השבוע ציינו יהודים בישראל וברחבי העולם את יום השנה הראשון (יארצייט) למותם של 1,139 ההרוגים במתקפה המזעזעת והברוטלית שביצעו חמאס וארגונים נוספים בשבעה באוקטובר 2023. מתוך ההרוגים 695 היו אזרחים ישראלים, ביניהם 36 ילדים, 373 חיילים וחיילות ואנשי ונשות כוחות הביטחון ו־71 אזרחים זרים. משפחתי חוותה אובדן ישיר באותו יום.
אחייניתי ליאת אצילי נלקחה בשבי באותו יום מביתה שבקיבוץ ניר עוז הממוקם בסמיכות לגבול עם רצועת עזה. היא שוחררה ב־29 בנובמבר בעסקת חילופי השבויים והאסירים היחידה שהתקיימה מאז תחילת המלחמה לאחר 54 ימים בשבי. שתים עשרה שעות לאחר שחרורה היא התבשרה כי בעלה אביב נהרג כשניסה להגן על ביתם בשבעה באוקטובר.
הייתי רוצה לעמוד לצד יהודים אחרים ולציין את מותו של אביב ושל כל קורבנות השבעה באוקטובר ולהכיר בטראומה המתמשכת של יהודים ושל ישראלים רבים. אבל איני מרגיש בנוח לעשות זאת ברוב המרחבים היהודיים. מאז השבעה באוקטובר, ארגונים יהודיים-אמריקאיים, למשל הפדרציה היהודית או הליגה נגד השמצה, השתמשו באבל כנשק וניתקו אותו מהקשרו. חלקם קידמו אמירות שקריות על אירועי אותו יום והשתמשו במסרים המבוססים על ההסברה הישראלית כדי להצדיק מתקפה ג'נוסיידלית נגד רצועת עזה. ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר הכריזו מנהיגים מהדרג המדיני והצבאי על כוונתם לנקום על המתקפה באמצעות חיסול החברה הפלסטינית ברצועת עזה. הם מימשו הצהרות אלה על ידי הפצצות מסיביות באזורים המאוכלסים בצפיפות שגרמו כצפוי להרג רב של אזרחים.
האופן שבו ישראל מנהלת את המלחמה אינו הולם אף הגדרה סבירה של הגנה עצמית. הצבא הישראלי הרג כבר לפחות 41,000 פלסטינים, ורבים נוספים נותרו קבורים מתחת להריסות, ונוספים מתו או ימותו מתת־תזונה וממחלות שניתן למנוע, רובם נשים וילדים. חיילים ישראלים התרברבו במעשים נוראים במדיה החברתית. בין מטרות הצבא היו אוניברסיטאות, בתי ספר, בתי חולים, מסגדים, כנסיות, פעילי ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. חמאס לא הובס והישראלים אינם בטוחים היום יותר ממה שהיו לפני שנה.
כוחותיו של שרון הרסו 2,000 בתים כדי להרחיב את הדרכים במחנות הפליטים בעזה ולהפוך אותן לנגישות לטנקים ולמשוריינים ישראליים. הם פינו מביתם 16,000 אנשים
כשגרתי בישראל בשנות השבעים, השתתפתי במחאות נגד כיבוש הגדה המערבית, מזרח ירושלים, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן בשלביו הראשונים לאחר 1967. בין הקמפיינים שבהם השתתפתי היה הניסיון לחשוף את האמצעים האכזריים שנקט אריאל שרון לדיכוי התנגדות לכיבוש ברצועת עזה.
עזה הייתה מרכז להתנגדות פלסטינית לישראל מאז שנות החמישים. רוב גדול של תושביה היו פליטים שנעקרו מיישובים באזור הדרום בזמן מלחמת 1948 כאשר ישראל אילצה כ־750,000 פלסטינים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם. בין 1953 ל־1956 כוחות מיוחדים בהובלת אריאל שרון ערכו פעולות תגמול נרחבות ואכזריות במחנות הפליטים ובמקומות נוספים שמהם יצאו התקפות של פלסטינים על ישראלים. במהלך הכיבוש הקצר של הרצועה בזמן מלחמת סואץ/סיני ב־1956, ביצעו כוחות ישראליים שני מעשי טבח באזרחים בח'אן יונס וברפיח. סיפורים אלה היו טריים בזיכרונם של תושבי עזה כשישראל כבשה את הרצועה בשנית בשנת 1967.
בשניים בינואר 1971, נסעו בעיר עזה משפחת ארויו, ההורים רוברט ופריטי יחד עם שני ילדיהם אביגיל בת ה־5 ומארק-דניאל בן ה־7, בדרך לביתם בקריית אונו. פיצוץ רימון שהשליך דרך חלון המכונית צעיר פלסטיני בן 15 הביא למותם של שני הילדים ופצע את ההורים. המשפחה הייתה מפורסמת בישראל משום שרוברט, בכיר בחברת פרסום, השתמש בתמונות הילדים בפרסומות שהפיק.
בשנה שקדמה לפיגוע, ביקש אלוף פיקוד הדרום דאז אריאל שרון לנקוט גישה אגרסיבית יותר כלפי ההתנגדות הפלסטינית. לפי האוטוביוגרפיה של שרון ("לוחם", פורסם באנגלית ב־1989), לאחר מותם של ילדי משפחת ארויו, הוא אמר לשר הביטחון משה דיין כי "אם לא ננקוט יוזמה עכשיו, נאבד שליטה כאן". אף שבעבר סירב דיין להפצרותיו של שרון, כעת נתן לו אישור להתקדם.
כוחותיו של שרון הרסו 2,000 בתים כדי להרחיב את הדרכים במחנות הפליטים בעזה ולהפוך אותן לנגישות לטנקים ולמשוריינים ישראליים. הם פינו מביתם 16,000 אנשים, שכבר נעקרו מבתיהם בשנת 1948, ויישבו אותם במחנות בחצי האי סיני. שרון חילק את עזה לגזרות קטנות וביקש מהלוחמים "ללמוד את הגזרה מבפנים ומבחוץ… ולהרוג כל טרוריסט שנמצא בהן".
הפיגוע נגד משפחת ארויו בשניים בינואר 1971 והתקיפה הישראלית הברוטלית שבאה בעקבותיו, בישרו, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה, את אירועי השבעה באוקטובר 2023 ואת תוצאותיהם
לפי ראג'י סוראני, המנהל של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעיר עזה, "המדיניות… לא הייתה לעצור חשודים, אלא להרוג אותם". הכוחות בהנהגתו של שרון תפסו את הנער שהשליך רימון על משפחת ארויו, הרגו יותר ממאה חשודים בפעילות התנגדות, ועצרו 700 אחרים.
שרון האמין כי הצליח לעקור את הטרור מרצועת עזה, אך האלוף שלמה גזית, מתאם הפעולות בשטחים שנכבשו בשנת 1967, חלק עליו. בהתייחסו לגירוש של פלסטינים לחצי האי סיני אמר כי "לא ניתן לכנות את המעשה הזה אלא כטיהור אתני ופשע מלחמה".
בחוברת רשמית של אש"ף כתבה ארלט טסייר (Arlette Tessier) כי תושבי עזה "הצטערו והוקיעו את ההרג של שני ילדים ישראלים. אבל עזה שרויה במלחמה… הפדאיון מחכים לתקוף רכבים ישראליים. לא היו תיירים באזור יותר משלוש שנים. הפדאיון לא ציפו שיהיו ילדים קטנים ברכב עם לוחית רישוי ישראלית, הם לא כיוונו על הילדים". טסייר האמינה כי ההרג של שני הילדים "לא יכול בשום אופן להצדיק שבועות של טרור וברוטליות חסרת הבחנה אליה נחשפו אלפים מתושבי עזה".
הפיגוע נגד משפחת ארויו בשניים בינואר 1971 והתקיפה הישראלית הברוטלית שבאה בעקבותיו, בישרו, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה, את אירועי השבעה באוקטובר 2023 ואת תוצאותיהם. שלמה גזית צדק. ישראל לא תוכל להשיג ביטחון באמצעות פשעי מלחמה וטיהור אתני. שחרור פלסטיני לא יושג על ידי רצח אזרחים.
ג'ואל בינין הוא פרופסור להיסטוריה בקתדרה על שם דונלד ג'יי מקלאקלן ופרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד. תרגמה מאנגלית: נטע תלמוד
