בסוף חודש ספטמבר 2019 קיים שר הכלכלה הפלסטיני מסיבת עיתונאים והודיע: הרשות ביקשה מישראל באופן רשמי אישור לייבא נפט מעיראק דרך ירדן. קודם לכן ציין דובר הממשלה הפלסטינית שצעד כזה עשוי לקדם באופן משמעותי את ניסיונה של הרשות הפלסטינית להינתק מהכלכלה הישראלית. מדוע מביעה הרשות רצון להינתק מהכלכלה הישראלית, והאם זהו רצון אמיתי? מה המכשולים שעומדים בפני אפשרות יבוא הנפט מעיראק? האם הממשלה הפלסטינית מסוגלת להתגבר עליהם? על השאלות הללו מבקש אשרף אבו ח'סיוואן, עיתונאי ופרשן פלסטיני, לענות בנייר עמדה שחיבר עבור המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ואסטרטגיה – מסאראת.
עוד לפני שהוא צולל לעומק סוגיית הנפט העיראקי, מתאר אבו ח'סיוואן בקצרה את תולדותיו של רעיון ההתנתקות מהכלכלה הישראלית. יסודו, הוא מזכיר, טמון בקריסת הסכמי אוסלו. היות שישראל לא מילאה אז את חלקה בהסכמים, ברור היה שגם על הרשות הפלסטינית לא מוטלת החובה לעשות כן, והדבר בא לידי ביטוי ביחסה ל"פרוטוקול פריז". הפרוטוקול, שמהווה את הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו, כופה על הכלכלה הפלסטינית עמדה מובהקת של תלות ונחיתות למול ישראל.
על כן, המועצה המרכזית והמועצה הלאומית הפלסטיניות החליטו ב־2018 על התנערות מהתלות שכופה הפרוטוקול על הרשות, והטילו את המשימה על הנשיא אבו מאזן. אלא שהוא מאז נמנע בשיטתיות מביצוע המשימה, ובמקום זאת משתמש בהתנתקות הכלכלית רק כאיום וכמנוף לחץ על ישראל, מבלי שבכוונתו לממשו. אומנם, צעדים מסוימים אכן ננקטו לטובת עצמאות כלכלית של הרשות (בין היתר הקמת קרנות השקעה בחקלאות והנפקת מטבע וירטואלי), אלא שאלה צעדים ספוראדיים, לדעת אבו ח'סיוואן, שאינם חלק מתוכנית רחבה ומסודרת של התנתקות כלכלית.
מגמה זו של חוסר רצון להתנתק כלכלית מישראל מאפיינת גם את התנהלותה של הרשות בסוגיית יבוא הנפט העיראקי. לא ניתן לתאר התנהלות זו במנותק ממשבר כספי המיסים של הרשות: מתוקף פרוטוקול פריז, ישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית מיסים מתושביה, ולאחר מכן מעבירה אל הרשות את הסכום. חוק שעבר בכנסת בשנת 2018 קובע שכספי המיסים הללו יועברו לרשות לאחר שיקוזז מהם הסכום שהרשות משלמת כקצבאות לאסירים ולמשפחות השהידים. אחד מאותם מיסים שישראל גבתה עד לא מזמן הוא מס על דלק ("בלו"), שהרשות שילמה לחברות האנרגיה הישראליות. לא מדובר בסכום של מה בכך: בשנת 2018 הוא הגיע ללא פחות מ־2.5 מיליארד שקל. בתחילת 2019, החליטה הרשות לסרב לקבל את כספי המיסים מישראל במחאה על הקיזוז.
בנקודה זו ניתן לראות בנקל את היתרונות של יבוא הנפט מעיראק: מומחה לכלכלה שאבו ח'סיוואן מצטט טוען שאילו, במקום לייבא אנרגיה מישראל, הייתה הרשות עוברת לייבא את הנפט העיראקי הזול – היה הדבר מפחית את הנטל הכלכלי על הצרכן הפלסטיני וגם מאפשר להגדיל את הכנסות הרשות ממיסוי. הצעה נוספת שעמדה על הפרק במרוצת משבר כספי המיסים הייתה יבוא דלק מירדן במחירים מוזלים.
אלא שבמקום לאמץ את האפשרויות הללו, התעקשה הרשות להמשיך לייבא דלק מישראל, והדבר הסתייע בידה שכן תחילה פטרה ישראל את הרשות מהמס על הדלקים, ובהמשך הסכימה האחרונה לקבל את יתר כספי המיסים המקוזזים (על החלטה זו, ראו נייר עמדה קודם של מרכז מסאראת, שתורגם לעברית כאן). בעיני אבו ח'סיוואן, מעיד הדבר כי ייתכן שרעיון יבוא הנפט מעיראק מעולם לא נשקל ברצינות ברשות ולא היה אלא ניסיון ללחוץ על ישראל להעביר אל הרשות את כספי המיסים ללא קיזוז. לראיה, האחרונה מעולם לא חתמה על הסכם רשמי עם ממשלת עיראק סביב יבוא הנפט.
גם אילו רצתה הרשות באמת לייבא נפט מעיראק, גורס אבו ח'סיוואן, עדיין היו ניצבים בפניה שלושה מכשולים. תחילה, היא עודנה מחויבת לפרוטוקול פריז, שלפיו אם ברצון הרשות לייבא מוצרי נפט דרך ירדן, על המוצרים לעמוד בתקני הזיקוק של האיחוד האירופי – שאינם נהוגים בירדן. חריגה מאותם תקנים מחייבת את אישורה של ועדת מומחים ישראלית-פלסטינית משותפת. גם במקרה של אישור, מגבלות מוטלות על מחירי הדלק. מכאן שפרוטוקול פריז בולם את האפשרות לייבא נפט מעיראק דרך ירדן – דוגמה נוספת לתלות הכלכלית בישראל שהפרוטוקול גוזר על הרשות.
ניתן היה להציע, על כן, לזקק בירדן את הנפט המועבר מעיראק לרשות הפלסטינית בהתאם לתקני האיחוד האירופי. אבו ח'סיוואן מסביר כי מימוש אפשרות זו מסובך מבחינה טכנית: הוא מצריך רכישה או ייצור של מתקני זיקוק חדשים, והתהליך עשוי להיות יקר וארוך. בעיות נוספות צופה שר האנרגיה העיראקי: הוא ציין כי המשא ומתן בין הרשות לעיראק בנושא יבוא הנפט נמשך אומנם, אבל לפני הבשלתו לכדי הסכם יהיה צורך בהקמת צוותי עבודה שונים – עיראקיים-ירדניים-פלסטיניים, והדבר עשוי לארוך זמן רב. לצד כל אלו, יש צורך בהקמת תשתית העברת נפט רחבה בין ירדן לרשות: מיכליות, צינורות, מחסנים ועוד.
אפשרות שלישית שהייתה עולה על הדעת נוכח מצב זה היא יבוא נפט בתנאים שישראל אינה מאפשרת, ללא רשותה. אפשרות זו יורדת מהפרק עוד לפני עלותה: כל מעבר סחורה דרך מעברי הגבול היבשתיים או דרך נמל עקבה אל תוך הרשות לא ייתכן ללא אישורה של ישראל שכן היא שולטת שליטה מוחלטת במעברים הללו. אבו ח'סיוואן מהמר כי ישראל לא תניח לדבר לקרות כי היא מעוניינת בשימור התלות הכלכלית של הרשות בה, בין היתר בהקשרי יבוא, והיא חוששת שיבוא נפט מעיראק יפתח פתח ליבוא כמות גדלה והולכת של סחורות ממדינות ערב. לטענת אבו ח'סיוואן, אותו חשש הוא שהביא את ישראל לפטור את הרשות ממס הדלקים כמו שתואר לעיל.
אין מנוס מטיפול באותם שלושה מכשולים, מסיים אבו ח'סיוואן, שכן יבוא נפט מעיראק נושא בצידו רווח כלכלי גדול לרשות הפלסטינית כמו גם רווח מדיני: יש בו זרז לניתוק מהתלות הכלכלית בישראל ולשחרור מכבליו של פרוטוקול פריז. אלא שיותר מפתרונות נקודתיים לאותם מכשולים, דרוש לדעת אבו ח'סיוואן דבר אחר, במילותיו: "רצון אמיתי של ההנהגה הפלסטינית לממש את החלטתן של המועצה הלאומית ושל המועצה המרכזית ולנתק את הקשר עם הכיבוש הישראלי. כדי לעשות זאת על ההנהגה להיות נכונה לעימות עם הכיבוש – בזירה המדינית ובשטח". נכון להווה, חותם אבו ח'סיוואן, ההנהגה הפלסטינית נעדרת רצון כזה.
