אלו ימים שדופים שאינם סובלים מחוסר הבזקי תקווה, תקווה למשהו שאולי אנחנו עדיין מנסים להגות כהברות וללא מילים שלמות; אנו בעיצומו של ניסיון עיקש ללקט קצת מהמילים שנפלו, מילים שנשמטות מאיתנו; מנסים ללקט מהן ומרסיסיהן לכדי יצירת מילה, המילה בה"א הידיעה, זו שתיתן לנו את הכוח להמשיך קדימה.
במסורת החדית' המוסלמי שהועבר בעל־פה, יש דגש בולט מאוד על אודות המילה ועל כוחה הגדול: "היזהרו מהגיהינום, גם אם הוא עם חצי תמר, ומי שאינו מוצא, אז במילה טובה". ועוד נאמר "מילה טובה היא צדקה", "המוות והחיים ביד הלשון", "לשון רכה תשבור גרם" נמצא במקרא.
אבל איך אפשר למצוא מילה טובה לאור הגיהינום שבו אנו חיים מאז אותה שבת שהפכה את פניה של מדינה שלמה והרעידה את אדמתו של מלוא המרחב משני צידי הגבול, שלא לדבר על ההשלכה האזורית והגלובלית כאחד? מה נגיד לאותם תינוקות וילדים שמצאו את מותם בשעות הראשונות של המלחמה? בין אם הם בדואים או יהודים, הם שילמו מחירים בקורבן אדם, התייצבו ביום פקודה, חירפו את נפשם, והם עכשיו עמוק בתוך האדמה בלי רוח חיים.
רהט, העיר הבדואית הגדולה בחברה הערבית, הרימה דגל שותפות הגורל מהרגע הראשון של הקמת החמ"ל ואמרה די, הבדואים אינם עוד חברה מובלת אלא מובילה. זה היה רגע של הכרעה. הייתה מילה שביקשה להיאמר.
תגובת החברה הבדואית באה בהפתעה לחברה הישראלית, אך לא פחות מזה נתפסה כהפתעה גמורה עבור החברה הערבית, שהיא 20% מכלל האוכלוסייה בישראל. הבדואים במקרה הזה הם מיעוט כפול, וככזה איזו בשורה מיעוט זה יכול להביא. אולי ההפתעה שבעמדת החברה הבדואית איננה נפרדת מהעובדה שהמיעוט הבדואי כחלק מן החברה הערבית וכגוף השלוב בחיי הישראליות הדרומית, ספג את המכה הקשה ביותר במחיר הנרצחים והחטופים. או אז קם והתרומם גוף החברה הבדואית מתוך האפר כמו עוף החול.
כבר בימים הראשונים הוקם החמ"ל המשותף היהודי-ערבי שעבד ברהט. במקום המוכה ביותר שלהם, במקום השקוף ביותר, הציעו אנשי רהט כיוון חיים משותף ומיידי
כל עיר גדולה מביאה סיפור שהיא מספרת לעצמה כלפי פנים וכלפי חוץ במובן של אופן ההתנהלות של אותה עיר, אותה חברה ערבית מול המדינה. באיזו שפה העיר משתמשת?
עד כה השימוש של רהט כמשל היה בשפת הדו־קיום. שפה שמשמרת את ההפרדה; יש חלק יהודי ויש חלק ערבי, וכל קבוצה היא קבוצה נפרדת, ואין חיבור ממשי. השפה הזאת משמרת יחסים היררכיים הגמוניים, יחסי כוח וחולשה. מבאזל עד קפלן – השיח של הדו־קיום והמילייה האינטלקטואלי הערבי בהתאמה, תמיד ידע להצביע על טעויות ועל כשלי הציונות.
עמותות רבות וארגוני חברה אזרחית מקדמים את שיח האפליה המתקנת, תמיכה בעני ובחלש כנגד החברה החזקה. שיח זה הטמיע גם כלפי הממסד וגם כלפי החברה שמדובר בחברה חלשה. חברה שאין לה רפלקציה על עצמה, היא חברה חלשה. חברה המגדירה את עצמה ומוגדרת רק על ידי היותה הלא אני של הכלל, היא חברה חלשה.
בסמיכות גבוהה לאוקטובר 2023 עקפה את נצרת והפכה רהט לעיר הערבית הגדולה בארץ, ובדיוק בעיתוי זה פרץ האסון הגדול, ובו בזמן רהט לקחה צעד יוזמתי חדש.
באופן פרדוקסלי וכואב, האסון הפך לרגע המכונן שבו רהט מסתכלת על עצמה. כבר בימים הראשונים הוקם החמ"ל המשותף היהודי-ערבי שעבד ברהט, ובו עבדו שכם אל שכם (בהכנת סלי מזון וסלי יצירה ובהמשך אומנות). במקום המוכה ביותר שלהם, במקום השקוף ביותר, הציעו אנשי רהט כיוון חיים משותף ומיידי.
יהודי וערביי הנגב מונים כמיליון שבע מאות, והקול שלהם לפתע הצטלל. בעיתוי גורלי זה התנהל גם פסטיבל הקולנוע רהט שאליו הגיעו באמצע המלחמה מחשובי הבמאים, השחקנים, אנשי הרוח, היוצרים במדינה. מעין רגע זעיר של תמונת ניצחון מהותי. פעימת הלב המשותף התרחשה ברגע של מצב חירום.
הבדואי מסמן אלגורי של השוכן מחוץ לשיח הפלסטיני או היהודי-ישראלי; הוא כביכול בא מבחוץ, אבל בעצם הוא פנימי למדבר ותמיד היה בו, הוא נכנס והופך להיות המארח של המרחב ומציע משחק חדש של המסומנים יהודי וערבי
חלק מאי־הדיבור על הבדואים קשור כתופעת בומרנג למנטליות של ענווה, שהקודים שלה הם כאלה שהבדואים עצמם אינם אוהבים להרבות בדיבור. שתיקתם שלהם מזינה את השתיקה על אודותם וכלפיהם. המערב אינו מבין את מהות השתיקה, את מהות המדבריות שלה.
ברצוננו לחשוב איך את השפה הזאת, החסרה, השבורה, הדוממת, נוכל לקחת למקום של יצירה משותפת, מקום שבו מרחב של פרויקטים ומעשים משותפים ינכיח את תיבת התהודה הדרומית המדברית ממנגינה ודומייה לשפה שיש בה מילים, מבנה והצעת כיוון לשותפויות נוספות במרחב היהודי-ערבי.
זוהי בניית שפה שעולה מלמטה, מהשטח עצמו, והדרך שהיא סוללת לעצמה היא דרך התרבות, האומנות והמחקר באינטראקציות שונות ומשונות בין נציגי זהות, חברות, קהילות ולאום. במוקד זה של העץ שיישתל על הנהרות הגדולים של הידע, אנו מציעים שיעמוד פורום מחקרי ללימוד החיים המשותפים.
פורום שיציע דרכים ומבנים של שפה רחבה, המכילה מיעוטים ותרבויות שונות על ציר אופקי ולא־היררכי, שפה שתהיה חלק ממזרח תיכון עכשווי מעודכן שיירש את חלום המזרח התיכון החדש ששבק. שפה שבמובן עמוק ומהותי נחוצה לעוד ארצות ומרחבים (בין אם נחשוב על עיראק או על סעודיה ועוד ועוד), אבל בראש ובראשונה תנכיח מישורים וצירופים שונים, אינטראקציות ואזורי שיח ופרקטיקות שלא תמיד הן מחקריות, כגון שיח הדרום עם שיח הצפון בצירופים שונים, על ידי מיקוד שיח אזורי חברתי הממוקד בבנייה משותפת.
אנו מציעים להסתכל על הבדואי כמסמן האלגורי של השוכן מחוץ לשיח הפלסטיני ומחוץ לשיח היהודי-ישראלי; הוא כביכול בא מבחוץ, אבל בעצם הוא פנימי למדבר ותמיד היה בו, הוא נכנס והופך להיות המארח של המרחב ומציע משחק חדש של המסומנים יהודי וערבי.
במדרש נאמר שאוהלו של אברהם אבינו בסמוך לבאר שבע, העיר המרכזית של ספר בראשית, היה פתוח לארבע רוחות. פתגם בדואי אומר ש"לאוהל שלנו אין דלת וכולם מוזמנים". המתח שדיברנו עליו בין שפה ולשון יחפש את המקום שבו הלשון הרכה מכילה את המרחב ומרחיבה את יריעות האוהל.
במדרש נאמר שאוהלו של אברהם אבינו בסמוך לבאר שבע, העיר המרכזית של ספר בראשית, היה פתוח לארבע רוחות. פתגם בדואי אומר ש"לאוהל שלנו אין דלת וכולם מוזמנים"
בדריכות למרחב אנו מקווים שכך נוכל להציע פריצת דרך לזהויות היברידיות חדשות היוצרות פסיפס שלם, יונקות ממי התהום של הדעת והדת הרוחנית וממסורות, ועם זאת שואפות לחיבורים ולא לדיכוטומיות בינאריות.
בתוך הכאב הגדול על הרס אזורי הולך ונמשך, כיצד נוכל לחלום את הימים שאחרי, למצוא את מילת בראשית הפלאית בבחינת "בראשית היה הדבר"? בתוך החיפוש אחרי מבנים חדשים גדולים ומקיפים ליחסי יהודים וערבים כיצד נבנה את השותפות היהודית הבדואית בישראל הדרומית כבשורה לכל המרחב.
לפני כשנה הסתמך תיאור חוסר המשילות בדרום הארץ על ליבוי יצרים ועל הסתה, אבל ההכרעה ברגע האמת הוכיחה היכן הלב הרוחני והדתי נמצא. "זקני השבט" הביעו מסרים ברורים מאוד למהו האסלאם; הביעו את כאבם ואת תדהמתם מדרכי האסלאם הפוליטי, והביעו קריאה לאסלאם הרוחני המהותי. הרוחניות הצרופה של הדתות מתנגדת לאלימות וללאומנות; וכאן קסמו של המדבר, שאף הוא מביע את אותה פלאיות של המילה המרפאת.
כשותפים החולקים את חייהם עם זהות ערבית יהודית ודרומית, הבדואים מבקשים להביע את מילתם, נתיבים לפיוס במרחב מתוך הבנה של מהות השותפות. הדרום שהוגדר כשטח הפקר הופך למרחב מארח בשפה ובלשון, יוזם פרויקטים ופורום מחקרי, ומבקש לשקף את החסכים ואת הפערים בהתמודדות עם הדרום ולחלץ אותו מהיותו שטח מטולטל במעשי הסתה.
בכך תספר העיר מחדש את סיפורה פנימה ואת סיפורה החוצה, תתרום למארג הכללי של לשון השותפות היהודית-ערבית, ואולי יצמחו בה גם הסופרים הבדואים הראשונים.
(כו) "לו היו כל עצי הארץ קני כתיבה, והים יעלה על כל גדותיו שבעה ימים כמוהו מלאי דיו, לא יוכלו להגיד את כל דבר ד', כי עזוז הוא וחכם לב." (קוראן, סורה 31, לקמאן)
טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024
