לאחרונה התחוללה סערה בארה״ב שהדיה הגיעו גם לישראל סביב נאום בוגרת בית הספר למשפטים באוניברסיטת CUNY פאטימה מוסא מוחמד, שבו גינתה את האימפריאליזם ואת העליונות הלבנה שארה״ב מפיצה בעולם ובבית כמו גם את הקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני שארה״ב תומכת בו. הנאום של מוחמד נתפס על ידי רבים כביטוי של הטרלול הפרוגרסיבי באקדמיה האמריקאית, המבקר באופן אובססיבי את ארה״ב ואת ישראל. היותה של מוחמד בת למהגרים מתימן רק העצים את האשמתה בכפיות טובה ובצביעותה כלפי המדינה שנתנה לה מקלט.
באופן לא מפתיע, בישראל נתן לביקורת זו ביטוי חריף במיוחד העיתונאי בן דרור ימיני, במאמר תחת הכותרת ״אוסאמה בן לאדן מת והוא חי בניו יורק״. מוחמד, כתב ימיני, ״שונאת את ארצות הברית, המדינה שנתנה לה מקלט״. הוא מציין שהדברים שכתבה בעבר מזכירים את המורדים החות׳ים בתימן, שידועים בסיסמאות כגון ״מוות לאמריקה״ ו״מוות לישראל״, ומוסיף: ״קצת מוזר שהיא ברחה מהתופת של תימן כדי להפיץ את הרעל שגרם לתופת״. מכאן ימיני משווה אותה ללא פחות מאל־קאעידה ומהאסלאם הרדיקלי הג׳יהאדיסטי בכללותו, ותוהה מדוע היא אינה מזכירה את החורבן ואת המוות שהביאו החות׳ים ואיראן על תימן. ימיני מהדהד כאן, גם אם בצורה גסה, את מגוון הביקורות שהופיעו בארה״ב כנגד מוחמד.
ללא התמיכה האמריקאית, לא היו הסעודים יכולים לנהל את המלחמה בתימן. במילים אחרות, לארה״ב יש אחריות ישירה למאות אלפי התימנים שמתו במלחמה הזו
האירוניה היא שהתגובות לנאום של מוחמד ממחישות יותר מכול את הצדק לפחות בחלק מטענותיה. כאמור, מוחמד היא בת למהגרים תימנים. בניגוד לרבים מהמבקרים, יש להניח שהיא יודעת מה התרחש בפועל בתימן בשמונה השנים האחרונות. את החות׳ים ניתן להאשים בצדק בפשעים רבים, אבל האחראית המרכזית לאסון ההומניטרי בתימן היא ערב הסעודית. אחרי הכול, היא שהטילה את המצור החונק על תימן בשלב מוקדם במלחמה במטרה להכניע את החות׳ים על ידי הרעבת התימנים לאחר שלא הצליחה להכניע אותם צבאית. יחד עם ההפצצות המכוונות על חוות חקלאיות והמלחמה עצמה – זה מה שהביא למה שסביר להניח בשלב זה הגיע ליותר ממיליון קורבנות מרעב וממחלות שניתנות למניעה, רובם ילדים, כפי שהעריכה לפני כשנה עאיישה ג׳ומאן, מאחד מארגוני זכויות האדם הבולטים בתימן. אסטרטגיית ההרעבה המכוונת של הסעודים מתועדת היטב במגוון דו״חות של זכויות אדם ושל מומחים לתימן. כיצד אפשרית עדיין בורות מהסוג שפוטרת את הסעודים מאחריות זו ומטילה אותה על החות׳ים ועל האיראנים כגון זו הרווחת בישראל כמו גם בארה״ב?
כפי שנכתב כאן משלב מוקדם במלחמה, סיבה חשובה לכך היא העובדה כי לארה״ב (כמו גם בריטניה) היה חלק פעיל במלחמה לצד סעודיה, ולמעשה ללא התמיכה האמריקאית, לא היו הסעודים יכולים לנהל את המלחמה בתימן. במילים אחרות, לארה״ב יש אחריות ישירה למאות אלפי התימנים שמתו במלחמה הזו. אלא שעל הקורבנות שארה״ב ובעלות בריתה אחראיות להם אנו שומעים לעיתים רחוקות, לעומת הקורבנות שאויבות של המערב כמו סוריה של אסד או רוסיה של פוטין אחראיות להם. במילים אחרות, בדיוק מכיוון שהיא בת למהגרים מתימן, מוחמד יודעת מה המחיר של ״האימפריאליזם״ האמריקאי בחיי אדם, בניגוד למבקריה. אבל מוחמד מבינה, כפי שאפשר להבין מדבריה, משהו נוסף: שהאפשרות להתעלם כך ממאות אלפי קורבנות תימנים נשענת במידה רבה על עליונות לבנה. אחרי הכול, האם ניתן לדמיין התעלמות כזו ממאות אלפי קורבנות לבנים? באופן דומה, האם אפשר להבין את היחס החם (המוצדק) לפליטים אוקראינים בארה״ב ובאירופה לעומת היחס הקטלני לפליטים לא־לבנים, בין השאר פליטים תימנים, בלי להבין שישנה מציאות בסיסית של עליונות לבנה? יחסי כוחות גאופוליטיים משתלבים כאן אם כן בגזענות מבנית שבה חיי לא־לבנים אינם נחשבים.
אבל מוחמד אינה רק בת למהגרים מתימן, היא גם אזרחית אמריקאית. בתור שכזו, יש לה אחריות מיוחדת לפשעים שבהם ארה״ב תומכת, אם זה בתימן ואם זה למשל בשטחים הכבושים. במילותיה שלה בריאיון שהעניקה לאחר הנאום: ״הציונות בנויה על נישול קולוניאלי וטיהור אתני. הציונות מתחילתה הטילה אלימות וסבל על העם הפלסטיני. בכספי המיסים שלנו נעשה שימוש לממן את האלימות הזו. רציתי לתת שם למציאות הזו ולהזכיר לעצמי ולעמיתיי הסטודנטים את האחריות המוטלת עלינו כעורכי דין לעתיד בשירות צרכים אנושיים״. עבור יהודים רבים תיאור זה של הציונות מעורר אי־נוחות רבה, ואין חובה להסכים איתו, אבל אין ספק שהוא מייצג את תפיסתם של מרבית הפלסטינים. בתור סטודנטית אמריקאית ופעילה פרו־פלסטינית, מוחמד יודעת עד כמה קול פלסטיני זה מושתק בארה״ב, עובדה שגם היא מתועדת לעייפה ושגם לגביה התפיסה הישראלית מהווה את ההיפך מהמציאות הממשית. גם כאן חשוב להביא את דבריה של מוחמד עצמה: ״סוג זה של דיכוי [של הפלסטינים] מתרחש מכיוון שלגבי זכויות הפלסטינים יש חריגה מהכלל, אפילו במרחבים ליברליים. יש את הרעיון שפלסטין היא נושא רדיואקטיבי, ושאם אתה מתייחס אליו, יהיו לכך תוצאות חריגות״. גם כאן מספיק לראות את התגובות לנאום של מוחמד כדי לראות את האמת בדברים אלו. אפשר לנסח זאת כך: כשזה מגיע לישראל, המיינסטרים האמריקאי, כולל הליברלי וחלק ניכר מהפרוגרסיבי, הופך להיות ״ווק״ על סטרואידים: כל ביקורת שחורגת מגבולות גזרה מוגדרים היטב על ישראל, כולל כזו שמותרת לגבי כל מדינה אחרת, מוגדרת כאנטישמיות וכהסתה.
לבסוף, מוחמד היא גם סטודנטית באוניברסיטה אמריקאית ליברלית, שבה עדיין זוכרים אמיתות דמוקרטיות ומוסריות בסיסיות: שהרעיון שכשאתה מבקר את הפשעים שמבצעת הממשלה שלך אתה מבטא שנאה למדינה שלך – הוא רעיון פשיסטי. החובה האזרחית הראשונה במעלה היא לנסות למנוע פשעים שנעשים על ידי מדינתך, גם כי הם נעשים בשמך וגם כי לך יש יכולת למנוע אותם. כשמדובר באחרים זה עיקרון שמובן לנו מאליו: החובה שמוטלת על אזרחים רוסים, למשל, היא לבקר קודם כול את הפשעים של השלטון הרוסי באוקראינה וברוסיה עצמה, ולא את הפשעים של ארה״ב, גם אם במקרים מסוימים, כמו המלחמה בתימן, אלו פשעים גדולים יותר. רק כשזה מגיע אלינו אמת מוסרית בסיסית זו נשכחת.
