בתחילת יולי 2019 נפתח בסודאן עידן חדש. באפריל הודח ראש המשטר הצבאי במדינה, עומר אל־בשיר, בעקבות מחאות עממיות בדרישה לדמוקרטיה ולזכויות אזרח. מיד לאחר מכן נפתח משא ומתן בין מנהיגי המוחים ובין המועצה הצבאית הזמנית, שהחליפה את אל־בשיר בשלטון, אך הוא עלה על שרטון לאחר שהמועצה הצבאית הורתה לירות במפגינים בבירה ח'רטום בחודש יוני והדבר עלה בחיי מאות אזרחים. בתחילת יולי הגיע ארגון המחאה החשוב ביותר, "כוחות ההכרזה על החירות והשינוי", להסכמה עם המועצה הצבאית בנוגע לניהול שלב המעבר מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה. ההסכמה נוסחה במסמך חוקתי הקובע כי תוקם מועצת ריבונות שתורכב מנציגי הצבא והמוחים. ב־21 באוגוסט הושבעו חברי מועצת הריבונות בח'רטום.
למחרת פרסם האתר אל־ערבי אל־ג'דיד מאמר מטעם המרכז הערבי למחקרי מדיניות בקטר, המציג את האתגרים שיעמדו בפני ההסכם ובדרכה של סודאן לדמוקרטיה. המאמר נפתח בהצגת סעיפי המסמך החוקתי, שתוקפו מעט יותר משלוש שנים: תוקם מועצת ריבונות שתִמנה חמישה אנשי צבא, חמישה מאנשי כוחות ההכרזה על החירות והשינוי, ועוד אדם שמחבר המאמר מכנה "דמות לאומית". בראש המועצה יעמוד תחילה הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן, מנהיג המועצה הצבאית הזמנית, ולאחר שנה ותשעה חודשים הוא יוחלף באזרח. המועצה תחזיק בסמכויות בתחומי החקיקה, הביטחון, ניהול משא ומתן עם הארגונים החמושים במדינה ועוד. היא תמנה ראש ממשלה, הכלכלן הסודאני עבדאללה חמדוכ, והוא בתורו ירכיב, בכפוף לאישור המועצה, ממשלה שתהווה רשות מבצעת לתקופת המעבר.
לצד הממשלה, קובע המסמך החוקתי, תמונה מועצה מחוקקת לסודאן. "כוחות ההכרזה על החירות והשינוי" יקבעו את זהותם של שני שלישים מחבריה, ואת היתר ימנו שאר הארגונים שהשתתפו במחאה. לצידם, תוקם ועדת חקירה לבדיקת אירועי הירי במפגינים ביוני. המסמך החוקתי מנסח גם סוגיות שבהן יטפלו מוסדות המעבר, ובהן קביעת מדיניות שתביא שלום למחוזות דארפור, הנילוס הכחול ודרום קורדופן. המסמך פונה למדינות העולם בקריאה לסייע לסודאן, בעיקר במישור הכלכלי.
בנקודה זו נמנות במאמר ארבע סוגיות שיקשו על יישום המסמך החוקתי. הראשונה היא כוחות סודאנים שמתנגדים ל"כוחות ההכרזה על החירות והשינוי". בשלושה מחוזות בסודאן לחמו בשנים האחרונות חמישה ארגונים חמושים נגד הממשלה המרכזית. ארגונים אלו מהווים יחד את "ברית החזית המהפכנית". הם חשים ש"כוחות ההכרזה על החירות והשינוי" מקפחים אותם; הנספח מטעמם לא נכלל במסמך החוקתי; ולכן הם מחרימים אותו. לדעת המחבר, סלע המחלוקת נעוץ בעובדה שארגוני החמושים חשים כי הם זוכים לייצוג חֶסֶר בשלטון מבחינת מושבים בפרלמנט המעבר ומשרות בממשלה. לתפיסתם, הדבר עלול לפגוע בהישגיהם בבחירות שלאחר שלב המעבר ולקבוע את גורלם הפוליטי.
גם המפלגה הקומוניסטית והמפלגה האסלאמיסטית מחרימות את המסמך החוקתי, והאחרונה אף מחרימה כל החלטה שתיקבע במסגרות המעבר שנוצרו מתוקפו. לצידן, אחדים מהשותפים במחאה טוענים שהאיגודים המקצועיים, שהם המרכיב העיקרי של "כוחות ההכרזה על החירות והשינוי", פועלים בחוסר שקיפות ומחלקים ביניהם את המושבים במוסדות שיוקמו מבלי להתחשב בשאר גופי המחאה. חוסר האחדות הזה במחנה האזרחי אפשר למועצה הצבאית לשפר מאוד את הישגיה בתהליך המשא ומתן מולו לפני פרסום המסמך החוקתי.
הסוגיה השנייה היא חוסר אמון בין שני צידי ההסכם, ומנגנון פגום של הפרדת רשויות. המחבר מונה כמה מוקדים של אי־אמון בין מחנה הצבא למחנה האזרחים במועצת הריבונות. מדובר בסוגיות מבניות שמונעות ממוסדות המעבר לבצע את מלאכתם באופן שישרת את הצדק והדמוקרטיה: לפי שמועות שהמחבר מצטט, נציגי הצבא במועצת הריבונות סיכלו את מינויו של מועמד האזרחים לראשות מערכת המשפט, על מנת למנוע רפורמות עתידיות; אנשי צבא שחלקם חברים במועצת הריבונות אחראים על הרג מאות מפגינים באירועים בחודש יוני – אלה עלולים להקשות על פעילותה של ועדת חקירה שאמורה לבדוק את הנושא ולאתר את האשמים, והם גם דורשים חסינות מוחלטת מהעמדה לדין; הוחלט שימונה מפקד כללי חדש לצבא שיופקד על ארגון מחדש של מוסדות הצבא, אולם ייתכן כי בפועל התהליך הזה יתבצע על ידי אנשי הצבא הוותיקים, וכך הצבא ייוותר מוסד בעל אופי של deep state, שמערער את יסודות שלטון העם, כפי שהיה לפני הדחתו של אל־בשיר.
לאור הנקודות שלעיל, יש מי שחושבים שמחנה האזרחים טעה כשאפשר לצבא לעמוד בראש מועצת הריבונות בחודשיה הראשונים, שהם תקופה של שינויים דרמטיים ביותר. החשש הוא שנסיבות אלו אף יאפשרו לצבא לחטוף שוב לידיו את רסן השלטון. לדעת המחבר, כאן נעוצה חשיבותו הרבה של החבר ה־11 במועצת הריבונות, אותה "דמות לאומית" שהוזכרה לעיל, שתשמש לשון מאזניים בין שני המחנות.
הסוגיה השלישית היא אתגרים כלכליים. את ניהול חיי היומיום של האזרחים בתחומים כמו חינוך, בריאות ותשתיות מעביר המסמך החוקתי מידי הצבא לידי הממשלה האזרחית העתידה לקום בראשות עבדאללה חמדוכ. המחבר סבור שאלה תחומי היסוד שיעצבו את דעת הקהל בסודאן לגבי תפקוד רשויות המעבר, ואם לא יורגש בהם שיפור תיפגע התמיכה בשלטון האזרחי כולו. המשימה אינה קלה: יש ציפייה גבוהה לעלייה מהירה ברמת החיים לאחר הדחת אל־בשיר; מצבה של הכלכלה הסודאנית בכי רע – החוב החיצוני עומד על 60 מיליארד דולר, מחירי הדלק והקמח גבוהים והאינפלציה תוֹפחת. מחבר המאמר מציע דרכים לשיפור מצב הכלכלה: מלחמה בשחיתות, רפורמות כלכליות מבניות, ומדיניות חוץ נבונה שתביא לסודאן השקעות וסיוע בינלאומי,ותסייע לה להסדיר את חובותיה.
ולבסוף, יש להביא בחשבון את היחס מבחוץ. שחקנים רבים במישור הבינלאומי אמנם בירכו על המסמך החוקתי ועל ההסכם בין הצבא לאזרחים, אך מעבר להצהרות, סודאן זקוקה לצעדים קונקרטיים בינלאומיים שיקלו את המעבר שלה לדמוקרטיה: תמיכה כספית, הסרת הסנקציות הכלכליות והסרתה מרשימת המדינות התומכות בטרור. בהקשר זה, המחבר מביע את חששו מכך שסעודיה, האמירויות ומצרים יגררו את סודאן לפעול במסגרת אינטרסים של הציר שלהן – חשש שכנראה יש בו עניין מיוחד למחבר המאמר, הפועל מקטר, אשר לצד טורקיה היא מהווה אופוזיציה לציר מצרים, האמירויות וערב הסעודית.
המחבר חותם את מאמרו באמירה אופטימית: המהפכה בסודאן, שהצליחה לשמור על דרכי השלום שלה וקנתה לה תמיכה בינלאומית, הגשימה את מטרתה להגיע אל שלב המעבר לדמוקרטיה ולהבטחת זכויות אזרח. למרות הסכנות האורבות לה בשלב הזה, אם סודאן תמשיך בדרכה זו היא תצליח להותיר מאחוריה את ההפיכות הצבאיות ואת האלימות והאנרכיה ולכונן דמוקרטיה שיסודה יציבות וצמיחה.
