פתגם עממי ידוע אומר ש"הדרך אל ליבו של גבר עוברת בקיבתו". על אותו המשקל, למדינאים במזרח התיכון ידוע ש"הדרך אל ליבה של ארצות הברית עוברת בקיבתה של ישראל", וישראל היא מדינה קטנה שלעולם אינה יודעת שובע.
היגיון זה מנחה ממשלות ומנהיגים רבים באזור. אם ברצונך לצבור כוח רב יותר משל המדינה השכנה או לגבור על יריב פוליטי מבית שמדאיג אותך, כל שעליך לעשות הוא להתקרב לישראל. אז תוכל להפר זכויות אדם, לתקוף ולשלוט, או בלשון מכובסת – לנקוט "אמצעי ביטחון" ו"הגנה עצמית" כאוות נפשך.
אם אתה מנהיג שחפץ להתעמר בעמו ולשלול ממנו את זכויותיו הבסיסיות, דע שאין לך ממה לחשוש כל עוד תנרמל את יחסיך עם ישראל. גם במקרה הקיצוני שבו תחצה קווים אדומים וההתעמרות תצא מכלל שליטה, תמיד תהיה שמורה לך האפשרות לקדם את היחסים החשאיים האלה בצעד אחד ולחשוף אותם בפרהסיה, ואז הכול יהיה בסדר.
אם תרצה להאריך את שהותך על כס השלטון ולתקן את החוקה כך שתאפשר לך ולבניך לשלוט במשך פרק זמן בלתי מוגבל, תוכל לעשות זאת בנחת. אתה בסך הכול מתבקש להפסיק להשמיץ את מדינת הכיבוש והגזענות ולאפשר למטוסיה להשתמש בנמלי הים והאוויר שלך.
גם אם תיקלע למבוי סתום ותחשוש שיומך בבית הדין הבינלאומי בהאג קרב, זכור שישראל תאמץ אותך בזרועות פתוחות ומגוננות. אל תתרגש מההצהרות של מנהיגיה בדבר הזדהותם עם ערכי המערב והמוסר. אלה הם דברי סרק ותעמולה. כל עוד הקשר בינך ובין ישראל יציב והדדי, תוכל לעשות ללא חשש כל מה שעולה בדעתך.
אם כך, תמוך בישראל ותוכל לישון בשקט! לא מפני שמדובר במעצמת-על בעלת כוחות קסם, אלא פשוט מפני שזוהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר אל מוקדי קבלת ההחלטות בוושינגטון.
זה מזכיר לי סיפור ילדים שקראתי בבית הספר היסודי: בדואי פיקח רצה למכור את הגמל שלו. המחיר שביקש עבורו היה דינאר אחד בסך הכול, ובלבד שמי שקונה את הגמל יקנה איתו גם חתול במחיר אלף דינאר. אי-אפשר לקבל את הגמל בלי החתול. כך גם במקרה של וושינגטון ותל אביב.
במשך תקופה ארוכה לעגו חוקרים ישראלים למי שטען כי המדיניות הישראלית מכשילה תהליכי דמוקרטיזציה במדינות האזור. הם קראו לנו, החוקרים הערבים, לחפש את הסיבות לכישלון בתוך החברות הערביות עצמן.
ובכן, נערכו מחקרים בנושא והוסקו מסקנות, ולדעתי הנקודה החשובה ביותר שהעלו המחקרים האלה היא שישראל הייתה ועודנה מקור תמיכה ותעודת ביטוח לכל שלטון רודני ומושחת באזור שקשר את גורלו עם ארצות הברית. דיקטטורים שנמנעו מקשר זה וחיפשו אלטרנטיבות מצאו את עצמם מוצאים להורג או מוגלים ממדינתם, שאליה במקרים רבים פלשו כוחות זרים באמתלות שונות.
אם כך, ברור וגלוי הוא שישראל סולדת מרוחות של דמוקרטיה בעולם הערבי. מבחינתה, מוטב שמדינות האזור לא יתקדמו אל עתיד של חופש ושחרור. הסיבה פשוטה: ישראל מודעת היטב לעמדה השלילית של מרבית הציבור הערבי כלפיה, ולכן מעדיפה לנהל מגעים רק עם קבוצה שלטונית צרה שאינה מייצגת את רוב העם.
עורייב אל-רנתאוי הוא פובליציסט וחוקר ירדני ומנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם ביומון הירדני "אל-דוסתור". גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: יובל אברהם
