בשבועות האחרונים פורסמו במדינות מערביות שלוש כתבות הנוגעות להגירת הפלסטינים, או ליתר דיוק, לעקירת הפלסטינים מאדמתם ומולדתם. הכתבות התייחסו בייחוד לפליטים פלסטינים מרצועת עזה ולפליטים פלסטינים במדינות מארחות, ובראשן לבנון וסוריה, גם אם כל אחת מהן היא מקרה ייחודי בפני עצמו.
בלבנון מטילים הגבלות מתמשכות על הפליטים הפלסטינים: בטון וחומרי בנייה נחשבים מסוכנים יותר מחומרי נפץ וסמים, והכנסתם למחנות הפליטים אסורה ולו כדי לתקן צינורות ביוב. האיסור הזה יוצר צפיפות חונקת ובתים מטים ליפול, והתשתיות – במיוחד רשת החשמל – שחוקות ומסוכנות. התמונות שמציגות את רחובות המחנות הללו הן אולי ההוכחה הטובה ביותר לתנאי החיים האומללים שם.
החלטתו של שר העבודה הלבנוני מלפני שבועות אחדים [לסגור את כל החנויות בבעלות של פלסטינים ואזרחים זרים בלבנון] רק החמירה את מצב האבטלה ואת המצב הכלכלי העגום של הפלסטינים. מתוך כך נוצר משבר מתמשך, ומי יודע מה ילד יום. לבנון פיזרה בעבר הבטחות מרגיעות שמעולם לא התממשו. מטרתו של החנק הכלכלי המושת על הפלסטינים הוא לכפות עליהם בדרכים עקלקלות להגר מהמדינה.
המצב בסוריה שונה מזה שבלבנון. בסוריה אין הבדל בין זכויותיו של הפליט הפלסטיני לזכויות האזרח הסורי. אבל בסוריה משתוללת מלחמה, ודאעש וארגונים דומים תוקפים ומחריבים מחנות פליטים רבים. מחנה אל־ירמוכ, מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול ביותר בסוריה, סבל במיוחד. עשרות אלפי פלסטינים הוכרחו לעזוב את המדינה ולבקש מקלט במדינות אירופה.
בכתבה שפורסמה ביום שלישי שעבר נאמר כי מאות פליטים פלסטינים בלבנון יצאו להפגין מול שגרירות קנדה בצפון ביירות, הניפו דגלי פלסטין וקנדה וביקשו מקלט מטעמים הומניטריים. התמונות היו כואבות ועצובות והעידו כי הפלסטינים בלבנון הם בבעיה חמורה ונתונים לסכנת עקירה בכוח. אני מדגיש שמדובר בעקירה ולא בהגירה, משום שאיש לא העניק לפלסטינים הזדמנות לחיות בכבוד – לא כאשר נהרסו כפריהם ולא כאשר קמו להפגין מול השגרירויות המערביות כדי להימלט מהתופת שהמיטו עליהם חלק מהערבים. מקורות בתקשורת אימתו כי בחודש האחרון נהרו משפחות פלסטיניות רבות להירשם בסוכנויות המרכזות רשימת שמיות שיוגשו לשגרירויות המערב, ובמיוחד לקנדה. הדבר עורר דיון ציבורי מחשש שהפעילות הזאת היא חלק מ"עסקת המאה".
כתבה שנייה שעסקה בנושא זה לא עוררה רעש רב. נטען בה כי ארצות הברית יצרה קשר עם מדינות מערביות, ובהן קנדה, אוסטרליה ומדינות סקנדינביה, וביקשה שיקלטו עשרות אלפי פליטים פלסטינים, במיוחד מלבנון ומסוריה. צעד זה נעשה במסגרת סגירתה הסופית של אונר״א, שמטרתה לחסל את בעיית הפליטים באמצעות גירוש. האמריקנים מוסיפים לנסות ולפעול בנושא זה, בתמיכתו של לובי ישראלי אשר פועל תקופה ארוכה במסגרת קבוצת השפעה המתכנה ״הקואליציה להגנה על ישראל״. זו דוחפת להגירתם של פלסטינים מהגדה המערבית, בייחוד אוכלוסייה צעירה, ומנצלת את המצב הכלכלי הקשה ואת שיעור האבטלה הגבוה בקרב בוגרי האוניברסיטאות, אשר לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית נע בין 30% ליותר מ־50%.
כתבה שלישית עסקה בעקירת הפלסטינים מרצועת עזה. ממשלת הכיבוש אישרה כי היא מתכננת להקל על הגירת פלסטינים מעזה וכי הקבינט אף דן בהצעות שונות בעניין זה. המסקנה היא כי יש תוכנית ישראלית רשמית לעקירת העזתים. תוכניות דומות, אגב, הציעו מנהיגים ישראלים מיומו הראשון של הכיבוש הישראלי ב־1967. ברור מעל לכל ספק ש"עסקת המאה" היא גורם מרכזי במתרחש כעת ואולי גם במה שיתרחש בעתיד. ההחלטה של וושינגטון ותל אביב לסגור את אונר״א היא רק קצה הקרחון.
פלסטינים רבים נעקרו מבתיהם במהלך שני העשורים האחרונים כתוצאה מההתפתחויות באזור. ההבדל בין מספר הפליטים שרשומים באונר״א ובין מספרם האמיתי, במיוחד בלבנון, הוא כנראה הוכחה ניצחת לכך שנותרו בלבנון פחות משליש מהפליטים הרשומים. המספרים בסוריה אינם ידועים כלל. ההגירה מרצועת עזה נמשכת ככל שהמצור הישראלי מתהדק ורמת החיים מתדרדרת. היום יכולים העזתים להגר בשתי דרכים: האחת היא לטוס ממצרים לטורקיה ומשם להסתנן למדינה אירופית כלשהי. השנייה היא לצאת מעזה דרך הים, בסירות הפליטים שלרוב מביאות מוות על נוסעיהן. צעירים רבים שיצאו לגלות אבדו וגורלם לא נודע.
העקירה המתחוללת אינה מקרית ואינה נובעת ממצוקה כלכלית בלבד. היא נעשית לפי תוכנית מפורטת ההולכת ומתבהרת למי שרק חפץ לראות. אל תטמנו את ראשיכם בחול. מתקיים כאן תהליך מתמשך של עקירה, ומשמעותו היא כי התוכנית להעלים את סוגיית הפליטים נחלה הצלחה.
עבד א־נאצר א־נג'אר הוא פובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ב־7 ביולי 2019 ביומון אל־איאם, הרואה אור ברמאללה. מערבית: איה חלאילה
