במיינסטרים הישראלי והמערבי אוהבים לחלק את המזרח התיכון לציר ההתנגדות האיראני ותומכיו אל מול הציר הערבי הסוני "המתון", שמקורב יותר לארה"ב ולישראל. הראשון כולל את איראן עצמה ואת בעלי בריתה ושלוחיה – חזבאללה, חמאס, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן וגם המשטר הסורי. השני כולל את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות "הסכמי אברהם", שבסייגים כאלו ואחרים נוטות להישען על ארצות הברית לביטחונן.
לפי נרטיב זה, בין שני הצירים האלו נטושה מלחמה עצימה יותר או פחות, שברובה מתרחשת על אדמת מדינות ערב ומרבית קורבנותיה הם ערבים, אך לרוב אין עיסוק בזווית הראייה "הערבית" על מאבק זה.
כעת, בצל ההתפשטות של המלחמה בעזה ושל המאבק הבין־צירי כמעט לכל מדינות ערב, שלושה מאמרים מהחודש האחרון מבטאים עמדות שמבקרות את הפסיביות של המרחב הערבי מול הפגיעה הכפולה בריבונותו ובביטחונו – גם מצד ישראל וגם מצד איראן.
מאמרו של חסאן אל־אסוד, עורך דין ופעיל זכויות אדם סורי שחי בגרמניה, התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־13 בספטמבר 2024, ואילו זה של עבדאללה ח'ליפה א־שאיג'י, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת כווית, התפרסם באתר אל־קודס אל־ערבי ב־15 באותו חודש. המאמר השלישי, פרי עטו של העיתונאי, הסופר והמפיק באל־ג'זירה ממוצא פלסטיני-ירדני זיאד ברכאת, פורסם ב־19 בספטמבר.
ישראל מתפשטת למעט משטחי הארץ שנותרו לפלסטינים ומנסה לגרום ל"הגירה מרצון" של תושבי עזה והגדה, מה שירדן הזהירה שיהיה מבחינתה עילה להכרזת מלחמה
זווית ערבית על מלחמת הצירים
לפי השלושה, הן ישראל והן איראן (ובמידה מסוימת גם טורקיה) מיישמות תוכניות של התפשטות לתוך מדינות ערב: א־שאיג'י מתאר את מפעל ההתנחלויות כחלק מהותי מכך ועימו את עליית הימין הקיצוני בישראל, את המלחמה בעזה, הניסיונות להשתלטות יהודית על הר הבית, אלימות המתנחלים וגירוש התושבים הפלסטינים ברחבי הגדה המערבית.
הוא טוען כי ישראל בכוחה הצבאי כפתה על הפלסטינים לוותר על 78% משטחי פלסטין ההיסטורית ועוד מתפשטת לתוך 22% הנותרים ומנסה לגרום ל"הגירה מרצון" של תושבי עזה והגדה, מה שירדן הזהירה שיהיה מבחינתה עילה להכרזת מלחמה. כמו כן, הוא מזכיר את התקיפות המתרבות של ישראל שפוגעות באזרחים ברחבי עזה, בגדה, בסוריה ובלבנון עד עשרות הרוגים ביום בתקיפות ישראליות בכל אחד ממקומות אלו.
גם איראן, לגישתם של השלושה, פועלת כדי להתרחב על חשבון מדינות ערב, אך היא עושה זאת בגישה אחרת. השיטה האיראנית מתבססת על בניית מרחב השפעה תוך ניצול של הקהילה השיעית במדינות השונות ושל התמיכה העממית בסוגיה הפלסטינית להקמת כוחות חמושים תת־מדינתיים במדינות ערב. אותם כוחות בסיוע איראן משיגים השפעה במדינותיהם עד שליטה בפועל בתהליך קבלת ההחלטות המדינתי (כגון חזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות בעיראק) או עד השתלטות מלאה על המדינה (כמו החות'ים בתימן).
ברכאת מתאר פן נוסף של השיטה האיראנית (שישראל אינה נוטה ליישם) – השימוש ב"סבלנות אסטרטגית" כחלק מהתחכום, המורכבות ולעיתים קרובות גם הדו־משמעיות שמאפיינים את הפוליטיקה האיראנית. בשל כך לדוגמה, הנשיא החדש מסעוד פ'זשכיאן (שמומלץ לקרוא את הניתוח עליו ועל בחירתו בכתבתו של עמרי זמלר) הדגיש את החשיבות בקירוב לארצות הברית במסיבת עיתונאים וניסה להנמיך את הציפיות מממשלתו בסוגיית התגובה לישראל כדי לאפשר לה להתקיים במועד הנכון מבחינתו, שלא יסכן את קיום המשטר.
מצד שני, ניסיון הרגעה זה, שמטרתו גם המשך השימוש במשא ומתן הגרעיני כדי לסחוט רווחים מהמערב, אינו פועל על שלוחיה של איראן, שבסופו של דבר ממשיכים בלחימה מול ישראל, והם אלו שמשלמים את המחיר.
הכותבים מבקרים את הציניות שבה איראן מנצלת את העולם הערבי ואת הסוגיה הפלסטינית כאמצעי בשירות הישרדות המשטר וכן את חוסר האונים של העולם הערבי שמגיע לשיא במלחמה האחרונה
כך איראן יוצאת המנצחת בשני המקרים – היא גם מציגה את הפנים הפרגמטיות והמתונות למערב, וגם מאפשרת את המשך הלחימה בישראל ואת הלחץ הצבאי עליה ועל בעלות בריתה מבלי לשלם את מחירי הלחימה הזו. בסופו של דבר, ברכאת מחדד, שרידות המשטר האיראני נמצאת בראש מעייניו של המשטר ולשם מופנים מאמציו, למרות התדמית האידאולוגית הבלתי־מתפשרת שיש לו במערב ובישראל.
גם ברכאת וגם א־שאיג'י מבקרים את הציניות שבה איראן מנצלת את העולם הערבי ואת הסוגיה הפלסטינית כאמצעי בשירות הישרדות המשטר וכן את חוסר האונים של העולם הערבי שמגיע לשיא במלחמה האחרונה. מאז ה־7 באוקטובר, לרוב שימשו מדינות ערב כשחקן משנה פסיבי, שסופג אבדות מבלי להשתתף בלחימה עצמה (סוריה ולבנון) או במקרה הטוב ציר להעברת מסרים לישראל (מצרים וקטר). לדעת א־שאיג'י מדובר הן בפגיעה ביטחונית באזרחי מדינות ערב והן בהפגנת נחיתות מצד המדינות שמחזיקות ברוב השטח, האוכלוסייה והמשאבים במזרח התיכון, אך מידרדרות לתפקיד שולי ואינן קובעות את גורלן.
אז מדוע העולם הערבי אינו מצליח לתפוס את "מקומו הראוי" ולהגן על אזרחיו מפני שאיפות ההתפשטות של איראן ושל ישראל? בשאלה זו א־שאיג'י ואל־אסוד חלוקים.
א-שאיג'י: הפוטנציאל של ביטחון ערבי משותף
לפי גישתו של הראשון, מדובר בכישלון ארגוני ובאי־קבלת החלטות. א־שאיג'י עומד בצדק על כך שה"גוש" הערבי מעבר להיותו החלק הגדול והמשמעותי ביותר במזרח התיכון, גם מחזיק ברוב משאבי הטבע החשובים ובראשם הנפט והגז הטבעי באזור, שולט במְצרים ובנתיבי סחר עולמי חיוניים מאין כמוהם כמו באב אל־מנדב, תעלת סואץ ומצרי הורמוז בפתח המפרץ הפרסי (או המפרץ הערבי) וכן בכסף רב ביותר ובהשקעה צבאית שבאחוז מהתמ"ג היא מהגבוהות בעולם.
לפיכך, ברור לו שהכישלון הוא ארגוני והוא מצביע על כך שמאז הקמת הליגה הערבית ומועצת ההגנה המשותפת שלה, לא התקבלה החלטה ולא נחתמו הסכמים שיכולים לאפשר את ביסוסו של מערך הגנה משותף. פרויקט כזה, לגישת א־שאיג'י, היה יכול לשמש כוח מרתיע שיטה את מאזן הכוחות לטובת מדינות ערב וימנע מאיראן ומישראל להתיר את דמם של תושביהן.
נוסף על כך, א־שאיג'י קורא לשליטי העולם הערבי להקים מערך כזה כדי לצמצם את התלות ההגנתית שלהם במערב ובפרט בארצות הברית. תלות זו החלה עוד בשנות הארבעים והחמישים, עם הקמת בסיסים אמריקניים בסעודיה ובמפרץ לטובת מאבק בקומוניזם והגנה על יצוא הנפט החיוני מהאזור; המשיכה עם ההתבססות האמריקנית בירדן מאז אירועי "ספטמבר השחור", והתעצמה בסוף שנות השבעים כאשר חתמה מצרים על הסכם השלום עם ישראל ועברה להסתמך על נשק אמריקני במקום סובייטי. תלות זו הגיעה לשיאה ב־20 השנים האחרונות עם הפלישה והקמת הבסיסים האמריקניים בעיראק ובסוריה ובמלחמה נגד "המדינה האסלאמית".
א־שאיג'י טוען כי הצעד המרכזי שנדרש כעת הוא קבלת החלטה לאיחוד כוחות ערבי שיפחית את התלות בארה"ב ויאפשר לעולם הערבי להגן על עצמו בכוחות עצמו.
אל־אסוד מתאר אובדן מוחלט לא רק של יכולות של תיאום עמדות או הגנה משותפת אלא של מושג הביטחון הלאומי הערבי עצמו
אל-אסוד: למשטרים ערבים אין עניין בהגנה על אזרחיהם
מול גישה זו, אל־אסוד, איש האופוזיציה הסורית, טוען שלמשטרים הערביים מלכתחילה אין כל עניין בשמירה על ביטחון אזרחיהם, וגם אין להם היכולת לעשות זאת לו רצו. כזכור, בשנת 2019 התבצעה מתקפת ענק על מתקני הנפט של חברת עראמקו הסעודית, מתקפה שהשביתה מחצית(!) מייצור הנפט בסעודיה. אומנם החות'ים הם שלקחו אחריות על המתקפה, אך האצבעות המאשימות הופנו היישר לאיראן, שסיפקה את האמצעים ואת ההכוונה למתקפה. למרות זאת ולמרות גיבוי ערבי ובין־לאומי, לא הייתה שום תגובה מצד סעודיה כנגד איראן.
אל־אסוד מאשים בכך את ממשל ביידן שהיה עוין לסעודיה במהלך קמפיין בחירתו וראשית כהונתו (אם כי בעת המתקפה עדיין לא התקיימו הבחירות והנשיא היה טראמפ, הפרו־סעודי במובהק). טענה מבוססת יותר של אל־אסוד היא כי הנסיגה האמריקנית מהאזור היא זו שדחפה את סעודיה להסכם הפיוס עם איראן בתיווך סיני שנחתם במרץ 2023.
אל־אסוד מתבסס על דוגמאות אלו כהוכחה לחולשה ולפחדנות של המשטרים הערביים שנמשכות גם בעת שהם חוטפים סטירות בפרצופם והפרות של ריבונותם מצד איראן. לא חסרות דוגמאות גם מצד ישראל, שמפציצה את שטחי המשטרים הללו, מפירה איתם הסכמים ומעמידה צבא על גבולם, כפי שהתברר בעת כיבוש ציר פילדלפי בניגוד להסכם השלום עם מצרים. למעשה אל־אסוד מתאר אובדן מוחלט לא רק של יכולות של תיאום עמדות או הגנה משותפת אלא של מושג הביטחון הלאומי הערבי עצמו.
לדעתו של אל־אסוד, מדינות ערב אינן מכירות בזהות שבין המדינה לאזרחיה. המדינות הערביות רואות את האזרחים כנתינים שאפשר לנצלם, ואינם מבדילים בין עצמם לבין המדינה שבראשה הם עומדים
לדעתו של אל־אסוד, הסיבה לכך היא בראש ובראשונה שמדינות ערב אינן מכירות בזהות שבין המדינה לאזרחיה. המדינות הערביות אינן רואות את האזרחים כמי שיש לתת לו משקל וייצוג בקבלת ההחלטות, אלא כנתין שאפשר לנצלו. השליטים אינם מבדילים בין עצמם לבין המדינה שבראשה הם עומדים, ובשל כך לא קיים כל "פרויקט לאומי" ברמת המדינה או ברמת העולם הערבי כולו שיכול היה להביא לאחדות ולמחויבות של האזרחים הערבים בהתייחס למאבק למען ביטחונם ולשיתוף פעולה על־מדינתי.
במקום זאת, השליטים מדירים את אזרחיהם ממוקדי הכוח כדי לשמור על שלטונם, ורואים בכל משטר אחר איום עליהם, כפי שהודגש לטענת אל־אסוד בעת החרם של סעודיה ושל בעלות בריתה על קטר ב־2017, שנועד "ליישר" את האחרונה לפי העמדה הסעודית והאמירותית המתנגדת לאיראן. באירוע זה התברר כיצד במקום הזדמנויות לשיתוף פעולה, ראו מדינות המפרץ זו את זו כאיום, ובפועל דחפו את קטר וגם את עומאן לחזק את קשריהן עם טורקיה ועם איראן (במקום עם "אחיותיהן" הערביות).
אירוע חשוב נוסף הוא האביב הערבי. אל־אסוד מסביר כיצד המהפכות שכשלו ברחבי העולם הערבי הותירו את האזרחים הערבים תשושים, מובסים, תחת דיכוי פוליטי הולך וגובר ובמצב של ניכור תרבותי – ולעיתים קרובות גם ריחוק פיזי – ממולדתם. הדרישה של האזרחים הערבים לזכויות, לחירות ולשינוי כלכלי-חברתי נתפסה כאיום על המשטרים הוותיקים, ואלה דיכאו אותו בכוח רב.
הדיכוי הוביל למשבר זהותי אצל אזרחים רבים ולמכה קשה לקולות אופוזיציוניים. הדיקטטורות בסוריה ובמצרים – סמליו של "האביב הערבי" – חזרו לסורן ואף החמירו את פגיעתן באזרחיהן, פגעו בשרידים של הפרדת הרשויות ובהישגים הצנועים של מאבקים קודמים, ושחקו את מנגנוני המדינה ששימשו חיץ בין כוחה של הרודנות לבין האזרח.
וכאשר המדינה הופכת אך ורק לכלי בשירות השליט לצורך דיכוי האזרח ומניעתו ממרד, היא מאבדת כל תמיכה, יכולת או עניין בשמירה על האזרח מפני אויביו החיצוניים. הרודנות עצמה הופכת את המדינה למשענת קנה רצוץ.
בתקופת המלחמה המאבק בין ישראל לאיראן מגיע לשיא על חשבון דמם ואדמתם של אזרחי מדינות ערב
לפיכך, אל־אסוד קורא דווקא לכוחות האופוזיציה בעולם הערבי להתאחד ולשקם את תחושת הזהות והמסוגלות של האזרחים הערבים. זאת לטובת השיבה למאבק על חיים בכבוד תוך ניצול הקונפליקט בין ישראל ואיראן, שמונע מהשתיים לשתף פעולה בדיכוי ניסיונו של העולם הערבי לשמור על ביטחונו ועל כבודו.
ברכאת: בעלי הברית חשובים לאיראן מאזרחיה
ברכאת מצטרף לביקורת של אל־אסוד על סדר העדיפויות של הרודנויות דווקא מהכיוון האיראני. הוא מספר על ביקורו באיראן, שבו שר איראני לשעבר הלין על כמות הכסף שהמשטר האיראני משקיע בחזבאללה ובחמאס במקום באזרחי איראן ובפיתוח המדינה, מדיניות שלא השתנתה כבר 20 שנה ושבמסגרתה ארגונים זרים מנוצלים ל"שמירה על ביטחון איראן" (שאף זוכה לשבחים על כך בקרב חלק מהעולם הערבי) בתמורה לכסף ולתמיכה שאזרחי איראן עצמה אינם זוכים להם.
המשטר האיראני, בדומה למשטרים הרודניים הערביים, מתעדף את עצמו על פני התמיכה בבעלי בריתו, וראיה לכך היא הניסיון של פזשכיאן לנקוט "סבלנות אסטרטגית" ולהנמיך ציפיות לגבי התגובה לחיסול הנייה, שבסופו של דבר הגיעה רק מחוסר ברירה בעקבות חיסולם של נסראללה ושל קצין בכיר במשמרות המהפכה.
ומצד שני, המשטר האיראני עדיין מתעדף את בעלי הברית מעל אזרחי איראן, שרואים כיצד כל תשומת הלב המשטרית מופנית לאותה תקיפה בישראל בשבוע שבו נהרגו 51 אזרחים בתאונת מכרות.
לסיכום, בתקופת המלחמה המאבק בין ישראל לאיראן מגיע לשיא על חשבון דמם ואדמתם של אזרחי מדינות ערב. איראן מנצלת את בעלי בריתה הערבים להפעלת לחץ על המערב וללחימה בישראל, שמצידה מפציצה מבלי להתחשב באיש בשטחי מדינות ערב השונות. אלו משמשות כשחקן פסיבי, שאינו מסוגל לשתף פעולה ולבנות כוח שירתיע את ישראל ואת איראן מהפרת ריבונותן, ואולי אף אינן חפצות ואינן יכולות להגן על נתיניהן כאשר הן עוסקות בעיקר בדיכויים של האזרחים.
לפיכך, הכותבים קוראים לשינוי תפיסתי וארגוני שיכול לבוא מהמשטרים הקיימים או מכוחות האופוזיציה. שינוי כזה יביא לאיחוד בעולם הערבי כך שהוא יפסיק לשמש רק כחלק מציר חיצוני כזה או אחר ויהפוך לכוח משל עצמו אשר פועל להגן על אזרחיו.
