עם נפילת משטר אסד, מתאפשרת הצצה לאחד מן הצדדים המבעיתים ביותר של משטרו – בתי הכלא של המשטר, אחד מאמצעי הדיכוי שהפעיל המשטר כלפי בני עמו במשך עשרות בשנים. לאחר שנפל המשטר, תמונות של אסירים שהשתחררו מבתי הכלא הציפו את אמצעי התקשורת. אך יותר מכך, נפילת המשטר אפשרה לפתע גישה לבתי הכלא עצמם, וכך גם הצצה לליבו של מנגנון הדיכוי של המשטר.
בתחקיר של המגזין העצמאי אל־מג'לה, ביקרו כתבים במה שהיה אולי בית הכלא הידוע ביותר לשמצה של המשטר – בית הכלא סידנאיא באזור דמשק, שעל פי התחקיר כונה גם "בית המטבחיים האנושי" – כדי לתעד את העדויות למעשי הזוועה של משטר אסד. כפי שמצוין בפתיחת התחקיר, מאות רבות של אנשים מציפים את סידנאיא מדי יום מאז נפילת המשטר בעיקר כדי לחפש קרובי משפחה אבודים ש"הועלמו" על ידי המשטר.
אף שהודיע השלטון החדש באופן רשמי כי החיפוש אחר עצורים שנותרו בחיים הסתיים, אנשים מסרבים להרפות מן התקווה למציאת יקיריהם, ואף נפוצו שמועות על תאים תת־קרקעיים סודיים שעדיין לא התגלו.
כלא סידנאיא הוא מן המפורסמים בקרב בתי הכלא שהקים המשטר. הוא הוקם על ידי חאפז אל־אסד, אביו של בשאר וראש שושלת אסד שהגיעה עתה לסיומה, ונועד במקור לאסירים פוליטיים ובייחוד לחברי "האחים המוסלמים". בית הכלא נודע לשמצה באכזריות של סוהריו כבר מאז הקמתו.
בשנת 2021, דיווח ארגון המעקב אחר זכויות אדם בסוריה כי מאז 2011, הרג משטר אסד כ־30,000 עצורים בבית הכלא סידנאיא בלבד באמצעות עינויים, הוצאות המוניות להורג והפקרתם לתנאים ירודים. ארגון אמנסטי הבין־לאומי העריך ב־2017 שבין 2011 ל־2015, הוצאו להורג בין 5,000 ל־13,000 עצורים בבית הכלא ללא משפט. לפי ארגוני זכויות אדם שונים, היה סידנאיא רק אחד מבין 27 בתי כלא ובתי מעצר של המשטר ברחבי המדינה.
אחמד שנכלא בהיותו בן 13 תיאר את הפחד שחש כשהועבר לסידנאיא ואת הצרחות של אסירים שעונו באגפים השכנים של הכלא. הוא סיפר שהוכה ונכלא בבידוד בצינוק תת־קרקעי זעיר וחשוך לחלוטין למשך שישה ימים מפני שביקש חתיכת לחם
התחקיר מתאר כיצד אזרחים מסתובבים בין הצינוקים והתאים מעוררי האימה של בית הכלא ומחפשים כל פיסת מידע שעשויה לרמז על גורל יקיריהם שנעצרו לפני שנים רבות. אחרים עומדים בשקט ומביטים, ויש כאלו שמחפשים את שמות יקיריהם בתוך הרשימות הארוכות של העצורים.
בקומה השנייה של בית הכלא, המכילה כ־200 תאים ועשרות חדרי עינויים, פגשו התחקירנים אזרח כבן 70 מדיר א־זור, ששני ילדיו הוחזקו בסידנאיא וגורלם לא נודע, בעודו מחפש בתוך ערמות החפצים שהוחרמו מן העצורים במקום כדי למצוא אולי רמז לגורלם. הוא מסר שבניו, שהיו אז בני 27 ו־24, נעצרו ב־2012 במחסום של משטר אסד בדיר א־זור. לאחר שעבר מסע ייסורים ושילם כסף רב למשטר, הוא גילה שהם עצורים בסידנאיא באשמת השתתפות במחאות. ב־2015 הוא הצליח לקבל רשות לבקר אותם למשך רבע שעה בלבד תמורת 20 מיליון לירה סורית, ומאז גורלם לא נודע.
התחקיר ממשיך ומתייחס לכך שהמוחזקים בכלא לא היו רק גברים – אלא גם נשים וילדים. לכתבה התראיין אחמד דלה, שסיפר כי נעצר לפני כעשר שנים ב־2014 בביתו במחוז חומס. אחמד היה אז בן 13 והוא העביר את עשר השנים האחרונות בסידנאיא עד שהשתחרר כעת עם נפילת המשטר. מעצרו נועד להפעיל לחץ על אביו, שהיה חבר בארגוני המורדים, להסגיר את עצמו לידי המשטר.
עם מעצרו, הוכה אחמד עד עילפון מספר פעמים, ולבסוף, לאחר שעבר בין בתי מעצר רבים, הגיע לסידנאיא – שם פגש עשרות ילדים, כולל צעירים ממנו. הוא גם העיד שבכלא הוחזקו נשים ונערות בתאי נשים. אחמד גם תיאר את הפחד שחש כשהועבר לסידנאיא ואת הצרחות של אסירים שעונו באגפים השכנים של הכלא. הוא גם סיפר שהוכה ונכלא בבידוד בצינוק תת־קרקעי זעיר וחשוך לחלוטין למשך שישה ימים מפני שביקש מאחד הסוהרים חתיכת לחם.
עבור בני המשפחה של אלו שהועלמו על ידי המשטר, פיראס מסביר, נפילתו אינה רק רגע של שמחה אלא גם של פחד מלגלות מה באמת קרה ליקיריהם
על פי התחקיר, כ־400 עצורים מסידנאיא הועברו לאחר נפילת המשטר לבתי חולים שונים באזור דמשק. רבים סבלו ממחלות כרוניות, וחלקם לקו במחלות נפש או באובדן זיכרון. 36 עצורים עדיין לא זוהו על ידי בני משפחתם – ייתכן שהסיבה לכך היא שהם איבדו את זיכרונם, או שמראם החיצוני השתנה באופן ניכר בגלל הזמן הרב שהוחזקו בסידנאיא.
ארגוני חברה אזרחית סורים אף מסרו שעדים המתגוררים בקרבת בית הכלא העידו שימים ספורים לפני נפילת המשטר, הגיעו כ־15 משאיות קירור לבית הכלא, העמיסו מאות עצורים, ונסעו משם בליווי צבאי למקום בלתי־ידוע. אם הדבר נכון, מעריכים ארגונים אלו, ייתכן שהעצורים הועברו לבית כלא באזורים התומכים במשטר, כמו לד'אקיה או טרטוס, אולי במטרה לערוך חילופי שבויים עם ארגוני המורדים.
העינוי של אי־הידיעה
תחקירו של העיתונאי הלבנוני חסן מוראד באתר העצמאי דרג' נוגע לעומק בסוגיה הכאובה של איתור הנעדרים שהועלמו על ידי משטר אסד. כפי שתואר לעיל, רבים מאזרחי סוריה עדיין מחפשים בכוחות עצמם בני משפחה שהמשטר העלים.
הכתבה מעלה האשמות כלפי השלטון החדש, על שלא השכיל לארגן כמעט בכלל את מאמצי החיפוש – אלו התבצעו בעיקר בידי יחידים או על ידי ארגונים עצמאיים. כתוצאה מכך, רבים מאזרחי סוריה עדיין מצפים לתשובות לגבי גורל יקיריהם – ומסרבים להרפות מן התקווה שהם עדיין חיים, גם אם היא קלושה.
כך למשל, הסופר הסורי הגולה אחמד אל־חסון מסרב להרפות מן התקווה שאביו אניס אל־חסון, שנעצר כבר ב־1983, עדיין חי – על אף שהוא סבור שאביו הוצא להורג. אל־חסון, המתגורר בצרפת זה חמש שנים, לא ישן כבר כמה ימים מאז נפילת המשטר, ומחלק את זמנו בין מעקב אחר החדשות ממולדתו ובין תקשורת עם אחיו, שלא עזב את כלא סידנאיא מאז נפל המשטר ומחפש שם כל רמז לגורל האב.
האב אניס, שהיה קצין בצבא הסורי, נעצר בחשד שהיה חבר בקבוצת קצינים שתכננה הפיכה צבאית כנגד המשטר. אניס הצליח לברוח למשך זמן מה מן המשטר, עד שנעצר ועקבותיו נעלמו.
המשפחה סבלה גם מכך שלא ידעה אם האב מת – למשל הם לא היו יכולים לחלק את רכושו. ניסיונותיהם להשיג תעודת פטירה לאב מן המשטר הביאו לכך שב־2005 נחקר והוכה אחמד עצמו. מאז המעצר קיבל אחמד עדויות רבות – וסותרות – על גורלו של אביו, שכולן מצביעות על כך שהוא הוצא להורג. למרות זאת, כאמור, הוא מסרב להתייאש לחלוטין – הן מפני שאין עדות חותכת על מות אביו, והן מפני שהשתחררו עצורים שבילו יותר מ־40 שנה בבתי הכלא.
אך מכיוון שאין אף גוף רשמי העוסק באיתור של אלפי העצורים שלא נודע גורלם, נאלצו אחמד ומשפחתו לחפש בעצמם עדויות על גורלו באמצעות הרשת החברתית. בריאיון לתחקיר, אחמד קורא להקמה של גוף שיעסוק במחקר מקיף של התיקים של עשרות אלפי העצורים.
מה שחשוב יותר מלשדר בחדשות את הסיפורים האינדיווידואלים של אסירים משוחררים הוא לתעד באופן שיטתי את תאריכי המעצר, הגורם העוצר והמקום שבו הוחזקו העצירים – פרטים שעשויים לסייע באיתור
גם פיראס סקאר, שאחיו טארק נעצר במחסום של המשטר ב־2013 בחלב, מבטא תחושות דומות. אף שקיבלו שלוש עדויות שונות שהאח הוצא להורג עם האחרים שנעצרו עימו באותו מחסום, עצור שהשתחרר מסידנאיא ב־2020 טען שהוא ראה שם את טארק. בדומה לאחמד, פיראס נאחז בסיכוי הקטן שאביו עוד חי. עבור בני המשפחה של אלו שהועלמו על ידי המשטר, פיראס מסביר, נפילתו אינה רק רגע של שמחה אלא גם של פחד מלגלות מה באמת קרה ליקיריהם.
פיראס גם הוא מעביר ביקורת על האופן הבלתי־מאורגן שבו התמודדו השלטונות החדשים עם הסוגיה. הוא מדגיש שלדעתו מה שחשוב יותר מלשדר בחדשות את הסיפורים האינדיווידואלים של אסירים משוחררים הוא לתעד באופן שיטתי את תאריכי המעצר, הגורם העוצר והמקום שבו הוחזקו העצירים – פרטים שעשויים לסייע באיתורו של אחיו.
לצד חוסר השיטתיות, פיראס גם מבקר אירועים אחרים שאירעו עם נפילת המשטר – כמו השמדה מכוונת או רמיסה של תיעודים מבתי הכלא. הוא מדגיש שכל תיעוד חשוב, מפני שגם אם אינו מכיל מידע ישיר לגבי אחיו טארק, ייתכן שניתן להסיק ממנו פרטים שונים. כך למשל, אם שמו של אחיו טארק אינו מופיע בתיעוד העצורים בסידנאיא, אבל כן נמצא ברישומים של המקום שבו נעצר, ייתכן שהדבר מעיד על כך שהוא הוצא להורג בשטח.
פיראס גם הביע כעס על ההפצה של מידע מטעה או בלתי־אמין, כמו רשימות של אסירים משוחררים המופצות שוב ושוב על אף שהן מכילות את אותם שמות. הוא מפנה אצבע מאשימה אל השלטון החדש, ותוהה מי היה הגורם האחראי לכניסה לבתי הכלא לאחר נפילת המשטר, ומדוע אין למשל מומחים ארכיאולוגים המטפלים בעניין – אם אכן יש אמת בשמועות על בתי כלא סודיים. הוא מדגיש שפשוט אין גורם או ארגון – מקומי או בין־לאומי – שאפשר לפנות אליו בבקשת עזרה בנושא.
העיתונאי יאסין סוויחה ביקר זאת ישירות בפוסט המצוטט בתחקיר… הוא אף ביקר את אמצעי התקשורת, המתייחסים למציאתם של קברי האחים כאייטמים חדשותיים
גם מרואיינת נוספת סלמא עות'מאן, המתגוררת גם היא בצרפת, מנסה לאתר מידע על גורל אחיה מוהנד סאלח. סלמא גם היא מדגישה את החוסר הבולט בגורם שניתן לפנות אליו. עד כה היא לא קיבלה מידע מהימן. היא גם חוששת עוד יותר לאור הידיעות הרבות על אסירים שאיבדו את זיכרונם בבתי הכלא של המשטר.
גם סלאם אבו שאלה, המתגוררת גם היא בצרפת, איבדה את בן־זוגה ג'מיל גאנם בשנת 2013, אז נעצר במחסום של המשטר בפיקודו של ג'אבר עיסא באזור אל־חרש, שם השניים התגוררו. על פי שני עצורים שהצליחו לברוח מאנשיו של עיסא, הוא גידל כלבים שהיו אוכלים את גופות האסירים שהיו תחת אחריותו.
אבו שאלה קיוותה להשיג מידע על גורלו של בן־זוגה, כמו משפחות אחרות מהעיר א־זבדאני, שם התגוררה לפני שעקרה לצרפת, ושם לדבריה העלים המשטר במהלך השנים כ־700 איש. אבו שאלה מציינת שעל פי הדיווחים, נהג משטר אסד להשמיד גופות של אסירים, מה שהופך את ההתחקות אחר גורלם למשימה קשה פי כמה. היא מקווה שתוכל למצוא את שמו של בן־זוגה ברשימות של בתי הכלא – ואם לא, אז ברשימות העצורים באזור אל־חרש. אך כאמור, מכיוון שאין אף גוף רשמי המטפל במצב, היא איננה יודעת למי לפנות.
למרות זאת, המקרה של אבו שאלה גם מראה שמאמצים פרטיים בלתי־רשמיים כן הביאו לפריצות דרך מסוימות – שכן כפי שהיא גילתה מן החדשות, באזור שממנו היא מגיעה – אל־חרש – התגלה קבר אחים לאחר איסוף עדויות מן המקומיים שהתגוררו בו. עם זאת, הדבר מדגיש אף יותר את הצורך בגופים רשמיים שיוכלו לספק מומחי חפירה, מומחים פורנזיים ובדיקות מעבדה כדי לזהות את הקבורים.
חלק מן ההסבר לקוצר היד בסיוע למשפחות המשטר קשור למהירות שבה הוא התמוטט, מה שלא אפשר לחברה האזרחית ואפילו לארגון HTS השליט להתכונן כראוי לנפילת השלטון
העיתונאי יאסין סוויחה ביקר זאת ישירות בפוסט שפרסם בפייסבוק שלו, המצוטט בתחקיר. סוויחה הדגיש שהמעבר על ארכיוני בתי הכלא נעשה באופן רשלני, וכי החיפושים אחר קברי אחים חסרים בעלי מומחיות מתאימה. הוא אף ביקר את אמצעי התקשורת, המתייחסים למציאתם של קברי האחים כאייטמים חדשותיים גרידא.
רולא בגדאדי, יו"ר עמותת דוולתי, ציינה שעל פי התיעוד של הרשת הסורית לזכויות אדם, ישנם כ־96,000 בני אדם שהועלמו על ידי המשטר. בגדאדי אישרה גם את מה שהעדויות של המרואיינים מראות – אין אף גוף רשמי שתפקידו לטפל בעניין זה. בגדאדי ציינה כי יש כמה ארגונים בין־לאומיים המסייעים לקורבנות המשטר, אך מדובר בסיוע מוגבל שאיננו מגיע לכלל המשפחות.
לפי בגדאדי, לפחות חלק מן ההסבר לקוצר היד בסיוע למשפחות המשטר קשור למהירות שבה הוא התמוטט, מה שלא אפשר לחברה האזרחית ואפילו לארגון HTS השליט להתכונן כראוי לנפילת השלטון. מראש, רוב הארגונים שעסקו בנושא פעלו מחוץ לסוריה עצמה, ועל כן היכולת שלהם לסייע נותרה מוגבלת.
בגדאדי גם איננה שוללת את האפשרות שהמשטר השמיד עדויות לגבי אסירים. גם העיתונאי סח'ר אידריש, שהתראיין גם הוא לכתבה, אישר שישנם כמה ארגונים העוסקים בנושא, אך הם אינם מתואמים ביניהם. אידריס בעצמו כיסה תקשורתית את נושא עצורי המשטר בעבר, וכבר ב־2018 קרא להקמת מסד נתונים משותף העוסק בכך, אך ללא הועיל. אידריס ביקר את העובדה שהארגונים העדיפו פעמים רבות לשמור מידע לעצמם ולא לחלוק אותו באופן שקוף – בין השאר מסיבות לא־ענייניות של תחרות בין־ארגונית.
