גל האלימות הנוכחי שהחל בירושלים ומאיים להתפשט לארץ כולה נובע מכמה סיבות, חלקן נטועות עמוק בסוגיות של היסטוריה ושל זהות, וחלקן קשורות לכאן ולעכשיו. סיבות העומק לפרוץ האלימות קשורות בעובדה הפשוטה שירושלים היא הלב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסמל המובהק של שיבת היהודים לארצם, ציון בציונות. בד בבד אל־קודס היא הלב הפועם של הזהות הלאומית הפלסטינית, מקום מושבו של מסגד אל־אקצא. ירושלים ומסגד אל־אקצא הם הסמלים האולטימטיביים של העם הפלסטיני, ובכוחם לאחד את עזה והגדה, את ערביי הנגב, הגליל והערים המעורבות, עם הפזורה הפלסטינית ואף עם חלקים בעולם הערבי והמוסלמי. באופן העמוק אך הפשוט ביותר, אל־קודס ואל־אקצא מסמלים את קיומו של העם הפלסטיני. זוהי הנחת מוצא המונחת בבסיס היכולת להבין את האירועים כהווייתם. הסמליות הזו של ירושלים עבור ישראלים ופלסטינים כאחד, הופכת אותה ליותר מ"עוד מקום". ירושלים היא "ה־מקום" שבו פורצת האלימות הפוליטית כבר מאה שנה, כמעט על פי נוסחה קבועה.
הסיבות המיידיות יותר הקשורות לפרוץ האלימות בירושלים בעת הזו קשורות לתהליכים גיאופוליטיים שנטועים במאה ה־21 ומהווים למעשה המשך של המציאות הספציפית שנוצרה במזרח ירושלים אחרי האינתיפאדה השנייה (ועל כך נכתב רבות, גם בפורום לחשיבה אזורית לאורך השנים, למשל כאן וכאן). תהליכים אלו קשורים בגדר ההפרדה, בפערים בתשתיות בין מזרח ירושלים ומערבהּ במישורי החיים השונים (תכנון, בנייה, הריסות בתים, חינוך, בריאות, רווחה ועוד ועוד), בפעילות עמותות המתנחלים המייהדות את המרחב הערבי בירושלים, בריסוק החברה והמנהיגות הפוליטית בעיר המזרחית וכמובן בהתגברות המתחים בהר הבית/מסגד אל־אקצא ובשחיקת הסטאטוס קוו.
ההנחה שבבסיס השאלה שבכותרת מאמר זה היא שירושלים אוצרת בתוכה אלימות המחכה להתפרץ, וכל שנותר הוא לברר את שאלת העיתוי. הנחה כזו מפספסת את סיבות העומק המחוללות את האלימות בירושלים. השאלה הנכונה היא איך זה שירושלים, עיר שמכילה סתירות ומתחים לאומיים, דתיים ואתניים כל כך קיצוניים, היא רוב הזמן עיר שקטה. סטטיסטית, רוב הזמן ירושלים היא מבין הערים הבטוחות בעולם. בירושלים מתקיים מנגנון בן אלף וארבע מאות שנים (עם בוא האסלאם במאה ה־7, ירושלים הפכה לעיר של שלוש הדתות), אשר יודע להכיל גיוון אתני ודתי מבלי לגלוש לאלימות. במאה השנים האחרונות, עם הופעת הלאומיות הציונית והפלסטינית, התבסס בירושלים דפוס ברור. במציאות של מתח מתמשך בארץ כולה, אשר לו סיבות רוחב ועומק רבות ובהיעדר אופק מדיני (או אחר), די באירוע נקודתי, כמעט יומיומי, המתרחש במקום קדוש ובזמן קדוש, כדי להביא להתפרצות של אלימות פוליטית, לאומית, דתית ואתנית. אלימות כזו יש לה הפוטנציאל להתפשט מירושלים אל הארץ כולה ולהפוך לאירוע משמעותי בקנה מידה לאומי והיסטורי. על פי נוסחה זו, כאשר המנגנון הירושלמי עתיק היומין משתבש, אז גדר זמנית שמונחת בבאב אל־עמוד (כך נקרא שער שכם בערבית) בראשית הרמדאן עלולה להוביל לירי טילים מעזה בסוף הרמדאן, אשר את אחריתו מי ישורנו.
פגיעה במרחב הסימבולי
ברור לגמרי שהגדר בבאב אל־עמוד מהווה טריגר המעיד על בעיה עמוקה יותר. מזרח ירושלים נתפסת על ידי תושביה כשטח כבוש; משטרת ירושלים היא עבורם כוח כובש. גם עבור המשטרה, הפלסטינים הם לא אזרחים שיש לשרת, אלא אויב שיש לרסנו, להרתיעו, להילחם בו. באב אל־עמוד הוא הסמל של אל־קודס ושער הכניסה הראשי אל מסגד אל־אקצא. מכל רחבי הארץ וכן מירושלים ומהגדה, מוסלמים שמגיעים לאל־קודס עושים זאת דרך באב אל־עמוד, לשם מגיעה התחבורה הציבורית, משם מתחיל השוק הערבי, מבאב אל־עמוד יצאה ירושלים הערבית אל מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה־19. כפי שהעיד על כך אלוף פיקוד מרכז ב־1967 עוזי נרקיס, הרחבה שמחוץ לשער שכם היא בבואה של ירושלים המזרחית. יתרה מכך, עבור הצעירים שחיים בעיר העתיקה ובסביבותיה, המרחב הציבורי, בייחוד זה הסימבולי כמו רחבת מסגד אל־אקצא ורחבת באב אל־עמוד, מהווים המשך של המרחב הפרטי מחד, ושל הזהות הקולקטיבית מאידך. פגיעה במרחב הסימבולי הזה נתפסת על ידי השבאב הירושלמי בו בזמן כפגיעה בבית הפרטי ובזהות הקולקטיבית הירושלמית, הפלסטינית, הערבית והאסלאמית. לכן, כמו המגנומטרים ב־2017, אפילו בדומה לספסל ולמחיצה שהניחו היהודים בסמטת הכותל ביום כיפור תרפ"ט (1928), הסיבה האמיתית לעימות לא הייתה באמת הצבתו של חפץ כזה או אחר, אלא הסימבוליות שמאחורי הדברים: של מי המקומות הקדושים? הבעלות על מקומות אלה מסמלת את הבעלות על האתוס, על האמת ההיסטורית, על השייכות. למי יש את הזכות לקבוע איך ייראה המרחב הציבורי והסימבולי בעיר הזו? ובקיצור – מי בעל הבית.
ממד נוסף אשר תרם תרומה מכרעת לפרוץ האלימות בירושלים בעת הזו קשור להתנהלות המשטרתית. המשטרה הפכה להיות הביטוי העיקרי של השאיפה לריבונות ישראלית במזרח ירושלים. לפעמים המשטרה עושה זאת ברגישות, אבל רוב הזמן, נאמנה לדנ"א הארגוני שלה כגוף האמון על הפעלת כוח, המשטרה מתנהלת בכוחניות, באגרסיביות ובאלימות. הנוכחות המשטרתית במזרח ירושלים מזכירה יותר את התנהלות צה"ל בשטחים מאשר את משטרת ישראל במערב ירושלים. המשטרה וכוחות הביטחון בכלל תופסים נפח עודף בחייהם של הפלסטינים בעיר, והנוכחות המשטרתית המסיבית בבאב אל־עמוד בשנים האחרונות הפכה לסמל העיקרי לאלימות המשטרתית כלפי פלסטינים בעיר. בצד השתקת הרמקולים במסגד אל־אקצא ביום הראשון של הרמדאן באופן כוחני וחד־צדדי (בגלל טקס יום הזיכרון שהתקיים באותו ערב בכותל), הניסיון למנוע מפלסטינים להתכנס ברחבת השער ברמדאן נתפס, במידה רבה של צדק יש לומר, כניסיון נוסף של הרשויות הישראליות לצמצם ואף להעלים את הנוכחות הפלסטינית מהמרחב הציבורי בירושלים. מכאן נובעת ההתעקשות של הצעירים להתכנס בבאב אל־עמוד. התגובה המשטרתית האלימה והלא פרופורציונאלית לכך נתנה את האות לפרוץ העימותים בין השבאב הירושלמי לבין השוטרים. מכאן המרחק בין שער שכם לבין אלימות בין־קהילתית בקנה מידה ארצי וירי טילים מעזה – הלך והתקצר.
לכל דור האינתיפאדה שלו
רבים העירו על התפקיד הבין־דורי ועל מקומם הבולט של הצעירים באירועים. כמעט בכל מקום וזמן שבו מתקיים דיכוי מן הסוג הזה, תמיד יהיו אלה הצעירים והצעירות אשר ירימו את נס המרד. כך גם במרחב הפלסטיני, שהוא צעיר במיוחד – לכל דור יש האינתיפאדה שלו. דור הצעירים והצעירות הנוכחי במזרח ירושלים נולד אל תוך המציאות של המאה של המאה ה־21. גם אם הוריהם, בוגרי שתי האינתיפאדות הקודמות, מוכנים להסתפק במגמות ההשתלבות המכונות לעיתים "ישראליזציה", עבור הצעירים במזרח ירושלים הניתוק מן הגדה והניכור מישראל בצד החיבור למערב ירושלים הם המצב הטבעי שאליו הם נולדו. הם לא מסתפקים בכך שמצבם "טוב יותר" משל אחיהם ואחיותיהם בגדה (וגם על זה אפשר להתווכח). הם מסתכלים מערבה ורואים את האפליה ואת הדיכוי שהוא מנת חלקם.
המוביליזציה של השבאב הירושלמי התרחשה באופן ספונטני מלמטה, וזאת בניגוד לאינסטינקט של הגוורדיה הביטחוניסטית הישראלית אשר מורגלת בחשיבה המוטעית שהאירועים מתוזמרים מלמעלה. לא החמאס ולא הרשות הפלסטינית ולא גורמים חיצוניים; מי שחולל את האירועים בירושלים הם הצעירים המזרח ירושלמים בעצמם, המהווים קולקטיב בעל תודעה ויכולת הנעה עצמאית (בהשאלה מהסוציולוגיה, מתאים להשתמש כאן במונח הלועזי Agency). הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים מפגין דינמיות וחיות. יש לציבור זה יכולת מרשימה לשרוד כקולקטיב ואף להמציא את עצמו מחדש גם בתנאים הקשים שישראל מכתיבה. למעשה, במחאתם, אשר ברובה המכריע אינה אלימה, ובנכונותם להתעמת עם המשטרה, המזרח ירושלמים מצליחים פעם אחר פעם לאתגר את האינטרס ואת המדיניות הישראלית במזרח ירושלים. כל עוד הרשות או החמאס אינם מפריעים וכל עוד מצליחים שלא לדרדר את העימות לאלימות.
כי שקט הוא רפש
אז מה בעצם מחולל את העימות בירושלים? אם ננסה להתבונן על המציאות בעיניים של צעיר פלסטיני מירושלים המזרחית, אז למה לא בעצם? איזו ברירה השארנו לשבאב הפלסטיני בירושלים? לכודים עם הגב לקיר, בין חומת ההפרדה לתושבות הזמנית, בין הריסות הבתים לעמותות המתנחלים ונוכח הסטאטוס קוו הנשחק במסגד אל־אקצא. מול גדרות הלחץ בבאב אל־עמוד, אפילו העונג של לילות הרמדאן נלקח מהם. אז הם יוצאים לרחובות במחאה עממית, לגיטימית ובלתי אלימה. כאשר מחאה שכזו נתקלת באלימות משטרתית בלתי סבירה, הולך ומתקצר המרחק בין מחאה עממית לאינתיפאדה אלימה. בשלב הזה כולם קופצים על העגלה, החמאס והרשות הפלסטינית, הליכוד והעומד בראשו, המבקש להימלט בכל דרך מאימת הדין.
בחזרה אל נקודת מבטו של הצעיר הפלסטיני בירושלים, הוא מתבונן במציאות ומבין שאם בכל מקרה הקיום הקולקטיבי שלו נרמס, ועתידו כתושב סוג ב' בעיר הולדתו מובטח, אז למה לא להתקומם ולמחות? אם בכל מקרה אני הולך לעזאזל, אז לכל הפחות אלך לשם בראש מורם, כשאני נלחם על כבודי. ניסח זאת היטב זאב ז'בוטינסקי, כשכתב בשיר בית"ר "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ / לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר- / לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר". תובנה זו משתקפת גם בדבריו של א"ד גורדון מ־1918: "רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית, אלא בדם. זהו אחד הסופיזמנים שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה." לאור זאת, השאלה שיש לשאול היא למה רק עכשיו, כשירושלים בוערת דווקא ביום חגה, הציבור הישראלי מתעורר ונזכר לשאול את השאלות הקשות באשר למציאות החיים בעיר. אולי המסקנה המתבקשת היא שישראלים, ככל בעלי הכוח בכל מקום ובכל זמן, מבינים רק כוח.
בארץ הזו חיים שני עמים, ושניהם חולקים את ירושלים. וכמו כל עם, גם בנות ובני העם הפלסטיני כועסים כשפוגעים להם בסמלים המכוננים. ומעת לעת, כאשר מתקיימים כל התנאים הלא נכונים, אז אירוע נקודתי עשוי לשמש כטריגר המחולל תנועה של מחאה, עממית או אלימה, ולפעמים האדווה הזו הופכת לגל.
הפתרון היחיד שיאפשר חיים של יציבות ושלום לאורך זמן הוא כמובן חיים משותפים לכול, בכבוד הדדי ובשוויון משפטי ופוליטי בירושלים ובארץ כולה.
