סדרת הרמדאן הפופולארית ששודרה השנה "אום הארון", עוררה סערה ציבורית באשר לדמויות המככבות בה ולנושאים שבהם היא עוסקת. הסדרה, בבימוי של המצרי מוחמד אל־עדל ובהשתתפות שחקנים ידועים מאזור המפרץ, עוקבת אחר היחסים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים באחת ממדינות המפרץ בשנות ה־40, ועוסקת באפליה שסבלו ממנה בני הקהילה היהודית במהלך הקמת מדינת ישראל והנכבה. ההצגה החיובית של דמויות היהודים-הערבים עוררה ביקורת חריפה, כאשר הטענה המרכזית של המתנגדים לסדרה הייתה שהיא מכשירה את הקרקע ליחסים עם ישראל.
על רקע זה, פרסם הקולנוען הפלסטיני נסרי חג'אג' כתבה מקיפה באתר דרג' הסוקרת את ייצוג היהודים בקולנוע הערבי מראשיתו ועד "אום הארון". חג'אג' מזכיר שני סרטים שעוררו מהומה בגלל אזכורים של יהודים בהם. הראשון, "כרוניקה של היעלמות", סרטו של הבמאי הפלסטיני איליא סולימאן משנת 1996, עורר תגובות זועמות על המקום הנרחב שהיה ליהודים בו. בפרט עוררה כעס סצנת הסיום, שבה הוריו של גיבור הסרט נרדמים על הספה בביתם מול הטלוויזיה, שמשדרת דגל ישראל מתנופף לצלילי ההמנון הישראלי. אל מול סצנה זו, הקהל צעק והאשים את סולימאן בבגידה. עשור לפני כן, יצא הסרט "איש האפר" של התוניסאי נורי בוזיד. גם סרט זה עורר מהומה בקרב הקהל הערבי, מפני שהייתה בו דמות של תוניסאי-יהודי שהוצגה באור חיובי. המחאה לא הייתה על עצם נוכחות היהודי, אלא על הצגתו כדמות חיובית, ולא כציוני עושק כפי שהתרגלו הצופים הערבים לראות בקולנוע הערבי מאז שנות ה־50.
בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, ניתן היה למצוא לא מעט גיבורים יהודים בקולנוע הערבי. במצרים, שהייתה ועודנה המקור המרכזי של תעשיית הסרטים בעולם הערבי, יהודים הופיעו בסרטים שבוימו הן בידי מצרים יהודים והן בידי מצרים לא־יהודים. בשנים שלפני כיבוש פלסטין על ידי ישראל ומהפכת הקצינים במצרים, יהודים היו בין חלוצי תעשיית הקולנוע המצרית. ביניהם, ניתן להזכיר את טוגו מזרחי, במאי, מפיק ושחקן מצרי-יהודי ממוצא איטלקי, שביים עשרות סרטים, והיה הראשון שהכניס לסרטו גיבור יהודי. הקולנוע הערבי חב לו גם את גילוי השחקנית היהודייה לילה מראד ואת הסרטים הראשונים שכיכבה בהם הזמרת אום כלת'ום.
קטע מתוך "אום הארון"
אולם, לאחר שהוקמה מדינת ישראל, מזרחי ורבים אחרים כמוהו אף שהתנגדו לכיבוש הציוני והתגאו בזהותם המצרית, היו נתונים להאשמות חסרות שחר ולהתנכלויות. לבסוף, רבים מהם עזבו את מצרים. אחרי 1948, הגופים הקולנועיים ומאוחר יותר הטלוויזיוניים התבססו על רגשות הציבור בנוגע לישראל באותה תקופה כאשר בחרו אילו סרטים ליצור או לממן. אירועים כגון מלחמת 1956, ובפרט התבוסה שנחלו בעולם הערבי בשנת 1967, השפיעו כל אחד בדרכו על מידת הזעם והשנאה שחש הציבור כלפי ישראל, ובכך גם על מידת הסיבולת שלו להצגה מורכבת של יהודים בקולנוע.
מאז 1973 ועד הזמן האחרון, קשה למצוא דמות חיובית של יהודי בקולנוע הערבי. זאת פרט למקרים יוצאי דופן כמו שני הסרטים שציין חג'אג' בכתבתו, ושזכו לביקורות חריפות בהקשר זה. סרט מעניין שניתן לציין הוא הסרט "אלכסנדריה… למה?" של הבמאי יוסף שאהין משנת 1979. הסרט מתרחש באלכסנדריה של שנות ה־40, ובמסגרת האווירה הרב־תרבותית שהייתה בעיר באותן שנים, מוצגות דמויות של מצרים יהודים באופן חיובי. השחקנית נג'לאא' פתחי מגלמת את שרה, יהודייה שמתאהבת במוסלמי, ויוסף והבי מגלם את אביה האינטלקטואל היהודי המשכיל. כלפי סרט זה לא עלו טענות על נורמליזציה עם ישראל, אף שהוא יצא שנה לאחר הסכמי קמפ דיוויד והאווירה הפוליטית אז הייתה סוערת מאוד.
בשבח הסטריאוטיפים
באופן כללי, מציין חג'אג', בכל תרבות יש לסטריאוטיפים חלק מרכזי בתודעה הקולקטיבית של הציבור. בהתאם לכך, גם בקולנוע, לא רק הערבי אלא בכל מקום, נוצרים סטריאוטיפים – בין אם כלפי נשים, מעמדות חברתיים, דתות ועוד; והם באים לידי ביטוי בתלבושות, בדרכי התנהגות, במראה חיצוני, במבטאים ועוד, שאפשר להלביש על הדמות שמוצגת. הסטריאוטיפים נתונים לשינויים בהתאם למצב הפוליטי והחברתי, שמשתקף בקולנוע.
בהתאם לכך, אנו עדים לשינויים בהצגת דמות היהודי בקולנוע הערבי עוד לפני התפתחות הטלוויזיה. בשנות ה־40, יהודים נחשבו לאנשים רגילים בחברה. דמויות של יהודים ודמויות של לא יהודים נבדלו רק בתפקיד הדרמטי שלהם בסרט ולא בשום פרט אחר. ההצגה הלא ייחודית של היהודים נמשכה עד לאחר כיבוש פלסטין על ידי ישראל.
בנקודה זו, מצבם של היהודים בארצות ערב השתנה מקצה לקצה בכל התחומים. הדימוי של היהודי השתנה באחת – מאזרחים ככל האחרים לנטע זר, מעורר חשד ומואשם בשיתוף פעולה עם האויב המושבע – ישראל. חלקם היגרו לישראל או לאירופה, לעיתים בעל כורחם, ומיעוטם נשארו במדינות המוצא שלהם. כך התהווה סטריאוטיפ חדש, וכמעט שאי-אפשר היה למצוא בקולנוע המצרי או הערבי בכלל דמויות חיוביות של יהודים. זאת אף על פי שבפועל, היו ערבים יהודים ששמרו על דבקותם במולדת שלהם והתגאו בזהותם הערבית.
כעת מגיע חג'אג' לגולת הכותרת – הסדרה "אום הארון". הסדרה כאמור עלתה בתחילת חודש הרמדאן האחרון. זוהי פעם ראשונה שנעשית סדרה על יהודים בארצות המפרץ הפרסי. חג'אג' מציין כי לא נאמר במפורש באיזו מדינה מדובר; יש הגורסים כי מדובר בסעודיה, אחרים בכווית או באיחוד האמירויות. בפועל, נאמר רק שמדובר באזור המפרץ, שהתקופה היא שנות ה־40–50 ושיש במדינה נוכחות צבאית בריטית.
לפני ההתייחסות לדמויות היהודיות בסדרה, מדגיש חג'אג' כי לערבים עצמם יש לא מעט סטריאוטיפים על אנשי מדינות המפרץ. אזור זה נתפס כאזור חסר תרבות וחסר ציביליזציה שתושביו הם מעין בדואים פרימיטיביים שהנפט מנהל את כספם ומאפשר להם לחיות חיי מותרות עד כדי הפקרות. על פי הסטריאוטיפ, אנשי המפרץ אינם מתעניינים בבעיות של שאר העולם הערבי ובפרט לא בפלסטינים.
מעט מאוד ערבים יודעים מה המצב החברתי, הפוליטי והתרבותי האמיתי ששורר במדינות אלה, ורובם אינם מתעניינים בכך. לכן, קל מאוד ללעוג לתושבי המפרץ ולהאשים אותם בהפקרות, באהבת כסף וברצון לנורמליזציה עם ישראל.
יתר על כן, לרוע מזלה של "אום הארון", הסדרה יצאה כמה ימים לאחר אמירתה המצערת של השחקנית הראשית חיאת אל־פהד, שטענה כי צריך להיפטר מהזרים בכווית בגלל הקורונה. הביקורת החריפה שהושמעה על כך, גם אם בצדק, ממחישה כמה קל לערבים לתקוף את מדינות המפרץ, שכן באותם ימים הודיעה ממשלת לבנון שהיא לא תאפשר לפלסטינים עם דרכון לבנוני שעובדים באמירויות לחזור למדינה. אף שהממשלה הלבנונית, בניגוד לאל־פהד, באמת יכולה לממש אמירה זו ולא רק להגיד אותה, היא לא נענתה באותה מידה של ביקורת. לטענת חג'אג', מבקרים שכעסו על כך שהסדרה מציגה דמויות יהודיות, קשרו את דבריה של אל־פהד עם הביקורת שלהם כלפי הנורמליזציה כביכול שהסדרה יוצרת עם ישראל, משל נאמרו דבריה במסגרת קונספירציה אחת גדולה של ישראל נגד הפלסטינים.
בפרקים ששודרו עד כה, והכותב מקווה שמבקרי הסדרה אכן צפו בכולם ואינם מדברים רק מתוך גזענות, בורות ודעות קדומות בנוגע למדינות המפרץ ולערבים היהודים שחלקם דבקו במדינותיהם והתנגדו לישראל, הוא לא מוצא סיבה לכל המהומה ולקריאות המופרכות לגבי "נורמליזציה" עם ישראל שהופנו כלפי הסדרה. הוא מציין גם שאת ההתלהמות בנושא הצית ערוץ אל־מיאדין, שמזוהה עם איראן.
בפרק הראשון, הדמויות שומעות את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הכותב מוצא אומנם כמה טעויות – אחת הדמויות טוענת, למשל, שישראל כבשה את מסגד אל־אקצא בשנת 1948, כשלמעשה הדבר קרה רק ב־1967, אך זוהי לא רק בעיה פוליטית אלא טעות שמעידה בעיקר על תחקיר לא מקצועי מספיק לתוכנית.
למרות טעויות בתחקיר, ולמרות הבימוי והכתיבה הפשטניים לדעתו של חג'אג', הסדרה מציגה נושאים חשובים, שלא הוצגו בעבר בקולנוע או בטלוויזיה הערביים. לפני "אום הארון", לא נראתה על המסך הערבי הפגנה נגד הכיבוש שמובילים יחד כומר, אמאם ורב. זו גם הפעם הראשונה שסדרה ערבית מציעה שהציונים בארצות ערב הם אלה שהרסו בתים של יהודים אחרים כדי לגרום להם לברוח ולעלות למדינת ישראל הצומחת, כמו שקורה ב"אום הארון" כאשר עזרא ואשתו – בתו של הרב הראשי, הורסים את הבית של היהודי יצחק, שמתנגד לפרויקט הציוני, ובעקבות זאת הרב נוזף בחתנו באומרו שהוא – החתן – נולד וגדל באותה מדינה ערבית, ואין לו מקום אחר ללכת אליו.
אום הארון עצמה היא יהודייה שהתחתנה עם מוסלמי ואימצה את האסלאם; היא עוזרת לכל תושבי הסביבה כרופאה, אהובה על כולם, אשת סודם ופותרת את כל בעיותיהם. הסדרה מלאה סיפורים נוגעים ללב, כולל הסיפור על בתו של הרב שהתאהבה במוסלמי ושיחד ניסו לברוח כדי להתחתן וגם סיפורים על קשרים בין מוסלמים לנוצרים.
קטע מתוך "אום הארון"
איזו נורמליזציה ניתן למצוא כאן? תוהה חג'אג'. באיזה אופן הצגת אישה יהודייה שנשואה למוסלמי שהיא גם רופאה ועוזרת לכל סביבתה, ובעיקר אינה מזכירה כלל את ישראל ואף מתנגדת לציונים – פוגעת בחברה?
כמובן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהערוץ שהפיק את הסדרה עשה זאת, כך נראה, לאור החלטה פוליטית של מדינות המפרץ להפגין פתיחות כלפי ישראל מבלי שהדבר ילווה בלחצים למציאת פתרון לבעיה הפלסטינית. אף על פי כן, הדבר לא מבטל את הצורך לבחון מחדש את היחס לערבים יהודים ולקבוצות מיעוט אחרות בתרבות הערבית.
לסיום, חג'אג' מחבר את "אום הארון" עם עבודתו האישית, ומזכיר סרט שתכנן לביים אך בסוף לא יצא לפועל, שעוסק בפלסטינים יהודים – מי שחיו בארץ ישראל לפני הקמת מדינת ישראל, ודתם יהודית. מבחינתו, סיפורה של אום הארון לא שונה מסיפורה של אום אל־עבד היא שרה כהן, יהודייה מיפו שבשנת 1947 התחתנה עם מוסלמי והוגלתה עימו ללבנון לאחר הנכבה.
