הכרזת ראשי המדינות – ישראל, איחוד האמירויות וארצות הברית – על כינון מערכת יחסים של נורמליזציה מלאה בין ישראל לאיחוד האמירויות ב־13 באוגוסט מעוררת תגובות זעם וחרדה בצד הפלסטיני. לא רק שהסולידריות הערבית, שעד כה התנתה כל נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי בפתרון הבעיה הפלסטינית – נשברה, אלא גם סכנת הסיפוח לא ירדה מסדר היום.
דבריו של ראש הממשלה נתניהו לאחר ההכרזה, ולפיהם הסיפוח לא בוטל אלא הושהה לבקשת ארצות הברית, והבהרתו כי בכוונתו לשוב ולממש את התוכנית, והעובדה שאיחוד האמירויות לא הזדרזה להבהיר שההסכם הושג בתמורה לביטול הסיפוח, טרפו את הקלפים והחריפו עוד יותר את המצב שאליו נקלעה הסוגיה הפלסטינית. ניסיונו של שר החוץ של איחוד האמירויות לומר לפלסטינים: "חילצנו אתכם ממצוקת הסיפוח", מתנפץ אל מול הדברים החד־משמעיים של נתניהו, שעליהם שב וחזר בהופעותיו הפומביות, וסגנו אף הודה כי אין בידי איחוד האמירויות ערובות לכך מצד ישראל.
גם תמיכתן של מדינות ערביות נוספות, כמו מצרים, עמאן ובחריין, בהסכם הזה, וההשערות בדבר נכונותן של מדינות ערביות נוספות להגיע להסכם דומה עם ישראל, מחריפות את תחושת הבידוד בצד הפלסטיני. דבריהם של הנשיא טראמפ והשגריר פרידמן שהושמעו שעות מספר לאחר נאום נתניהו, ולפיהם "ישראל החליטה שלא לספח שטחים בגדה המערבית" ותוכנית הסיפוח איננה מונחת כעת על השולחן, אינם משככים את החרדה הפלסטינית. טראמפ איבד זה מכבר את אמינותו בעיניהם, ודבריו אף סותרים את הבהרתו של חתנו קושניר שמדובר בדחייה זמנית בלבד. יתר על כן, נאומו של נתניהו רק מחזק את טענתם שאין מי שימנע מישראל לעשות כרצונה בשטחי הגדה המערבית.
מכל מקום, ההסכם בין מדינת איחוד האמירויות לישראל מכביד את האתגר הניצב בפני הפלסטינים, מחריף את חולשתם ומאלץ אותם לשוב ולנסות להוציא לפועל את האחדות הפנימית. למרות התקווה שעוררה מסיבת העיתונאים המשותפת של ג'בריל רג'וב וסלאח אל־עארורי שדיברה על מאבק משותף בכוונות הסיפוח של ישראל, בראשית יולי השנה, הן רמאללה הן עזה לא גילו עד כה התלהבות מספקת מקידום האחדות. המסרים העולים עתה מפי בכירים פלסטינים מאשימים את איחוד האמירויות בבגידה ובתקיעת סכין בגב, קובלים על אובדן הסולידריות הערבית וקוראים לאיחוד כוחות בין חמאס לפתח כדי להתמודד עם האתגר שהונח לפתחם.
"ישראל מבססת את מדיניותה על הפילוג הפנימי הפלסטיני"
בולט בדבריו ג'בריל רג'וב, ששמו עולה בעת האחרונה בחוגי פת"ח כמועמד בעל סיכוי גבוה מאחרים להחליף את אבו מאזן, ששאל בהתרסה את ראשי איחוד האמירויות: אם נתניהו אומר שהסיפוח לא התבטל, מה הטעם בהסכם הזה? הוא גם קרא לכל הערבים להיות ערים לכך, להתנגד למהלך הזה, ולמי מהערבים הסבורים שאין התגמשות בצד הפלסטיני קרא לשים לב שיש היום קונצנזוס פלסטיני על מדינה בקווי 67', וטען שכל הפלסטינים רוצים במדינה שתוכר על ידי הקהילה הבין־לאומית. אנחנו הפלסטינים, הבהיר רג'וב, לא נהיה עלה תאנה של איש ולא נניף דגל לבן. ישראל מבססת את מדיניותה כלפינו על הפילוג הפנימי, ולכן עלינו להתאחד ולהחריף את ההתנגדות על בסיס תוכנית משותפת בגדה המערבית וברצועת עזה ותיאום עם הרחוב הערבי. למדינות ערב, הוא הוסיף, לא תהיה יציבות באזור אם בעייתנו לא תיפתר, ואם אתם רוצים שנקריב עוד מדמנו כדי שתתעוררו, נהיה מוכנים לכך. לא נותרה לנו שום אופציה זולת הצומוד – העמידה האיתנה – וההתנגדות.
צאיב עריקאת מצידו הרבה להשתמש במונחים של בגידה והגדיר את הצעד של איחוד האמירויות הפרה של היוזמה הערבית ושל כל ההחלטות הבין־ערביות הנוגעות לעניין הפלסטיני. לדבריו, איחוד האמירויות הסכימה לנוסחה "שלום תמורת שלום" שהציג נתניהו בנאומו, ובכך היא למעשה מקבלת את הריבונות הישראלית באל־אקצא. עריקאת קרא לכינוס חירום של הליגה הערבית כדי לגנות את איחוד האמירויות על ההפרה הבוטה של החלטותיה, הפציר גם במלך סעודיה לגנות את המהלך ודרש ממצרים ומשאר התומכות לחזור בהן מהתמיכה בו.
ההודעה המשותפת שפרסמה ההנהגה הפלסטינית דיברה ברוח דומה וקראה לכינוס דחוף של הליגה הערבית ושל המדינות האסלאמיות כדי לגנות את ההסכם. בו בזמן התקיימה שיחת טלפון בין אבו מאזן לאסמאעיל הניה, ובה הביע הניה את תמיכתו בעמדת אבו מאזן והצהיר על נכונותו לכל פעולה משותפת נגד ההסכם. אפילו מוחמד דח'לאן, יריבו המר של אבו מאזן, המתגורר באיחוד האמירויות ונהנה מתמיכתה הרחבה, הבהיר באמצעות מקורביו סופיאן אבו זידה וסמיר משהארוי, כי על כל מדינות ערב לדבוק ביוזמת השלום הערבית, וכי רק האינטרס הלאומי הפלסטיני עומד לנגד עיני הזרם הרפורמיסטי בפת"ח שבראשו הוא עומד. שניהם מתחו בקורת על הלשון החריפה שבה בקרו ראשי אש"ף את איחוד האמירויות.
הקולות מרמאללה לא מגיעים לאמירויות
הביקורת על ההנהגה הפלסטינית ועל הלשון החריפה שבה משתמשים בכיריה כלפי איחוד האמירויות והקריאה לחשבון נפש פלסטיני פנימי, שהושמעו בעיתונות הפלסטינית ובאתרים פלסטיניים ימים אחדים אחרי ההכרזה על ההסכם אינן משפיעות לפי שעה על העמדה הרשמית.
הרקע לחששות מן המהלך הזה הוא מערכת קשרים רבת שנים, בלתי גלויה אך ענפה, בין ישראל למדינות המפרץ, המבקשות לנצל את הידע, את החדשנות ואת היכולת הטכנולוגית של ישראל לטובת קידום החזות החיצונית שלהן, ושיפור יכולות המשילות, הבקרה, המסחר והפיתוח שלהן. הסכמי אוסלו עוררו במדינות האלה תקווה להסרת המעטה הסודי מעל קשרים האלה ולהפיכתם לגלויים. כישלון המשא ומתן עם הפלסטינים בשנים 2009-2008, בימי רה"מ אולמרט, והטלטלה שעברה על מדינות ערב בעשור האחרון, הביאה להרחבת תלותן של המדינות הערביות בתמיכתן הכספית של מדינות המפרץ, ועימה להרחבת השפעתן. מאז נותנות מדינות המפרץ ביטוי גלוי לרצונן לקדם את היחסים עם ישראל ולהסיר מהם את מעטה הסודיות. הפלסטינים מצידם חשים זה מכבר שהסוגיה הפלסטינית הולכת ומאבדת מחשיבותה לעולם הערבי, ומרבים להתריע מפני הפער, שאף הוא מצטמצם, בין ראשי המדינות לבין עמיהן, האוהדים את העניין הפלסטיני, כדי למנוע פגיעה בעניינם.
הפלסטינים דחו את ההסבר של איחוד האמירויות למהלך הזה מכול וכול, והציגו את נוסח ההסכם שפורסם, ובו מדובר על "השהיה" ) suspend) של הסיפוח, ולא על עצירה ((stop, כדברי יורש העצר מוחמד בן זאיד. לדידם של הפלסטינים נכנעה איחוד האמירויות ללחץ אמריקאי ערב הבחירות בארצות הברית לחלץ הישג כלשהו לנוכח כישלונו של הנשיא טראמפ לקדם את תוכניתו. ציפיית הממשל האמריקאי ממדינות המפרץ להתייצב בגלוי מאחורי התוכנית ולסייע בקידומה, זכתה להיענות מועטה. הן חששו לחרוג מן הקונצנזוס הערבי ולתמוך בתוכנית דרקונית כל כך על פי ראיית הפלסטינים ורבים מהערבים. גם הסיפוח שאמור היה לבטא את ראשית יישומה של תוכנית טראמפ לא היה יכול, כך התברר לאדריכלי התוכנית עם פרסומה, לצאת לפועל. הוא נתקל בהתנגדות גלויה וחריפה מצד הפלסטינים, מדינות ערב והקהילה הבין־לאומית, וגם מצד חלקים רבים בציבוריות הישראלית.
הקולות הסותרים העולים בשאלת ביטולה, או השהייתה, של תוכנית הסיפוח מלמדים על רצונו של כל צד להוכיח שההסכם איננו חורג מהעקרונות שהוא מחויב להם ושהוא עונה לשאיפות הציבור שההסכם נוגע לו. במקרה דנן, לפחות עד להיוודע תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית בראשית נובמבר, הגיעו גם תוכנית הסיפוח וגם תוכנית טראמפ למבוי סתום. המציאות, כך התברר, חזקה מהן. ההסכם עם איחוד האמירויות מאפשר לממשל טראמפ ערב הבחירות לטעון שאכן היה שינוי כלשהו במשוואה שעל פיה התנהלה מערכת היחסים בין ישראל למדינות ערב עד כה, גם אם נכשל בקידום תוכניתו, ולממשלת ישראל הוא מעניק צידוק נוח לאי־מימוש הסיפוח.
הפלסטינים, שהתקשו מאז ומתמיד לראות במעמדים מדיניים מן הסוג הזה את חצי הכוס המלאה, שהרי במידה רבה יכלו לזקוף לזכותם את אי־הוצאתו לפועל של הסיפוח, סוחבים חשבון מר וארוך עם העולם הערבי. הם חוששים שמא יצור המהלך של איחוד האמירויות תקדים, ומעתה יוכלו מדינות ערב לתבוע הישג כלשהו בעבור הפלסטינים, מבלי להיוועץ איתם, תמורת כל הסכמה שיסכימו עם ישראל, ובכך יפקיעו מידיהם את עצמאות ההחלטה שעליה עמלו מאז השתלטו על אש"ף ב־1968. התפתחות זו תחליש מאוד את יכולת המיקוח של הפלסטינים בכל משא ומתן עתידי ותחריף את הא־סימטריה בינם לבין ישראל.
אתגר זה עלול להיות מונח לפתחה של ישראל. חוסר היענות של הפלסטינים לסיכומים ולהסכמות שיציגו מדינות ערב בעבורם יגביר את תחושת הבידוד ואת חוסר הרלוונטיות שלהם. הם יאלצו לאחד כוחות כדי להוכיח שאי אפשר להפקיע מידיהם את בעייתם, ושהם צריכים לקבל כל החלטה הנוגעת לעניינם. אתגר זה עלול להיות כרוך בחזרה לעידן של אלימות וטרור, ובהדרגה גם להתנערות של מדינות ערב מהאחריות לעניין הפלסטיני, להפיכתו לעניין פנים־ישראלי בלבד, ולבסוף למציאות של מדינה אחת בין הים לנהר.
על ישראל להיזהר מלשגות באופוריית הנורמליזציה, עליה לחשוב במונחים של נורמליזציה עם הפלסטינים, למצוא דרך לחידוש התיאום עימם בכל התחומים האפשריים, ובה בעת לחדש עימם את כל ערוצי ההידברות.
יוחנן צורף הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. היה ראש האגף הפלסטיני־ערבי במשרד לענייני מודיעין ואסטרטגיה, וכן היועץ לענייני ערבים של המנהל האזרחי ברצועת עזה.
