אלמלא נשיא ארה"ב לשעבר בוש האב אפשר את השימוש האזרחי באינטרנט לאחר הפלישה לעיראק בשנת 1990, הח'ליפות לא הייתה קמה, ואבו בכר אל־בגדאדי לא היה מוכרז כח'ליפה. בניגוד לאימפריות העבר ולח'ליפות העות'מאנית, הח'ליפות של אל־בגדאדי לא הייתה מתקיימת על פני האדמה. היא הייתה נותרת מחוץ לדפי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, וממשיכה להתקיים במרחבים הווירטואליים בלבד.
נכון שאבו בכר אל־בגדאדי השתלט על אזורים נרחבים בעיראק ובסוריה והקים פה ושם אמירויות מפוזרות, אך הוא לא הצליח להקים מדינה, אפילו לא כזאת דוגמת הנסיכות של הטליבאן באפגניסטן לפני שהצבא האמריקאי החריב אותה. אצל הטליבאן, זו הייתה נסיכות בעלת קשרים עם שכניה ועם העולם החיצון, ובד בבד שמרה על דפוס משטר נוקשה בדומה לצפון קוריאה ולמשטרים דומים. הח'ליפות של בגדאדי ניהלה קשרי מלחמה בלבד נגד הקהילות שבתוכן התקיימה, נגד האזורים הסמוכים לה ונגד העולם. לולא המבצע הצבאי האווירי ההרסני של קואליציה בין־לאומית בשילוב לוחמים ממיליציית אל־חשד א־שעבי בעיראק, הצבא העיראקי והכורדים, ח'ליפות זו הייתה הופכת למדינה כמו צפון קוריאה. אלוהים ריחם על המזרח התיכון ומנע מהח'ליפות של אל־בגדאדי להגיע לכדי כך. לא ניתן להעלות על הדעת כמה אכזרי הארגון היה יכול להיות כשהוא מתבסס כמדינה עם יכולות כמו צפון קוריאה.
המדינה האסלאמית בעיראק, ואחר כך בעיראק ובסוריה (דאעש), ואז הח'ליפות, אינה אלא ארגון אכזרי שעיוות את האסלאם, ואנו עדיין משלמים את מחיר העיוות שלו גם לאחר תבוסתו. הח'ליפות לא הייתה קונספירציה, אלא היא תוצאה של טעויות מצטברות שהאחריות להן מוטלת על המדינות שלנו, על האליטות שלנו ועל החברה שלנו, מבלי לפטור מאחריות גורמים חיצוניים של כיבוש ושליטה.
נוח לומר כי דאעש הוא יצירה אמריקאית או איראנית, אך למרבה הצער לא כך הוא. דאעש חוסל על ידי ברית אמריקאית-איראנית בעיקר, שבלעדיה כוחות דאעש היו נכנסים לבגדאד ולדמשק. לשם הדיוק ההיסטורי – אמריקה ביצעה אלפי תקיפות נגד הארגון, וקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים, היה מי שפיקח על הגיוס ועל האימון של כוחות המיליציות העממיות בעיראק ובסוריה ומי שפיקד עליהן כדי להילחם בארגון. מובן שזה לא מבטל את העובדה שהכיבוש האמריקאי בעיראק והעדתיות של איראן לצד התערבותה בעיראק ובסוריה – כל אלו מילאו תפקיד חשוב בהופעתו של דאעש.
נניח שהאביב הערבי בעיראק ובסוריה היה מצליח להשיג את יעדיו בשנת 2011, והיו קמים לנו שני משטרים בבגדאד ובדמשק הדומים למשטר הדמוקרטי התוניסאי. האם גם אז דאעש היה עולה? ודאי שלא. האכזריות והברבריות של המשטרים העדתיים בעיראק ובסוריה השפיעו על ההתנהלות החברתית בהן. נוסף על תבוסת האביב הערבי בשתי מדינות אלו, התגלה כי לוחמים מתנועת ה־6 באפריל, מהתנועות המובילות של המהפכה במצרים, הצטרפו לדאעש כתוצאה מההפיכה הצבאית האכזרית בארצם. ההתנגדות לכיבוש ארה"ב בעיראק סיפקה הזדמנות פז למיליטריזציה, ללחימה, לאימונים ולהתארגנות. בתי הכלא האמריקאיים שימשו מעין אקדמיה צבאית עבור דאעש.
לפני האכזבות הפוליטיות והביטחוניות, ישנה אכזבה אינטלקטואלית, שאינה באחריות אמריקה או באחריות המשטרים הערביים. התנועות האסלאמיות קידמו את רעיון הח'ליפות שהוליך אנשים שולל. הפרוזה הפואטית שלהן על השבת העבר הקדום לא תשרוד ביקורת של סטודנט המסיים תואר ראשון. השוואה בין הספר "היסוד ההלכתי של הח'ליפות והתפתחותה לחבר העמים המזרחי" מאת עבד אל־רזאק א־סנהורי, שפרסם את הדוקטורט שלו בצרפת בשנת 1926 הרבה לפני הקמתה של תנועת האחים המוסלמים, לבין הספרות של התנועות האסלאמיות ונאומיו של בגדאדי – חושפת את מידת העליבות האינטלקטואלית בימינו בהשוואה לעבר.
אל־בגדאדי חוסל בדיוק בדרך שבה חי, אבל הוא יישאר בחיים כל עוד לא נשתמש בשכל ובאינטליגנציה, אלא נסתמך על אגדות ועל תיאוריות קונספירציה, וכל עוד הפיכות הנגד יפקיעו גם הן את תקוות העמים לחופש. ביום חיסולו של בגדאדי, ציינה טורקיה את יום העצמאות שלה, כלומר את סופה של הח'ליפות ואת הקמת הרפובליקה הטורקית. הח'ליף העות'מאני המשיך לחיות כשנתיים לאחר הקמת טורקיה; הוא לא פוצץ את עצמו ואף אחד לא שמע עליו.
יאסר אבו הלאלה הוא מנהל ערוץ אל־ג'זירה. המאמר המלא התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. תרגם מערבית: צאלח עלי סואעד
