לאחרונה התבשרו אזרחי ישראל ברוב טקס על בואו של השלום המיוחל למזרח התיכון. הסיבה: הסכם בחסות אמריקנית לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, הקיימים זה מכבר באופן חשאי. לאחר מכן, נטען שמדינות מפרציות נוספות עתידות להצטרף להסכם, והשם "ערב הסעודית" עלה גם הוא. דובר מאז רבות על הסיבות הפוליטיות שהניעו את ישראל ואת ארצות הברית למהלך, אולם נראה היה שבאיחוד האמירויות מדובר בצעד פופולארי ומתבקש: בחודשים האחרונים, גל חסר תקדים של התבטאויות בשבח ישראל ובגנות הפלסטינים שטף את העיתונות ואת המדיה החברתית במדינות המפרץ. מה פשר מגמה זו? כמה היא אותנטית? מה הרקע לעלייתה ואילו השלכות נכונו לה? שני כותבים פלסטינים נדרשו לשאלות הללו במאמרים שפרסמו בסוף יולי ביומון אל־קודס אל־ערבי: עלי א־סאלח ומוחמד עאיש. התקציר להלן מבוסס על תשובותיהם.
סקירה מדגמית של התופעה מציע א־סאלח בלקט התבטאויות של מי שקרויים בפיו "מִתְאַשְׂרְלִים" (מלשון ישראל) – אנשי תקשורת סעודים אוהדי ישראל ושונאי פלסטינים. עיתונאי אחד צייץ: "אנו הסעודים הזרמנו מיליארדי דולרים לאחינו הפלסטינים. מה קיבלנו מהם בתמורה? שנאה וזלזול". אחר כתב "אין בי שום אמפתיה לפלסטינים". נטען גם שבמשך עשורים, בשם אידיאולוגיה פאן־ערבית מומצאת, ממשלות ערביות הטיפו לשנאת ישראל כדי להסיח את דעת האזרחים מבעיות אמיתיות. כותב אחר הרחיק לכת אף יותר: הסוגיה הפלסטינית כולה היא זיוף, צידוק מומצא לאג'נדות פוליטיות. כולם כאחד קוראים לשלטונות הסעודיים לשפר את היחסים עם ישראל בדרך זו או אחרת.
גם מקריאה שטחית, סבור א־סאלח, ניתן לזהות שמדובר בניסיון להצדיק את מעורבותה של סעודיה ב"עסקת המאה". טביעת ידו של אדריכל המעורבות הזו, יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, ניכרת מבעד לשורות. למעשה, בן־סלמאן ומקבילו מהאמירויות מוחמד בן־זאיד, "ראש המנרמלים", הסכימו לקנות במיליארדים את שטחי הגדה המערבית מהפלסטינים ולמסור אותם לנתניהו. כדי להצדיק צעד פסול זה, הפעיל בן־סלמאן צבא "עיתונאים מטעם" שלפי הוראות ממנו ניסו ליצור מצג שווא כאילו העם בסעודיה אוהב את ישראל, וכי אין לו עוד עניין בפלסטינים.
א־סאלח מבקר באופן חריף את בן־סלמאן. הוא אינו מופתע מכך שבן־סלמאן, שתפס את השלטון במדינתו בכוח ופגע לשם כך אפילו בבני משפחתו, מסוגל למכור את העם הפלסטיני במחיר זעום ולהניח לנתניהו להשפיל אותו. עם זאת חשוב לו להדגיש: הפלסטינים אוהבים את העם הסעודי ומבקרים רק את שליטיו. הם מבינים ששופרות בית המלוכה אינם מייצגים את העם הסעודי, שסובל גם הוא תחת ידם של שליטיו החמסנים. ואילו באשר לאותם מלחכי פנכה בכסות עיתונאים שלמען יוקרה מתחרים ביניהם בשנאת הפלסטינים ובחנופה לישראל – לדבריו, שמם ייחקק ב"רשימת הבושה" של משתפי הפעולה הסעודים.
ככלל, עאיש שותף לניתוח זה. הוא סבור ששליטי מדינות המפרץ פועלים כנושאי דברן של ישראל ושל ארצות הברית בעולם הערבי. הם מפעילים מערך תקשורת מאורגן בקפדנות שמפיץ ידיעות כזב ומטה את האמת כדי "להנדס את התודעה הערבית" ולהטמיע בה מסרים ישראליים. בין היתר, הם מבקשים להשכיח את העובדה הפשוטה שישראל הכובשת היא סכנה קיומית לעולם הערבי, ובמקום זאת מנסים להציגה כידידת הערבים. הפלסטינים, לעומת זאת, זוכים להכפשות ומוצגים כמי שבגדו למען איראן בארצם ובעולם הערבי כולו. השם "איראן" לא נבחר בהקשר זה במקרה – מדינות המפרץ מבקשות להנחיל תפיסה שהתנגדות לאיראן והתנגדות לישראל אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. למען הסר ספק, הן מזכירות: "איראן מסוכנת מישראל". כל זאת רק מסיבה אחת: משום שאלה העמדות שישראל וארצות הברית מבקשות לקדם. שליטי מדינות המפרץ עושים הכול לרצותן.
שליטי מדינות המפרץ הם אפוא הבוגדים. בשליחות ישראל וארצות הברית הם מסכנים את ביטחון העולם הערבי, את אחדותו ומעל לכול את העם הפלסטיני. זאת מהסיבה הפשוטה שהם פיתחו תלות מוחלטת בארצות הברית ובישראל: בלי תמיכת האחרונות הם ייוותרו ללא נשק, ללא טכנולוגיות מעקב אחרי אזרחיהן וללא תמיכה בזירה הבין־לאומית. בהיעדר כל אלה, הם יודעים היטב, לא יוכלו לאחוז אפילו יום אחד נוסף במושכות השלטון ויקרסו כמו כל משטר אחר שלא קיבל את אמון העם בבחירות דמוקרטיות.
אלא שמסתבר שלא רק שליטים אוטוריטאריים התלויים בישראל מפיצים שנאה לפלסטינים. בלבנון, מזכיר א־סאלח, גדולי המסיתים הם פוליטיקאים שמטילים בפליטים הפלסטינים במדינה את האשם לכישלונותיהם שלהם. שר החוץ לשעבר ג'ובראן באסיל, למשל, טען שהפלסטינים הם "גורם נפיץ" שמכשיל כל אפשרות לאמץ מדיניות חוץ בריאה. אחרים טוענים שמעורבות הפלסטינים בשוק העבודה במדינה מביאה על לבנון את מצוקותיה הכלכליות. הם מגדילים לעשות ומערימים קשיים על עובדים פלסטינים. לעיתים, שנאת הפלסטינים אף אינה מוסווית כטענה עניינית, והיא מתגלה כפי שהיא: הסתה גזענית וקסנופוביה פשוטה. כזו היא קריקטורה בביטאונה של אחת המפלגות בלבנון שהשוותה את הפלסטינים לנגיף הקורונה. כך או אחרת, בעיני א־סאלח אלה טענות שקריות: בפועל, נוכחות הפלסטינים דווקא מיטיבה עם לבנון – בין אם בתרומה לכלכלה הלבנונית או בשימור היציבות הביטחונית במדינה.
קשה להניח שעאיש וא־סאלח היו מופתעים לגלות על דבר הסכם נרמול היחסים שפורסם לאחר שמאמריהם ראו אור. הם כנראה לא היו שוללים את התפשטות המגמה למדינות נוספות. עם זאת, מהניתוח שלהם עולה כי הן אהדת ישראל והן שנאת הפלסטינים ידעכו בעולם הערבי במוקדם או במאוחר. זאת מפני שאלה מגמות מלאכותיות: תמיד עומדים מאחוריהן פוליטיקאים ומנהיגים שמבקשים לתעתע בדעת הקהל, מסיבות של מדיניות חוץ או של פוליטיקה פנימית.
במישור המציאות, עולה מדברי השניים, הציבור הערבי אינו מסוגל לאהוד את ישראל ולשנוא את הפלסטינים. ישראל היא סכנה ביטחונית למדינות ערב והאויבת הנצחית שלהן; העמים הערביים מוקירים את הפלסטינים, ונוכחותם של הפלסטינים במדינות ערביות דווקא תורמת לאינטרס הלאומי שלהן. מכיוון שכך, קשה להאמין שאזרחים ערבים יבחרו מרצונם החופשי וללא שיקולים זרים לאהוד את ישראל או לשנוא את הפלסטינים. אשר לאלו שכופים את המגמות הללו באופן מלאכותי – דינם לחלוף מן העולם כמו כל מנהיג עריץ או פוליטיקאי כושל.
במענה לדברי השניים, צריך לציין שברקע לדיון זה קיים הקשר רחב יותר מהמשבר הפוליטי בלבנון או מעריצות המשטרים המפרציים. בשנים האחרונות, לאומנות, התנערות ממסגרות על־לאומיות, שנאת זרים ואדישות לפליטים הן מגמות שמתחזקות בכל רחבי העולם. מנהיגים פופוליסטיים ואנטי־דמוקרטיים אומנם מלבים אותן, אולם הן קונות אחיזה בתפיסה של יותר ויותר אזרחים מהשורה. סימני שאלה מרחפים בפרט מעל תפיסת הסולידאריות הערבית, ששבה ועולה בין השיטין בדברים של א־סאלח ושל עאיש. תפיסה זו נמצאת כיום בנסיגה כתוצאה מתהליכים עמוקים וארוכי שנים בעולם הערבי, בעולם האסלאם ובכלכלה העולמית. את ההתפתחויות העתידיות, כך נראה, ניתן יהיה לדעת רק בדיעבד; אפשר לקוות שעד אז יזכו הפלסטינים לגורל צודק והוגן מעט יותר מזה שזכו לו עד היום.
