תוכניות ל"ביאיזציה" (מלשון שטח B) של הסכסוך ושל השטחים הכבושים הן כרגע "הדבר החם" של המרכז הפוליטי בישראל ומעבר לה. מגמה זו החלה עוד לפני שבעה באוקטובר, אך התחזקה מאוד אחריו. מדובר במשפחה של תוכניות שונות, שיש ביניהן הבדלים מסוימים אך גם נקודות דמיון. הרעיון המרכזי והמאגד ביניהן הוא שהפלסטינים יקבלו משילות בהחרגה של התחום הביטחוני, וזאת לתקופה של בניית אמון. כלומר שהפלסטינים יקבלו עוד ועוד סמכויות על עוד ועוד שטחים ברצועת עזה ביום שאחרי – ואולי גם בגדה על חשבון שטחי C שבשליטה ישראלית מלאה – אבל לפחות לתקופת ביניים מסוימת הם לא ישלטו על שטחיהם בפן הביטחוני (למעט אולי שיטור זעיר). מי יהיה אחראי לביטחון? לפי רוב התוכניות – צה"ל, כמו בשטח B; לפי חלקן – קואליציה צבאית של מדינות ערב פרו־מערביות או קואליציה צבאית בין־לאומית. בפורמט המקסימליסטי של מודל זה, כלל השטחים הכבושים עוברים לשליטה אזרחית פלסטינית, כולל המיעוט המתנחלי האדוק שיחליט לא לעזוב במקרה כזה, והשליטה הביטחונית תהיה של קואליציה צבאית בין־לאומית. מובן שזהו התסריט הפחות סביר, אבל הוא חלק ממנעד האפשרויות של הביאיזציה. במקרה המינימליסטי, הדבר ייושם רק ברצועה או בחלקה כשצה"ל שולט בצד הביטחוני.
הקו של מגמת הביאיזציה קיבל ביטוי אפילו בדיווחים על רעיונות ראשוניים ליום שאחרי שהממשל האמריקאי מעלה, כלומר גם מחוץ לישראל. גם שר הביטחון יואב גלנט, כזכור איש ליכוד, קידם קו זה. ואכן קולות כאלו עולים – כמדומה כבלוני ניסוי יותר מאשר כתוכניות סדורות – אפילו מהממשלה הימנית ביותר. וכמובן מהכיוון של מכוני המחקר הביטחוניסטיים המיינסטרימיים: "המלחמה מחייבת את המפעל הציוני להגדיר יעד ריאלי שיאפשר לישראלים המשך קיום בטוח ומשגשג, אך בה בעת גם מפוכח. במסגרת הזאת יידרש לבחון כיצד לקדם מצד אחד היפרדות פיזית רחבה בין שתי הקהילות, אך מהצד האחר למנוע איומים קיומיים המגולמים בעצמאות פלסטינית מלאה", טוען ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב בטור ב־Ynet. למעשה, כיוון זה עלה עוד לפני השבת השחורה, למשל על ידי שופר המרכז הפוליטי בן דרור ימיני.
מפרספקטיבה מוסרית ופרגמטיסטית כאחת, יש סכנות ובעיות רבות במגמת הביאיזציה, אך גם הזדמנויות וכמה היבטים שניתן למצוא להם הצדקה גם בהתבסס על תפיסת מוסר אוניברסלית ועקבית:
הסכנות הן שבעוד השליטה הביטחונית הישראלית מוצגת לרוב כשלב זמני עד להגעה לבניית אמון וריכוך של העוינות והשנאה בין הצדדים (מבחינת הישראלים: עד שהפלסטינים יפסיקו לשנוא אותנו), הרי שיש פה הטעיה ומלכוד מכמה סיבות: 1. ישראל הוכיחה שהיא אלופה בלהפוך את הזמני לקבוע (הכיבוש בכללותו, תצורת אוסלו וכו'); 2. ישראל הוכיחה שהיא אלופה בלהפוך החזקה ביטחונית בשטח לניצול ודיכוי (ההתנחלויות והמאחזים הם הדוגמה הניצחת) כך שאין מדובר "רק" בביטחון; 3. ישראל נוטה לעשות – גם בתודעתה שלה – פרגמנטציה של העם הפלסטיני, וכך לטעות ולא להבין שהמשך הדיכוי של חלק מהעם הפלסטיני – נניח "רק" של הפלסטינים אזרחי ישראל בתוך גבולות 1948 – עשוי להתסיס ולהכעיס את כלל העם הפלסטיני, אף שהם, נניח, כבר אינם תחת דיכוי ישראלי. כמובן, ככל שזה נוגע להמשך השליטה הביטחונית של צה"ל, יש משהו מקומם ואף נאיבי בכך שהצבא, שדיכא במשך עשורים את הפלסטינים, אמור לשרת כגורם ביטחוני ניטרלי. כל אלו מובילים לכך שתקופת הביאיזציה חותרת תחת ההיגיון של ייצוב ודה־רדיקליזציה העומדים בבסיסה.
מצד שני, אחרי השבת השחורה ברור עד כמה גם הישראלים ניצבים תחת איומים קשים ביותר מגורמים פלסטינים. די ברור גם שהסרה של הכיבוש ושל הדיכוי לא תביא במיידי להסרת כלל־האיומים והסיכונים לישראלים (וכפועל יוצא מכך, גם לא תסיר את האיומים לפלסטינים – שלאור דפוסי מתקפות הנגד של ישראל יהיו חמורים שבעתיים). מחקרים מלמדים שתהליכי שלום ותהליכים שמסיימים אפליה מבנית, חוסר צדק, דיכוי, כיבוש, משטר צבאי סמכותני – נוטים לרוב להפחית אלימות פוליטית בטווח הארוך, אך להעלות אותה בטווח הקצר (או "רק" לא להפחית אותה). והטווח הקצר יכול להתפרס על פני כמה שנים טובות (כלומר רעות).
פורמט הביאיזציה על כל הסכנות והכשלים הגלומים בו, טומן בתוכו את הסיכוי הריאלי ביותר להתקדם לעבר פתרון מדיני וסיום הכיבוש והדיכוי; הוא אינו חייב להיות מופע של ניהול הסכסוך
הממשלים הפלסטינים אינם משרים ביטחון, בלשון המעטה, בהיבט זה: האחד, החמאס, מלא בכוונות זדון; השני, הרש"פ, מורכב יותר, אבל הוא ממילא אינו יעיל ואינו יציב במיוחד וזוכה ללגיטימציה ציבורית נמוכה לאחר שבמשך שנים שירת כקבלן ביצוע של מנגנוני השליטה הישראליים. אם כן, גם אם לפני השבת השחורה ישראלים מעטים היו מוכנים "לשים את הז'יטונים" על שליטה ביטחונית פלסטינית בשטחים, לאחריה הצטמק ציבור זה עוד יותר, ואפילו גורמים בקהילה הבין־לאומית מבינים את החשש הביטחוני הישראלי ואמפתיים אליו יותר, לצד נחישות רבה יותר מול פגעיו האחרים של הכיבוש-אפרטהייד – ע"ע הסנקציות נגד מתנחלים קיצוניים.
לכן, פורמט הביאיזציה על כל הסכנות והכשלים הגלומים בו, טומן בתוכו את הסיכוי הריאלי ביותר להתקדם לעבר פתרון מדיני וסיום הכיבוש והדיכוי; הוא אינו חייב להיות מופע של ניהול הסכסוך. הגילום היותר צודק שלו – גם אם למרבה הצער הפחות סביר – הוא נאמנות בין־לאומית זמנית: כוח בין־לאומי שישלוט בגדה המערבית ובעזה לתקופה של בניית אמון שמדדיה מוגדרים מראש, כך שתנאי ההיתכנות למעבר לריבונות פלסטינית מלאה ברורים ואינם תלויים ברצונה הטוב של ישראל אלא ביכולת לשמר ביטחון לכלל יושבי הארץ.
