הסכמי אברהם שנחתמו על מדשאות הבית הלבן בחודש ספטמבר העלו לשיח הציבורי בעולם הערבי את ההשלכות שיש לנורמליזציה ביחסים בין מדינות ערב לישראל בעקבות ההסכמים. חלק מברכים על העידן החדש שבפתח, שבו כל מדינה ערבית תדאג קודם כול לאינטרסים הפרטיקולאריים שלה, ותוכל לכונן יחסים עם ישראל בהתאם להם. חלק, כולל כמה ממנהיגי מדינות האזור, שומרים על שתיקה של הסכמה, המסתירה כוונות דומות של משטריהם. וחלק מתנגדים נמרצות להסכמים הללו ומבקרים את השלכותיהם, ובראשן שבירת הסולידאריות ההיסטורית שגילו מדינות ערב כלפי הסוגיה הפלסטינית והעם הפלסטיני.
תרומה לשיח הער בנושא ההסכמים שנחתמו, השלכותיהם ומשמעויותיהם העלה מכון המחקר הערבי למחקרי מדיניות היושב בדוחא שבקטר (שבראשו עומד עזמי בשארה), שפרסם ניתוח מחקרי להסכמי אברהם ימים ספורים לאחר החתימה עליהם. ניתוח זה, תחת הכותרת "עיון בנושא הנורמלזיציה / הברית בין איחוד האמירויות, בחריין וישראל" הוא אחד מתוך סדרת מחקרים עתיים קצרים שמפרסם המכון בסוגיות הבוערות שעומדות על סדר היום הציבורי בעולם הערבי.
הניתוח נפתח בקביעה שעל פי ההסכמים – זה שנחתם עם איחוד האמירויות וזה שעתיד להיחתם עם בחריין (שישראל מתעקשת לכנות "הסכמי שלום" מסיבותיה הברורות) – איחוד האמירויות הערביות ובחריין יקיימו נורמליזציה מלאה ביחסיהן עם ישראל, שתקיף את כל התחומים שבהם מדינות מקיימות יחסים בילטראליים. שתי המדינות יכוננו יחסים מלאים בשלל התחומים, יחליפו שגרירויות ושגרירים, ויפעילו קווי תעופה ישירים ביניהן. זו סטייה בוטה וברורה מקווי היסוד של "יוזמת השלום הערבית", נכתב בניתוח, שאושרה בידי הליגה הערבית בשנת 2002, ומהווה את הבסיס לכל משא ומתן ערבי עם ישראל: שלום ונורמליזציה עם ישראל יתקיימו אך ורק בתמורה לנסיגה ישראלית לקווי 67', הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה ירושלים המזרחית ופתרון צודק לבעיית הפליטים. וסטייה זו היא לא פחות מפתחו של עידן גיאופוליטי חדש במזרח התיכון, נטען בניתוח, שבו פתרון הסוגיה הפלסטינית כבר לא יהווה תנאי לכינון יחסים עם ישראל.
לאחר מכן, עובר הניתוח לעסוק במשמעויות העיקריות שיש להסכמים, כפי שעולה מסעיפיהם, מהנאומים שנישאו בטקס החתימה ומהצהרותיהם של טראמפ ושל מנהיגי ונציגי המדינות שחתמו על ההסכמים. הנושא הראשון שנדון בניתוח, ובהרחבה יחסית, הוא הברית שנחתמת בין ישראל לשתי המדינות הערביות. הכותב סבור כי הנורמליזציה והקשרים הכלכליים עם מדינות המפרץ חשובים ביותר לישראל, אולם גולת הכותרת של ההסכם מבחינת ישראל היא הברית המתרקמת, או נכון יותר המקבלת פומבי כעת, בינה לשתי המדינות, ושמדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליה בהמשך.
לברית זו מספר עקרונות יסוד ויעדים ביטחוניים וגיאופוליטיים בעיני החברות בה, נכתב: ראשית, היא מגדירה מחדש את האיומים האזוריים, ומציבה בראשם במפורש את איראן, טורקיה, התנועות האסלאמיסטיות, והאסלאם הפוליטי, שנתפסים כאיום המשמעותי ביותר על היציבות ועל הביטחון באזור בעיני מדינות המפרץ וישראל. שנית, הברית תגדיל את מרחב ההשפעה של המדינות החברות בה בים התיכון, בים האדום ובמפרץ הערבי ובמדינות ערב האחרות. שלישית, הברית תאפשר לחברותיה לפעול במשותף במסדרונות הממשל האמריקני בוושינגטון ולהשפיע על מדיניותו במזרח התיכון, כדי למנוע מצב שבו ארה"ב נוטשת את מדינות ערב המיודדות עימה כפי שקרה באביב הערבי. ורביעית, המדינות החברות בברית תוכלנה לעשות יד אחת נגד כל ניסיון הפיכה ודמוקרטיזציה שיאיים על יציבות שלטונן.
גם מבחינת ארה"ב, יש לברית זו חשיבות רבה. ממשל טראמפ פועל כבר מראשית ימיו ליצירת ברית ערבית שתבלום את איראן וקבוצות רדיקליות (להגדרתה של ארה"ב) שפועלות באזור. הברית הנוכחית בין ישראל למדינות המפרץ עונה לתכלית זו, והיא תאפשר לממשלו גם לממש את הבטחתו לבוחריו: ארה"ב תצמצם את נוכחותה הממושכת והיקרה במזרח התיכון ותסיג ממנו את מרבית חייליה; ואת מקומה והשפעתה באזור, מסיק כותב הניתוח מהצהרות שונות של טראמפ, עתידות למלא המדינות החברות בברית זו, לצד ישראל. בתמורה, ארה"ב תצייד אותן בנשק מתקדם, תעניק להן הגנה מפני מתקפות טילים, ותשפר את יכולותיהן המודיעיניות והצבאיות.
העדר ההתייחסות לפתרון שתי המדינות
הנושא השני שנדון בניתוח הוא ההתייחסות, או היעדר ההתייחסות, לפתרון שתי המדינות בהסכמים ובמעמד החתימה עליהם. שרי החוץ של בחריין והאמירויות אומנם התייחסו לפתרון שתי המדינות בדבריהם בטקס החתימה על ההסכמים בבית הלבן, אבל במילותיהם לא הוזכרו שני עקרונות היסוד המהותיים להסכם זה – גבולות 67' (או גבולות בכלל) ומעמדה של ירושלים גם כבירתה של פלסטין. אם לא די בכך, מוסיף הכותב, בהסכם השלום בין איחוד האמירויות לישראל כלל לא מופיעה התייחסות לפתרון שתי המדינות, אף לא במעורפל. תחת זאת, נכתב בעמוד השני של ההסכם כי יש צורך "למצוא פתרון לסכסוך הפלסטיני-ישראלי בדרכי שלום, ובאופן שיענה על הצרכים ועל השאיפות של שתי המדינות" – ניסוח המזכיר באופיו את לשונה של עסקת המאה, שהסכמים אלה מקדמים את חזונה, נכתב בניתוח. נוסף על כך, בנוסח ההסכם אין הפניה לפתרונות אפשריים לסכסוך שכבר הוצעו בעבר, ואין התייחסות להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הנושא השלישי שנדון בניתוח הוא עצם העובדה שבשני ההסכמים שנחתמו אין אף אזכור מפורש לסוגיית הסיפוח ולגורלן העתידי של תוכניות הסיפוח של ישראל. הכותב מתייחס לכך ששר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בן זאיד, הודה לנתניהו על כך ש"בחר בשלום ועצר את סיפוח האדמות הפלסטיניות", אולם חוסר הבהירות סביב הנושא הן בהסכמים שנחתמו והן בדברי טראמפ ונתניהו, מעלה תהייה האם הסיפוח אכן ירד מהפרק, או שמא רק נדחה או "הוקפא" (כפי שנאמר באוגוסט בהכרזה על הסכם שלום בין שתי המדינות). לכך מוסיף הניתוח את תחקיר "טיימס אוף ישראל", שבו נחשף שהאמירויות קיבלו הבטחה מממשל טראמפ שארה"ב לא תתמוך באף החלטה ישראלית לסיפוח חלקים מהגדה לפני שנת 2024, אם טראמפ אכן ייבחר לקדנציה שנייה, כמובן. כלומר, לכל המתנגדים לסיפוח בצד הערבי ובכלל יש בהחלט מקום לחשש ולדאגה.
הנקודה הרביעית והאחרונה שמעלה הניתוח נוגעת למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות הנמצאים בשטח ישראל. בדבריו בטקס החתימה על הסכמי אברהם, אמר טראמפ שהסכמים אלה פותחים בפני מוסלמים מכל רחבי העולם את הדלת לאתרים ההיסטוריים בישראל, ויאפשרו להם לבקר ולהתפלל במסגד אל־אקצא בשלום ובבטחה. מעצם התייחסות זו, נקבע בניתוח, משתמע שהאתרים הקדושים, ואולי אף ירושלים כולה, יישארו בידי ישראל – ומכאן, עולה החשש שמא איחוד האמירויות ובחריין מודעות ומסכימות לכך מעצם חתימתן על ההסכמים עם ישראל. יסוד נוסף לחשש זה, מציין הכותב, ניתן למצוא עוד קודם להסכמים, בתמיכתן של שתי המדינות בתוכנית טראמפ, שמאשרת מציאות זאת. ואם אכן כך הדבר, מסכם הכותב, מעבר לפגיעה בדרישתם של הפלסטינים שירושלים המזרחית תוכר כבירתם, זוהי הכרה מצד שתי מדינות ערביות בירושלים המאוחדת כבירתה של ישראל בפועל.
הניתוח מסתיים בקביעה ששני ההסכמים שנחתמו בין ישראל לבחריין ולאיחוד האמירויות מהווים ללא כל ספק נקודת תפנית גיאופוליטית משמעותית ביותר באזור, כפי שהצהיר נתניהו בדבריו בטקס החתימה. שתי מדינות ערביות שוברות את הסולידאריות הערבית עם הפלסטינים, מכירות בקיומה של ישראל ובתפקידה כשחקן מפתח אזורי רב־חשיבות ברמה הביטחונית, המדינית והכלכלית. יתרה מזאת, מדינות המפרץ למעשה פותחות את שערי המזרח התיכון בפני ישראל ומשלבות אותה בתוכו כחלק אינטגראלי – וכל זאת בלי שישראל שינתה ולו במעט את מדיניותה ואת יחסה כלפי הפלסטינים.
הליגה הערבית לא גינתה את ההסכמים הללו, נכתב בסיכומו של הניתוח, שמהווים חריגה ממסגרתה של יוזמת השלום הערבית, כאמור. ודבר זה, כמו עצם נכונותן של מדינות ערביות נוספות לקיים נורמליזציה עם ישראל ולהצטרף ל"רכבת השלום" של טראמפ, הם בגדר הוכחה ברורה לפלסטינים ולתומכיהם שמדינות ערב הולכות ומפקירות אותם לגורלם במערכה על עתידם ועל עתידה של הסוגיה הפלסטינית. זוהי אפוא עוד ראיה לתהום ההולכת ומעמיקה בין העמים הערביים, מסכם הניתוח, לבין משטריהם ושליטיהם.
