הטענה של התומכים במהלך של חמאס היא די פשוטה. הם רואים בצעד זה חיזוק של ציר ההתנגדות מול גורמים עוינים ומול אויבים, ובראשם ישראל. זהו סוד גלוי שאיראן וחזבאללה מילאו תפקיד מרכזי בקירוב בין חמאס לסוריה. בפועל, יש אינטרס משותף לכל הגורמים האלה – סוריה, איראן, חזבאללה וחמאס – להיות בחזית אחת ולהדק את שיתוף הפעולה ביניהן.
הצעד שנקטה חמאס לאחרונה לשיקום יחסיה עם סוריה ולחזרה לחיק המשטר שם, לא הפתיע רבים העוקבים אחרי מהלכי התנועה בשנים האחרונות. כדי להבין את מניעיו של צעד זה ומה עמד מאחוריו, יש לזרוע אור על ההתפתחויות ועל התמורות שהתחוללו בעשור האחרון באזור. במילים אחרות, לא ניתן להתייחס לצעד זה ולנתחו נכונה במנותק מן ההקשר של האירועים המכונים – האביב הערבי.
כידוע, לפני פרוץ האירועים בסוריה בשנת 2011, ישבה מפקדת חמאס ובראשה ח׳אלד משעל בדמשק ונהנתה מגיבוי כמעט מלא מצד המשטר שם. עד כדי כך היה מעמד חמאס גבוה שאנשים התייחסו למשעל כאל נשיא נוסף של סוריה לצד בשאר אל-אסד.
במסגרת האביב הערבי תנועות מחאה עממיות שחיפשו את דרכן לעולם של חופש משוחרר מדיכוי ומשחיתות וביקשו להשתית יסודות למשטר דמוקרטי, סחפו המונים להשתתף בפעולות המחאה, שלרוב היו בעלות אופי לא-אלים. ההתחלה הייתה בתוניסיה והסתיימה בהתמוטטות משטרו של זין אל-עאבדין בן עלי. מאוחר יותר עברה הסופה למצרים ואילצה את הנשיא לשעבר חוסני מובארק להתפטר. נערכו בחירות בשתי המדינות והתוצאה הייתה עליית האחים המוסלמים לשלטון, תנועת א-נהדה בראשות ראשד אל-גנושי בתוניסיה ומוחמד מורסי כנשיא מטעם האחים המוסלמים במצרים.
האירועים לא פסחו על סוריה, שם התבערה החלה בעיר דרעא בשנת 2011. המחאה התאפיינה בתחילת דרכה באותן צורות של מחאה עממית לא-אלימה עד שהכול השתנה במהרה והפך להתנגשויות אלימות בין המשטר לבין המוני המוחים. בהדרגה הפכה סוריה על כל עריה וכפריה לשדה קרב עקוב מדם.
אין זה המקום לפרט את הגורמים אשר הביאו לתפנית אלימה זו ולאי-הצלחתו של תהליך דומה לזה שאירע בתוניסיה ובמצרים, אך חשוב לציין שההימור על השינוי בסוריה היה גבוה מדי ומסוכן מדי שכן המורכבות של המצב הפנימי בסוריה לצד גורמי ההשפעה החיצוניים, אזוריים ובין-לאומיים גם יחד, לא אפשרו תהליך שינוי שקט וללא שפיכות דמים.
האקט שנקטה חמאס בשנת 2012 בעוזבה את סוריה ובהעברת מפקדתה לקטאר נבע בין היתר משלושה גורמים עיקריים: הראשון קשור לשיכרון הניצחון של האחים המוסלמים לאחר ההצלחות בתוניסיה ובמצרים. כך, האביב הערבי הוגדר כ"חורף אסלאמי" בפי איסמעיל הנייה בנאומו באל-אזהר שבקהיר בראשית 2012. הגורם השני התבסס על ההערכה שקיצו של המשטר בסוריה קרב וכי הוא ייפול לידי האחים המוסלמים בתמיכתה המסיבית של טורקיה ושל מדינות רבות בעולם הערבי ובעולם בכלל. שהרי ארדואן הצהיר ב-2012 כי הוא עומד להתפלל בקרוב במסגד הגדול בדמשק עם אחיו מתנגדי המשטר. והשלישי הוא שחמאס נקלעה לדילמה קשה כיוון שהאחים המוסלמים בסוריה היו חלק עיקרי במלחמה שם. כל זה הביא את ההנהגה של חמאס בראשותו של ח׳אלד משעל לקבל את ההחלטה לעזוב את סוריה. משעל הוביל מהלך זה ואף ניסה להשפיע על הנהגת הג׳יהאד האסלאמי ללכת בעקבותיו ולהתיישב בקטאר, אך הנהגת הג׳יהאד לא נענתה להפצרתו.
שיבת חמאס לסוריה והפיוס עם המשטר שם לאחר נתק שנמשך כעשור עוררו תגובות רבות ומגוונות שהתפצלו בין תומכי המהלך לבין מתנגדיו. לצד הגורמים שבירכו על צעד זה ניצבו בעיקר גורמים המזוהים עם ציר ההתנגדות, ובראשם איראן וחזבאללה, שעמלו במשך תקופה ארוכה כדי להביא לפיוס זה. מנגד נשמעו תגובות ברמות שונות של חריפות אשר ביטאו ביקורת והסתייגות ואף התנגדות עקרונית למהלך זה. הן באו מכיוון של חוגים המקורבים לחמאס או אף נמנים עם תומכיה.
הטענה של התומכים במהלך של חמאס היא די פשוטה. הם רואים בצעד זה חיזוק של ציר ההתנגדות מול גורמים עוינים ומול אויבים, ובראשם ישראל. זהו סוד גלוי שאיראן וחזבאללה מילאו תפקיד מרכזי בקירוב בין חמאס לסוריה. בפועל, יש אינטרס משותף לכל הגורמים האלה – סוריה, איראן, חזבאללה וחמאס – להיות בחזית אחת ולהדק את שיתוף הפעולה ביניהן.
הסימנים מעידים על כך שבנות בריתה הקרובות של חמאס, קרי טורקיה וקטאר, לא הביעו התנגדות למהלך של חמאס לפחות באופן רשמי וגלוי, אך יש מקום להניח כי קטאר אינה ששה לדבר
ידוע כי חמאס זוכה לתמיכה מסיבית מצד איראן במישורים הצבאיים והכספיים במיוחד בעקבות השינוי בהרכב ההנהגה שלה ובעקבות עליית קרנה של הזרוע הצבאית של חמאס "גדודי עז-אדין אל-קסאם". היא זוכה לתמיכה גדולה בהרבה מהתמיכה האיראנית בג׳יהאד האסלאמי המצויר שלא במדויק כשלוחה איראנית. היא נהנית גם מבסיס בטוח יותר בלבנון; חלק ממנהיגיה יושבים בביירות באבטחת חזבאללה וזוכים לחופש תנועה, ונדמה כי היא אינה שואפת להיות גורם צבאי משפיע בזירה הלבנונית בשל מכשולים רבים בתחום זה. הנוכחות של חמאס בלבנון תחת חסותו של חזבאללה משוחררת מן ההגבלות ומהאילוצים של ישיבה בקטאר ובטורקיה, שלכל אחת מהן שיקולים משלה.
המתקפות על איראן ועל חזבאללה, שהן בעלות אוריינטציה שיעית אינן פוסקות. על כן כריתת ברית עם תנועה סונית חשובה כמו חמאס תקהה את הרושם הזה. מה גם שחמאס עשתה מאמצים כדי לקרב בין חזבאללה ל"אל-ג׳מאעה אל-אסלאמיה" בלבנון, שהיא בת של תנועת האחים המוסלמים.
לעומת זאת, טיעוני המתנגדים ונימוקיהם מסובכים ומורכבים יותר כי הם אינם מוגבלים לתחום של שיח פוליטי אלא גולשים לתחומים רגישים יותר הכרוכים בדת, במוסר ובפתוות (פסק הלכה אסלאמי). בשיח הדתי למשל היו פתוות של כמה אנשי דת ושל מטיפים שקבעו כי הפיוס עם אסד ועם המשטר בסוריה אסור מבחינה דתית. הם הוסיפו וטענו כי חמאס, בהיותה תנועה דתית אשר האסלאם הוא הבסיס לאידיאולוגיה שלה, צריך להכתיב לה איך לפעול ולנהוג. על כן הפיוס עם המשטר בסוריה עומד בסתירה לאסמכתה דתית זו.
נקודת התורפה בטיעון זה היא שאין מקור סמכות אחד ויחיד בעולם האסלאמי שמוציא פתוות מחייבות לכלל המוסלמים. לכן אנחנו עדים לעיתים קרובות לפתוות מנוגדות של אנשי דת בכירים. כאן ניכרת השפעת המשטר הפוליטי שעל אדמתו נמצא המוסד הדתי; למשל אל-אזהר שבמצרים ואיחוד מדעני הדת האסלאמי בקטאר שיוסף אל-קרדאווי, איש הדת הידוע, עמד בראשו. יש גם תהיות לגבי ההיגיון להכפיף את הפעילות הפוליטית למושגים של אסור ומותר מבחינת הדת. זה תפקידו של המנהיג – האימאם – להעריך מה טוב ומה רע לאומה.
באופן אבסטרקטי אין קריטריונים ברורים אשר קובעים כללים מוצקים להוצאת פתוות. לדברי המסתייגים מפתוות דתיות, חמאס מקיימת מערכת יחסים נורמלית עם משטרים ערביים הדומים מבחינת הדיכוי למשטרו של אסד בסוריה מבלי שעובדה זה תעורר תגובות דומות .בצד המוסרי, רבים מן המתנגדים לפיוס של חמאס עם המשטר בסוריה תופסים צעד זה כמנוגד להיסטוריה של חמאס ולזהותה כתנועת שחרור לאומית. אחדים האשימו אותה שהיא מכרה את הדם הסורי ושהיא משפרת את התדמית של המשטר הסורי בפני עמו.
גם כאן נערכת השוואה בין העמדה של חמאס כלפי המשטר במצרים ועמדתה לגבי המשטר בסוריה. כפי שציין סעיד אל-חג' במאמרו באל-ג׳זירה נט, כמעט שלא היו תגובות שגינו את חמאס על יחסיה עם המשטר המצרי בעוד הוא מדכא את תנועת האחים המוסלמים בארצו. בשיח הפוליטי בעקבות המצב שנוצר בסוריה בעשור האחרון והתמורות שהתחוללו, יש המפקפקים ביכולתה של חמאס להפיק רווח נאה מן השיבה לסוריה משום שבמצב הקיים כיום, אין לחמאס מה לחפש שם. סוריה אינה עוד מקום בטוח לישיבת מפקדות. במובן זה סוריה יכולה לשמש רק בסיס לוגיסטי ובמה תקשורתית לחמאס עם סיכונים רבים היות שסוריה נהייתה חשופה להתקפות ישראליות חוזרות ונשנות.
הסימנים מעידים על כך שבנות בריתה הקרובות של חמאס, קרי טורקיה וקטאר, לא הביעו התנגדות למהלך של חמאס לפחות באופן רשמי וגלוי, אך יש מקום להניח כי קטאר אינה ששה לדבר. כך ניתן להסיק ממאמרים שמתפרסמים בכלי התקשורת הקטארית. למשל, מאמר מאת ד״ר מוחמד מוכתר א-שנקיטי שהתפרסם באל-ג׳זירה נט ביום 24.10.2022 ושבו מתח ביקורת חריפה מאוד על התפייסות חמאס עם המשטר בסוריה. כך גם מאמרו של אל-חאג' שהתפרסם לאחר הודעת חמאס על כוונתה לחדש את יחסיה עם סוריה, המוליך לאותו כיוון של הסתייגות, אם כי הביקורת שהוא מפנה כלפי חמאס חריפה פחות.
למרות היסוסיה הרבים לגבי התקרבות מחודשת עם חמאס, סוריה יוצאת נשכרת ממהלך זה. בעיקר, היא מנטרלת גורם סוני הקשור לתנועת האחים המוסלמים בסוריה, שהם אויב מר של המשטר, ומרחיקה אותו ממעגל המזדהים עם מתנגדיה
פרסומים אלה משקפים את העמדה הקטארית כלפי סוריה. שכן קטאר עומדת בראש האופוזיציה שמתנגדת לחזרת סוריה למושבה בליגה הערבית. אין פירוש הדבר שקטאר תרחיק לכת ותנתק את יחסיה עם חמאס על רקע זה. המעורבות הקטארית במערכת היחסים המסובכת בין ישראל לחמאס והשקעותיה הכספיות בעזה חשובות בעיניה ומקנות לה מעמד משפיע וחשוב שהיא לא תוותר עליו בקלות.
לגבי טורקיה ועל אף שהיא שותפה לקטאר מבחינת הזדהותה האידיאולוגית עם חמאס, שיקוליה קצת שונים. ארדואן מוכיח פעם אחר פעם שהאינטרסים של טורקיה הם בעיניו מעל לכול. הכרסום בפופולאריות של מפלגתו לקראת הבחירות בטורקיה מסיבות שונות ומגוונות, שהמשבר והמלחמה בסוריה תופסים מקום בולט בתוכן, הוא מקור לדאגה לדידו. לכן הוא אותת לאחרונה על נכונותו להיפגש עם אסד ולסיים את הנתק עם המשטר שם. נוסף על כך אין להתעלם מהגורם הישראלי בהקשר זה. בשעה שארדואן מגלה עניין בפיתוח יחסיו הדיפלומטיים והמסחריים עם ישראל, האחרונה אינה מרפה ללחוץ על טורקיה כדי להגביל את התנועה ואת הפעילות של אנשי חמאס בטורקיה .מנקודת ראותה של חמאס, קטאר וטורקיה אינן מסוגלות לספק את הסחורה שהיא חפצה בה. לשתי המדינות יש מגבלות שהן אינן יכולות להתעלות מעליהן.
למרות היסוסיה הרבים לגבי התקרבות מחודשת עם חמאס, סוריה יוצאת נשכרת ממהלך זה. היא מנטרלת גורם סוני הקשור לתנועת האחים המוסלמים בסוריה, שהם אויב מר של המשטר, ומרחיקה אותו ממעגל המזדהים עם מתנגדיה מחד גיסא, ומשפרת את עמדותיה בזירה הבין- ערבית נוכח פתיחות הולכת וגוברת לקראתה מאידך גיסא.
אולי הדבר החשוב ביותר במהלך של חמאס נוגע למיקומה על המפה הפוליטית הפלסטינית ולמטרה שהציבה לעצמה, דהיינו המערכה על ירושת מקומו של ארגון, פתח שעמד עד כה בראש אש״ף והרשות הפלסטינית. בשיבתה לסוריה מתנתקת חמאס מעמדותיה ומהערכותיה הקודמות וניצבת על קרקע המציאות כשהיא בשלה יותר להיות מעורבת באופן פעיל יותר במשחק הפוליטי בזירה הפלסטינית בתקופה המעומעמת של כהונת אבו מאזן.
