התמוטטות המשטר בסוריה: גורמים והשלכות לגבי ישראל

כיצד ניתן להסביר את ההתמוטטות של משטרו של בשאר אל־אסד בסוריה לאחר 24 שנה שבהן שלט במדינה זו ועוד כ־30 שנה שבהן שלט בה אביו חאפז אל־אסד?

במאמר זה אציע כמה גורמים אפשריים, פנימיים וחיצוניים, לנפילת משטר הבעת' בסוריה, כאשר הדגש יהיה על התקופה שמאז עליית אסד הבן לשלטון ב־2000 ועד למעורבות הצבאית הרוסית ב־2015 שהצילה את משטרו מקריסה. לאחר מכן אדון ב"מבוי הסתום" שהתקיים בסוריה מאז ועד מתקפת הבזק של המורדים ב־2024, שבעקבותיה התמוטט המשטר באופן סופי. לבסוף, אדון במעורבות ישראל בסוריה בעקבות האירועים האלה.

כישלון מבית

עלייתו של בשאר אל־אסד לשלטון בסוריה ב־2000 נתפסה כבעלת פוטנציאל להפוך את סוריה למדינה חופשית יותר, וזאת לאחר שבמשך שלושה עשורים שלט בה ביד ברזל אביו הנשיא חאפז אל־אסד. אולם לאחר כמה חודשים של פתיחות יחסית, שאף זכו לכינוי "האביב של דמשק", התברר כי השליט החדש, למרות הרקע המערבי המסוים שלו (הוא התמחה כרופא עיניים בבריטניה), הוא אוטוריטרי ומדכא לא פחות מאביו.

בתקופת הנשיא אסד האב, נשלטה סוריה בידי שני "מעגלים": "מעגל פנימי" שהורכב מנאמניו הקרובים של הנשיא ובני עדתו העלווים, שהם כעשירית מאוכלוסיית המדינה, ולעיתים גם מבני משפחתו ושבטו; ו"מעגל חיצוני" שכלל פוליטיקאים, אזרחים ואישי ביטחון בכירים בני עדות אחרות, ובמיוחד מוסלמים סונים. כמו כן, כוחות הביטחון, ובכלל זה הצבא הסורי, אף שהיו בדומיננטיות עלווית, שירתו בהם לא מעט קצינים וחיילים בני עדות אחרות, במיוחד מוסלמים סונים אך גם אחרים (למשל דרוזים).

כך למשל, היה הרמטכ"ל הסורי חכמת שהאבי, שכיהן בתפקיד זה בשנים 1998-1974, בן העדה הסונית, ויש דוגמאות נוספות.

לעומת זאת, בתקופת שלטונו של אסד הבן התחזקה הדומיננטיות העלווית באליטה הפוליטית והביטחונית בסוריה, ובני קבוצות אחרות הוּדרו ממנה כמעט לחלוטין. התוצאה הייתה ש"המעגל החיצוני" הלך ונמוג, והאליטה השלטת, האזרחית והביטחונית, איבדה את ייצוגיותה היחסית במוסדות הביטחון הסוריים ובמיוחד בצבא, שאף זכה לכינוי הגנאי "צבא אסד" בפי מתנגדיו מבית.

במחקר שערכתי עם פרופ' דן מיודובניק על האליטה הצבאית בסוריה בעשור הראשון לשלטונו של אסד הבן (2011-2000), מצאנו כי העלווים שמרו, ואף חיזקו במקצת, את אחיזתם במגזר הביטחוני בסוריה, ובכלל זה בצבא. כך למשל, נתונים שאספנו לגבי כמה מאות קצינים בכירים (בדרגת סא"ל ומעלה) ששירתו בצבא הסורי מ־2000 ואילך, הראו כי העלווים היו בערך 65% מהקצינים, כלומר כמעט שני שלישים, בעוד רק 35% היו בני עדות אחרות, רובם מוסלמים סונים, שהם העדה הגדולה במדינה.

קצינים עלווים פיקדו על 10 מ־12 הדיוויזיות של הצבא הסורי, וזאת נוסף על המשמר הרפובליקני, חיל האוויר וחיל הים, ואחיזתם הייתה איתנה גם בסוכנויות ביטחון אחרות במדינה

יצוין כי בסוכנויות ביטחון אחרות בסוריה היו הנתונים – כ־85% ו־15% בהתאמה, וכי באופן כללי היו העלווים כ־75% מכוח האדם בדרגים הגבוהים ביותר של המגזר הביטחוני.

אותו הדבר אמור לגבי היחידות המובחרות של הצבא הסורי, הכוללות את הכוחות המיוחדים ושתי יחידות שהגנו על המשטר מפני איומים פנימיים – המשמר הרפובליקני ודיוויזיית השריון ה־4 בפיקודו של מאהר אל־אסד, אחיו הצעיר של הנשיא, שבהן רוב עצום מכוח האדם (כ־83%) היו עלווים.

גם בחיל האוויר, אחד מעמודי התווך של המשטר הסורי מתחילת שנות השבעים, מתוך כ־500 קצינים ששירתו בו מ־2011, היו העלווים 63.9%; מיעוטים אחרים עמדו על 10.1%, ורק כרבע היו מוסלמים סונים. ולבסוף, קצינים עלווים פיקדו על 10 מ־12 הדיוויזיות של הצבא הסורי, וזאת נוסף על המשמר הרפובליקני, חיל האוויר וחיל הים, ואחיזתם הייתה איתנה גם בסוכנויות ביטחון אחרות במדינה.

תהליך זה של הפיכת כוחות הביטחון הסוריים ל"מיליציה אתנית" בשירות משטר אסד הבן התגבר בעקבות אירועי "האביב הערבי" בסוריה ב־2011. במקום לנסות ולהידבר עם המפגינים, דיכא המשטר באכזריות את המחאות שפרצו נגדו, תחילה באמצעות ה"שביחה", מיליציות עלוויות ברובן שתקפו את האוכלוסייה האזרחית, ולאחר מכן על ידי הפעלת הצבא הסורי ויתר כוחות הביטחון נגדם.

המשטר גם שיסה בני עדה אחת באחרת, טיפח שיח של "איום קיומי" ושל "טרור" המופעל כביכול על ידי כוחות זרים – בעיקר ישראל, ארה"ב ומדינות נוספות במערב – ששימש עילה לנקיטת אמצעים דרקוניים נגד מתנגדיו, ‏ולא היסס להפעיל נשק כימי נגד אזרחיו, דבר שהנשיא אסד האב נמנע ממנו אפילו כאשר משטרו עמד בסכנה (למשל בעת התקוממות "האחים המוסלמים" בעיר חמאה ב־1982).

וכך, אם בתקופת הנשיא אסד האב, הציג את עצמו משטר הבעת' בסוריה כפועל למען האינטרס הלאומי של המדינה על כל מגזריה החברתיים, והעלה על נס את האחדות הערבית, הרי שתחת שלטונו של אסד הבן, הפכו סיסמאות אלו לריקות מתוכן, והצבא הסורי, שהוא עמוד התווך של המשטר, הפך למעשה ל"מיליציה אתנית" אך גם שבטית ומשפחתית של הנשיא אסד.

מה שנוצר בסוריה ב־2015 היה "מבוי סתום" (stalemate) בין המשטר לאופוזיציה, כשכל צד מתבצר באזור שלו, אך אינו מסוגל להכריע את יריבו

עקב כך, וגם בעקבות הדיכוי הברוטלי של "האביב הערבי" על ידי כוחות הביטחון הסוריים, התערערה עוד יותר הלגיטימציה של משטר הבעת', בעיקר בקרב מוסלמים סונים אך גם בקרב מיעוטים לא־מוסלמים (דרוזים, נוצרים) ובקרב מיעוטים מוסלמים כמו הכורדים. הדבר מתבטא למשל בעריקה של קצינים ושל חיילים רבים משורות הצבא מ־2011, ובכלל זה 37 קצינים (7.5%) מחיל האוויר, שמהם 32 (86.5%) היו מוסלמים סונים.

מחקר של פרופ' הישאם בו נאציף, שראיין שני תריסר קצינים סורים שערקו מן הצבא בתקופת "האביב הערבי" – כולם מוסלמים סונים – אף מצא כי הם סבלו יותר מאפליה תחת אסד הבן מאשר תחת אביו.

כישלון ב"ניהול הסכסוך"

הכישלון של משטרו של הנשיא אסד הבן מתבטא גם בהתמשכות הסכסוך בסוריה אחרי 2011. למעשה, לא כוחות הביטחון הסוריים וגם לא בני־בריתו של הנשיא – איראן והארגונים החמושים הלבנוניים הפרו־סוריים והפרו־איראניים (בעיקר חזבאללה אך גם המפלגה הלאומית הסורית) – לא הצליחו להביס את המורדים, שנהנו מתמיכה של שחקנים רבים באזור ומעבר לו, ואף זכו לתגבורת בדמות "לוחמים זרים" ממדינות שונות באזור ומחוצה לו.

רק המעורבות הצבאית הרוסית המסיבית בסוריה ב־2015, ובמיוחד "הפצצות השטיח" של אזורי המורדים המאוכלסים, הצליחה להטות את הכף לטובת משטר אסד הבן ולמעשה הצילה אותו מתבוסה, אך גם זה היה הישג זמני בלבד שהמשטר לא השכיל לנצלו.

למעשה, מה שנוצר בסוריה ב־2015 היה "מבוי סתום" (stalemate) בין המשטר לאופוזיציה, כשכל צד מתבצר באזור שלו, אך אינו מסוגל להכריע את יריבו. אך מצב זה – וזאת אנו יודעים כיום – לא קפא על שמריו: בעוד המשטר התכנס אל תוך עצמו, ארגוני המורדים, שנדחקו לתוך המובלעת שלהם באידליב, הצליחו להתגבש, התעצמו ושכללו את היכולות הצבאיות שלהם, למשל באמצעות הקמת יחידת כטב"מים, כנראה בסיוע של שחקנים חיצוניים. לכן ב־2024, כאשר זיהו ארגוני המורדים שעת כושר ופתחו במתקפה כוללת על משטר אסד, התמוטטו הוא וצבאו כמעט ללא קרב.

המסקנה מכך היא ש"מבוי סתום" בסכסוך פנימי אינו מצב סטטי שאפשר לקיים אותו לאורך זמן. למעשה, גם במלחמת האזרחים בלבנון נוצר "מבוי סתום" עם מובלעות יריבות, אך מבצע צבאי סורי-לבנוני ב־1990 שם לו קץ ואפשר את סיום הסכסוך. גם בסכסוך בישראל/פלסטין נוצר "מבוי סתום" בין ישראל לבין רצועת עזה שבשליטת חמאס וארגונים אסלאמיים אחרים מ־2007 ואילך – מצב שכונה "ניהול הסכסוך" בפי מנהיגי ישראל – אך בסופו של דבר פתחו ארגונים אלו במתקפת פתע נגד ישראל ב־7 באוקטובר 2023, הסבו לה אבדות כבדות, וחטפו אזרחים וחיילים שרבים מהם עדיין נמצאים בשבי.

אסד הבן ניסה לכפות על לבנון את הארכת כהונתו של הנשיא אמיל לחוד בשנת 2004 – צעד המנוגד לחוקה הלבנונית – ואיים על רפיק אל־חרירי, שהיה במשך שנים רבות ידיד של סוריה ושעמד להתמנות לראש ממשלת לבנון

כישלון במדיניות החוץ

גם בתחום מדיניות החוץ ניתן לראות את הכישלון של משטר אסד הבן, ובמיוחד בהשוואה למשטרו של אביו. מתחילת שנות השבעים, כאשר ביסס הנשיא אסד האב את שלטונו בסוריה, החלו רבים לראות במדינה זו שחקן חשוב במזרח התיכון, ויתר על כן כזה שיש לו השפעה על שכניו הקטנים והחלשים יחסית – ירדן, לבנון והפלסטינים.

עם זאת, כבר בסוף תקופת שלטון האב החל מעמד זה להתערער, כאשר הפלסטינים ולאחר מכן גם הירדנים חתמו על "שלום נפרד" עם ישראל ב־1993 וב־1994 בהתאמה, והותירו את סוריה רק עם לבנון ועם ארגוני הסירוב הפלסטיניים.

ומה לגבי לבנון? משנות השבעים המוקדמות, השקיע הנשיא אסד האב מאמצים ניכרים, פוליטיים וצבאיים, כדי להקים ולשמר קואליציה רב־עדתית ורב־אזורית שתסייע לו להשיג את מטרתו: כינון "יחסים מיוחדים" בין סוריה "האחות הגדולה" לבין לבנון "האחות הקטנה", כלומר דומיננטיות סורית בלבנון, אך מבלי לנסות לספח אותה לסוריה. ניתן לומר כי אסד האב אף הצליח בכך במידה רבה עד שנת 2000, תוך שהוא אינו נרתע מהפעלת כוח, אך גם משתמש בדיפלומטיה, למשל על ידי השגת הסכמים שונים עם שחקנים בלבנון ועיגון המעורבות של סוריה בה בהחלטות של הליגה הערבית. כמו כן, אסד האב ניצל את הכישלון של שחקנים אחרים בלבנון, ובמיוחד של ארה"ב, צרפת, אש"ף וישראל.

לעומת זאת, אסד הבן ניסה לכפות על לבנון את הארכת כהונתו של הנשיא אמיל לחוד בשנת 2004 – צעד המנוגד לחוקה הלבנונית – ואיים על רפיק אל־חרירי, שהיה במשך שנים רבות ידיד של סוריה ושעמד להתמנות לראש ממשלת לבנון. לאחר מכן, ב־2005 הוא שיתף פעולה עם חזבאללה, המפלגה-מיליציה השיעית הלבנונית, בהתנקשות בחרירי בלב ביירות.

אך "שבירת הכלים" עם לבנון רק עודדה כמיליון מאזרחיה, בני עדות שונות, לצאת לרחובות ביירות כדי למחות נגד הכיבוש הסורי בלבנון, והתוצאה הייתה שתוך זמן קצר נאלצה סוריה לסגת מלבנון בעקבות לחץ אזורי ובין־לאומי.

מעורבות ישראל בסוריה – לאן?

קשה לדעת מה יקרה בסוריה לאחר התמוטטות המשטר ובריחת הנשיא אסד, ובמיוחד בשל ריבוי השחקנים המקומיים והחיצוניים הפועלים בה והאינטרסים השונים ולעיתים המנוגדים של כוחות אלה. עם זאת, נראה כי לסכסוך כה ממושך, עקוב מדם (כחצי מיליון הרוגים) והרסני (מיליוני פליטים סורים נמלטו למדינות אחרות באזור ולמערב) יכולה להיות "השפעה מצננת" עבור כל השחקנים, פנימיים כחיצוניים, ובמיוחד לאור המצב הפוליטי, הכלכלי, החברתי והביטחוני העגום במדינה.

אם תמשיך ישראל להחזיק שטחים בסוריה ולפגוע בריבונותה, הדבר עלול לגרום לעוינות כלפיה ואולי אף לניסיון של מנהיגי סוריה החדשים "לאחד סביב הדגל" את אזרחיהם כנגד מה שנתפס כעלבון לאומי צורב

הצעדים הראשוניים שנקטו מנהיגי המורדים משקפים מודעוּת למצב זה, אף שאין לדעת אם מתינות זו תימשך, ובמיוחד אם תיתקל בהתנגדות. כמו כן, נראה כי המעורבות החיצונית בסוריה תימשך בעתיד הנראה לעין, כאשר השחקניות הראשיות הן ארצות הברית וטורקיה אך גם מדינות נוספות באזור כמו קטר, ירדן, סעודיה ואיראן וגם רוסיה, שלה יש נכסים חשובים בסוריה, ובמיוחד בסיס אווירי ובסיס ימי.

‏ומה לגבי ישראל? עד כה נראה שמנהיגיה הפוליטיים והצבאיים מתחרים זה בזה מי יפר את ריבונותה של סוריה ואת ההסכמים שיש לישראל עימה. הכוונה לכיבוש המתוקשר של החרמון הסורי ושל אזור החיץ בין סוריה לישראל ולביטול של הסכם ההפרדה בין ישראל לסוריה מ־1974, שהושג בתיווך אמריקני בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת אף שסוריה לא הפרה את ההסכם ב־50 השנים האחרונות, אם כי חשוב לציין כי מפעם לפעם היו תקיפות של שחקנים לא־מדינתיים אלימים משטח סוריה כלפי ישראל, אך גם תקיפות ישראליות נרחבות בשטח סוריה, ובמיוחד בשנים האחרונות.

מכל מקום, אם תמשיך ישראל להחזיק שטחים בסוריה ולפגוע בריבונותה, הדבר עלול לפגוע בביטחון ישראל. זאת משום שכמו בשטחים אחרים שישראל כבשה והחזיקה בהם, הדבר עלול לגרום לעוינות כלפיה ואולי אף לניסיון של מנהיגי סוריה החדשים "לאחד סביב הדגל" את אזרחיהם כנגד מה שנתפס כעלבון לאומי צורב.
זאת ועוד, ביטול הסכם ההפרדה עם סוריה מזכיר צעד פזיז נוסף שנקטה ישראל: ההחלטה לבטל – ללא כל עילה – את הסכם שביתת הנשק עם לבנון לאחר מלחמת 1967, צעד שנזקו היה רב מתועלתו, ובמיוחד לאור העובדה שעד היום הזה לא נמצאה חלופה טובה ממנו.

לסיכום, האינטרס הישראלי הוא שסוריה תהיה מדינה יציבה מבחינה פנימית עם גבולות בין־לאומיים מוכרים עם שכניה, ושבין סוריה לישראל לא ישרור סכסוך אלים כפי שהיה בעבר, וזו ורק זו צריכה להיות אבן הבוחן שעל פיה יש להעריך את צעדי ישראל כלפי סוריה בהווה ובעתיד.