בעקבות המלחמה בעזה בקיץ שעבר התחזקה הפעילות של תנועת ה-Boycott, Divestment and Sanctions) BDS — חרם, משיכת השקעות וסנקציות), שמטרתה להביא ללחץ כלכלי ותרבותי בין-לאומי על ישראל במטרה לגרום לשינוי מדיניותה בנושאי הסכסוך ומעמדם של ערבים אזרחי ישראל. התבטאותו של מנכ"ל חברת אורנג' העולמית בדבר ניתוק הקשר עם המפעילה הישראלית, פרטנר, עוררו כעס רב בדעת הקהל בישראל וזרם של תגובות פטריוטיות. דומה כי הציבור בישראל מאוחד בעמדתו כנגד החרם ומבחינה רגשית אף מגיב לו בהתרסה.
ה-BDS נוסדה ביולי 2005 על ידי ועדה פלסטינית שהחלה לפעול בראמאללה. על פי אתר הארגון, פעילותו זוכה להסכמה רחבה בקרב החברה האזרחית הפלסטינית. מטרות ה-BDS הן לאלץ את ישראל לפעול בהתאם לחוק הבין-לאומי בשלושה תחומים: סיום הכיבוש של כל האדמות הערביות שהחל ביוני 1967 והריסת חומת ההפרדה בשטחים, הכרה בזכותם של ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל לשוויון מלא וכיבוד זכותם של פליטים פלסטינים לחזור לבתיהם ולרכושם בהתאם להחלטה 194 של האו"ם. במילים אחרות, הועדה כורכת יחד את החזרת השטחים הכבושים, כולל של סוריה, זכויות אזרח בישראל עצמה וזכות שיבה לפליטים פלסטינים. מאז אמצע העשור הקודם הפכה ה-BDS לתנועה רחבה ומבוזרת שפועלת במקומות שונים בעולם, אולם דומה שבין רוב פעילי ההתארגנויות השונות שוררת הסכמה לגבי מטרותיהן ודרכי פעולתן.
במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל פועלת ה-BDS בשלושה מישורים: חרם על מוצרים, מוסדות ישראלים וחברות (ישראליות ובין-לאומיות) שמרוויחות מהפרה של זכויות פלסטיניות, משיכת השקעות מתאגידים שמפירים זכויות פלסטיניות, וסנקציות. מהותן של האחרונות אינה מוגדרת באופן ברור בנוסח הרשמי של מטרות התנועה: "חברותה של ישראל בפורומים דיפלומטיים וכלכליים שונים מאפשרת לה כיסוי לא מוצדק של מכובדות ותמיכה חומרית לפשעיה. על ידי קריאה לסנקציות כנגד ישראל, התומכים בחרם מחנכים את החברה באשר להפרות של החוק הבין-לאומי ומבקשים לסיים את שיתוף הפעולה בפועל של אומות אחרות בהפרות הללו".
נכון להיום, הצלחת ה-BDS מוגבלת מאוד בהיקפה ועל פי הערכות שונות היא בעיקר תדמיתית. החרם הערבי הרשמי על ישראל, שהוכרז בליגה הערבית בשנת 1948, מעולם לא השיג את מטרתו, ועם השנים התפוגגה האמונה הערבית בכוחו לקדם פתרון לסכסוך. יחד עם זאת קיימים עדיין חרם ערבי לא-רשמי וכן חוסר רצון של תאגידים בין-לאומיים להיקלע לאש ישראלית-פלסטינית צולבת. הצלחתו של הקמפיין המתוקשר נגד מפעל "סודה-סטרים" בשטחים מעידה על כך שחרם צרכני ומשיכת השקעות בין-לאומיות יעילות בעיקר ביחס לחברות שפועלות בשטחים הכבושים. כיום, המטרה המרכזית של תנועת ה-BDS היא סימון של מוצרים ישראלים שמיוצרים בשטחים הכבושים ומיוצאים לאיחוד האירופי. חלק מהמדינות החברות באיחוד החלו להיערך ליישום של סימון כזה, ובארה"ב מתגבש מהלך נגדי.
בתחומי האומנות והתרבות התמקד ה-BDS בשכנוע אומנים ואנשי רוח שלא לבקר בישראל ובשיבוש הופעות של אנשי רוח ואמנים ישראלים בחו"ל. בשנת 2013, עוד לפני "צוק איתן", נמנע הפיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג מלהשתתף בכנס הנשיא (שאורגן תחת חסותו של שמעון פרס) ובכך העיד על השינוי במגמה הבין-לאומית בתחומים אלו, אם כי קדמו לו הודעות על ביטול הגעתם של מוזיקאים לא מעטים, בעיקר בריטים, לישראל. הפרופיל הציבורי הגבוה של אמנים ואנשי רוח יכול להסביר חלק מההצלחה היחסית של ה-BDS במאבק בתחום התרבות, שבניגוד לחרם הכלכלי אינו מכוון ישירות לכיבוש ולדיכוי בשטחים אלא למיגור האפליה של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים ושל אזרחים ערבים בישראל גופא. מטרת החרם התרבותי, אם כן, היא להביא לשינוי ערכי-מוסרי של הקהילה הבין-לאומית ביחס לישראל, כפי שהיה במקרה של דרום אפריקה בעבר ובטיעון דומה.
הפגנת BDS באוסטרליה, 2010 (צילום: מחמד עודה, CC BY-SA 2.0)
בשנה האחרונה תפסו מאמצי החרם האקדמי נגד ישראל תאוצה. שתי דוגמאות בולטות ואופייניות לכך הן האגודה ללימודי המזרח התיכון (MESA) והאגודה האנתרופולוגית האמריקאית (AAA), שדנו באופן רשמי בחרם במהלך כינוסיהן השנתיים ב-2014. האגודה ללימודי המזרח התיכון הצביעה בעד הזכות לחרם אקדמי כאמצעי לגיטימי ולא אלים, אם כי נמנעה מהחלטה קולקטיבית בנושא. האגודה האנתרופולוגית האמריקאית מינתה ועדה רשמית שבוחנת את העניין ותדווח על כך בכינוסה השנתי בנובמבר 2015. שתי הדוגמאות האחרונות בולטות בהיקף החתומים על עצומת התמיכה בחרם – עשרה עד חמישה עשר אחוז מחברי האגודות, ביניהם חוקרים מרכזיים בשני התחומים. אין זה המקרה הראשון שבו חוקרים מתחום מדעי הרוח והחברה, שיש להם עניין קרוב במאבק אנטי-קולוניאלי ובתמיכה בזכויות של מיעוטים, מאמצים חרם נגד מדינות סוררות, בניגוד לעמיתיהם מהמדעים המדוייקים ומדעי הטבע. עם זאת, ה"גביע הקדוש" של חרם אקדמי ממוסד – הדרה של ישראל מהשתתפות בתוכניות מחקר של האיחוד האירופי – עדיין רחוק מאוד מהשגה. במילים אחרות, גם בתחום זה הצלחתו של ה-BDS היא בעיקר בהיבט התקשורתי ופחות בהיבט המעשי.
באופן פרדוקסאלי, פעילות ה-BDS מהווה עד כה חדשות טובות עבור הימין בישראל. היא זוכה להד תקשורתי גדול, מחזקת את הרטוריקה של "אנטישמיות" ו"ישראל נגד העולם" ואף נכרכת בטרור של קיצונים אסלאמים נגד יהודים באירופה, לטרור פלסטיני, לגרעין האיראני ולדאע"ש. ישראל, כך נטען, נמצאת במצור ואף בסכנת איום קיומי, ולכן מוצדק להקצות תקציבים וסמכויות לטיפול בבעיה. ארגונים יהודיים ו"תומכים" של ישראל מנהלים מסעות הסברה וחקיקה בארצות הברית, ובקונגרס האמריקאי מקודמת הצעת חוק, בתמיכת הנשיא אובמה, אשר קובעת כי פעילות מהסוג שמקדמת תנועת ה-BDS סותרת עקרונות של אי-אפליה על פי הסכם הסחר החופשי הבין-לאומי.
העמדה הפלסטינית הרשמית בנוגע ל-BDS היא התנגדות לחרם כולל על ישראל אך תמיכה בחרם היחיד שמוכיח הצלחה בין-לאומית – חרם על חברות ומוצרים שפועלים בשטחים הכבושים (האפיזודה הקצרה בפיפ"א מוכיחה את הטענה, אם כי גם מעידה על כך שברשות מודעים לתועלת התדמיתית שבהפרחת רמזים על הרחבת המאבק). בעקבות המלחמה בעזה דיווח העיתון אל-חיאת על עלייה בתמיכה בחרם וביישומו בגדה המערבית, אולם היקף הייבוא של מוצרים מישראל לפלסטין והפעילות העסקית ביניהן הוא כה גדול עד שקשה לראות כיצד חרם כזה יתרחב מבלי לגרום נזק משמעותי לפלסטינים עצמם וללא שינוי משמעותי במסגרת היחסים הכלכלית בין שני הצדדים. כך או אחרת, מוסדות תרבות ואקדמיה פלסטיניים כמעט אינם מקיימים קשרים עם מקביליהם בישראל. במבט אזורי, בירדן ובמצרים בולט זה שנים ארוכות הפער בין שיתוף הפעולה הרשמי של הממשלות עם ישראל, שבהיבט הכלכלי הוא מצומצם בכל מקרה, לבין עמדתו של הציבור, המתנגד לנורמליזציה עם ישראל ותומך בחרם.
קביעתו של עומר ברגותי, ממייסדי תנועת ה-BDS ומנהיגה הבולט, כי התנועה "הופכת למיינסטרים" רחוקה מלהיות נכונה. עם זאת, ישראל מזינה היטב את ההתנגדות הבין-לאומית למדיניותה בשטחים ואף בתוך הקו הירוק. הצלחתה היחסית של ה-BDS היא תוצר של מעשיה של ישראל ומחדליה לא פחות משהיא תוצר של המיומנות התקשורתית של התנועה. לכן, סיכול מהלכיה של ה-BDS תלוי לא רק במסעות הסברה של ישראל ברחבי העולם אלא גם בקבלת החלטות מדיניות בישראל עצמה.
לאחרונה פרסמה האגודה האנתרופולוגית הישראלית הודעה לעיתונות בעניין החרם האקדמי. ההודעה כוללת קריאה לממשלת ישראל לסיום הכיבוש, סיום המצור על עזה ושיקומה, קידום הסדר מדיני, הכרה בזכותם של פלסטינים אזרחי ישראל לשוויון מלא וקידום פתרון הוגן לבעיית הפליטים. לצד זאת פונה האגודה האנתרופולוגית הישראלית לחברות וחברי המקצוע ברחבי העולם ומבקשת "לא לזהות מוסדות אקדמיים עם מדיניות הממשלה ולהכיר בתפקיד החיוני של אנשי האקדמיה בישראל במאמץ לקידום השלום באזור". עמדה זו אופיינית לעמדת המרכז-שמאל בישראל בשאלת החרם: חלק ניכר ממטרותיה של ה-BDS מקובל על המחנה הזה אך מעמיד אותו במבוכה, משום שהמצב הבינארי של התנגדות או הסכמה לחרם דוחף את המרכז-שמאל לקונצנזוס הפוליטי הימני.
לסיכום, אם מטרת ה-BDS היא להביא את ישראל לשינוי עמדה פוליטית פנימית זו בוודאי איננה הדרך. לחץ בין-לאומי נרחב על ישראל, שידחוף אותה לשולחן הדיונים, עדיין רחוק מלהתממש, וספק אם ייצור תנאים סבירים למשא ומתן עתידי.
