עוד לפני המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר, שהותירה בתים מנוקבים ושרופים וערים שהפכו לריקות, ולפני האלימות הישראלית הברוטלית חסרת ההבחנה שהפכה את רצועת עזה לעיי חורבות ושני מיליוני תושבים לפליטים בארצם, הפכו הבית, הבעלות עליו וחורבנו המתקרב למטבעות לשון רווחות בשיח הפוליטי בישראל.
בין "מי פה בעל הבית?" של עוצמה יהודית ל"שומרים על הבית המשותף" שהוקם כחלק מן המאבק ברפורמה המשפטית, לסימון הממשלה כ"ממשלת החורבן" והתפיסה כי המאבק הוא "מלחמה על הבית" – בכל אלה שימש הבית כמטפורה של קיום פוליטי, הנדרש להוכיח את עצמו דרך תביעת הבעלות או לחלופין להגן על שרידותו.
על אף ההבדלים הברורים בין השימושים השונים הללו, דבר אחד בולט נעדר מרובם, ולא במקרה – הבית הפלסטיני. לא הבתים הפלסטיניים המצויים בתוך גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל, הנתונים להריסות חוזרות ונשנות, וודאי שלא הבתים הפלסטינים בגדה המערבית הנתונים לאלימות מתמשכת המכוונת להוביל לגירושם או אלה שהיו נתונים להפגזות חוזרות ונשנות ברצועת עזה ובג'נין – היו חלק מאותו בית משותף שעליו ביקשו המוחים נגד הרפורמה המשפטית לשמור.
הכחשתו של הבית הפלסטיני היא שעמדה בבסיס גלגולי העיניים של ישראלים רבים נוכח המתקפה האלימה והברוטלית של חמאס ב־7 באוקטובר, וחוסר יכולתם לעמוד על ההקשר של המתקפה – חוסר יכולת שעמד בבסיס של תחושת חוסר האונים של אזרחיה של מעצמה צבאית, שכוחה הוכח כחסר משמעות.
בדברים שלי אני אבקש להיאחז במושג הבית כמושג פוליטי, הבית כמטפורה של מוגנות, ולחשוב מחדש על האופן שבו הנוכחות המתמדת של הבית הפלסטיני – זה שנחרב ועל חורבותיו כבר נבנו בתיהם של ישראלים, זה הנתון בסכנה מתמדת להחרבתו, ואלה הנחרבים בהמוניהם מול עינינו – בתודעה ובפעולה הפוליטית, היא תנאי הכרחי ליצירת אותה תחושה של מוגנות כאלטרנטיבה לדוקטרינת הביטחון הישראלית הכושלת.
בסוף אוקטובר 1942 תיאר זאת בן־גוריון במילים "אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי-גאולה אדירים".
קדושת הריבונות
במשך שנים רבות פעלה ישראל כדי לכונן את עצמה כמבצר הבלעדי של יהודים מפני הישנותה של השמדה. לאורך השנים הואשמו מנהיגים ערבים שונים בנאציזם גם אם לא נקטו אלימות דומה לזו של הטבח ההמוני של חמאס, ככלי להצדקתה של האלימות הברוטלית שעתידה ישראל להפעיל כנגדם – שהרי כנגד סכנת השמדה, אין לרסן את השימוש בכוח צבאי.
כך, גם עכשיו, הובנו החוויות של חוסר האונים והיעדר המגן שחוו אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה נוכח האלימות הברוטלית של חמאס, כחלק מאותה היסטוריית דמים יהודית. זאת בחסותה של תעמולה פוליטית המבקשת להשתמש בסימונו של האסון כפועל יוצא של "אנטישמיות" חסרת הקשר כדי לקדם תוכנית פוליטית שתכליתה היא חיסול האפשרות של קיום לאומי פלסטיני; תוכנית שזכתה לכינוי תוכנית ההכרעה, ושבאה לידי ביטוי בקביעתו הברורה של שר האוצר סמוטריץ' בישיבת הממשלה הראשונה לאחר ה־7 באוקטובר כי "צריך להיות עכשיו אכזריים, ולא להתחשב יותר מדי בשבויים".
אמירתו של סמוטריץ', יש לומר, אין בה משום חריגה מהיגיון ציוני ותיק. היא נבעה ממחויבות למסורת ארוכת שנים של התנועה הציונית, שכשעמדה בפניה הברירה בין הצלה בכל מחיר לבין הבטחת ריבונות, היא הכריעה לטובת האפשרות האחרונה. הריבונות מוצגת כפעולה אולטימטיבית של הצלה, בעוד ההצלה נתפסת כפגיעה בריבונות.
התנועה הציונית ראתה בקידומה של תוכנית בילטמור ב־1942, קרי הצבת היעד של ריבונות יהודית בלעדית בפלסטין המנדטורית, את התכלית הפוליטית הבלעדית שאותה יש לקדם בשנות מלחמת העולם השנייה כבסיס של הצלה.
ישראל ורצועת עזה באו לעולם כרוכות זו בזו – מדינה כמעט מטוהרת מאוכלוסייתה הילידית ורצועת חוף קטנטנה שאליה נדחסו מאות אלפי פליטים, שהחזיקו את זיכרון הארץ שהייתה
בסוף אוקטובר 1942 תיאר זאת בן־גוריון במילים "אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות […] הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי-גאולה אדירים". האינסטרומנטליזציה של האסון היא גם זו שהכשירה את אסונם של הפלסטינים, את הנכבה, את טיהורה של הארץ מיושביה כדי לכונן בה את מדינתם הריבונית של פליטי האסון, את יציקת האסון היהודי הגדול ב"דפוסי גאולה אדירים".
כדי לאפשר את היציקה הבלתי־מופרעת הזו, היה צורך במחיקתו של ההקשר, בדיס־אינפורמציה על הגירושים ועל הטיהורים, בהפיכת הימצאותם הזמנית של יושבי הארץ מחוץ לגבולותיה הזמניים והמלאכותיים לגזר דין של קבע כדי לאפשר את מדיניות מניעת השיבה. היה זה בית שנבנה על חורבות בתיו של עם, ושכל הגיון קיומו נשען על הפיכת חורבן זה למצב קבוע.
המאבק לשלום בית – וההתעלמות ממה שמחוץ לו
ישראל ורצועת עזה באו לעולם כרוכות זו בזו – מדינה המטוהרת כמעט לחלוטין מאוכלוסייתה הילידית ורצועת חוף קטנטנה שאליה נדחסו מאות אלפי פליטים, שהחזיקו בגופם ובהווייתם החברתית את זיכרון הארץ שהייתה, פלסטין בקליפת העינב, כפי שכינתה זאת עמירה הס.
רצועת עזה נוצרה כתזכורת מתמדת להיותה של מדינת ישראל בית שתשתיתו חורבן, המבשר את היותו נתון לאיום מתמיד מפני הרצון לבנות את החורבות מחדש. בית כזה, שתשתיתו לעולם רעועה, איננו יכול להתקיים אלא מתוך תביעה לתחזוקתו האלימה המתמדת, כהתנגדות מתמשכת לשאיפה להקים את החורבות מעפרן, כשאיפה מתמדת לאדנות.
שאיפה זו היא שהתגלגלה בשלטי ה"מי פה בעל הבית" של מפלגת עוצמה יהודית בבחירות נובמבר 2022. גלגול זה שיקף את תביעותיהן הפוליטיות של קבוצות אתנו־מעמדיות יהודיות מודרות להשתתף בהנאה מפירות העליונות של חברת המתיישבים היהודית. התביעה להיות בעל הבית הייתה למעשה תביעה להרחבת הלגיטימציה לביצוע מעשי אלימות בכל אזור שבו המשיך להתקיים חיכוך בין חברת המתיישבים – זו שבתיה נבנו על חורבנות – לבין החברה הילידית הפלסטינית שנאחזה במרחב החרב.
הרפורמה המשפטית שהוציאה המונים לרחובות והמחאה שפרצה כנגדה שיקפו היגיון זה – דמוקרטיה בתחומיה של חברת המתיישבים בלבד. בית המשפט העליון – שביסס את זכויות הקניין של חברת המתיישבים בקרקעות הגזולות, ובה בעת יצר הסדרים שיש בהם משום הגנות מוגבלות על האוכלוסייה הילידית – נתפס כמכשול בפני מימוש התביעה לחלוקת השלל המחודשת, שהמשכה של האלימות כלפי הילידים הפלסטינים הוא חלק בלתי־נפרד ממנה.
נצורים, נכבשים וכובשים, נתינים ואזרחים, פלסטינים ויהודים אלה לצד אלה. משחקים את התפקידים שאליהם לוהקו, מבלי לזהות את התהומות שעל שפותיהן תפקידים אלה מציבים אותם
עבור המוחים, מאידך גיסא, הוא נתפס כמוקד של הזדהות. חוסר היכולת של המוחים להבחין בזיקה ההדוקה שבין החלשת המערכת המשפטית לבין התביעה ללגיטימציה להפעלת אלימות כתנאי להמשך הנישול המתמיד – חוסר יכולת שלא היה מקרי כלל וכלל – בא לידי ביטוי, כפי שהראתה יעל ברדה, בהעברת החוק – שתמכו בו כמעט כל סיעות האופוזיציה (למעט המפלגות הפלסטיניות) – שהעניק לשר הפנים את הזכות לשלול את אזרחותו של אדם שהורשע במעשה טרור וקיבל על מעשיו תמורה כלשהי מהרשות הפלסטינית. היה זה החוק ששיקף את גבולותיה של המחאה – ההסכנה עם ההיגיון הקולוניאלי, עם המשך זריעת החורבן.
המצב הקולוניאלי בישראל הוא מצב הכופה את עצמו על שותפיו – נצורים, נכבשים וכובשים, נתינים ואזרחים, פלסטינים ויהודים המושלכים אלה לצד אלה. כמו בתוך מחזה, הם משחקים את התפקידים שאליהם לוהקו, מבלי לזהות את התהומות שעל שפותיהן תפקידים אלה מציבים אותם.
מחמוד ממדני: חרב הפיפיות של הדה־הומניזציה
הטבח ההמוני והפשעים נגד האנושות שביצעו אנשי חמאס ב־7 באוקטובר, ששיקפו דה־הומניזציה מוחלטת של אוכלוסיית המתיישבים היהודית, השתקפו בגלגולי העיניים של ישראלים רבים, במה שכינה יגיל לוי "דה־הומניזציה של התעלמות":
מדיניות של הידוק הולך וגובר של סגר מאז 1991, שעניינה הכליאה, ההדחקה וההכחשה של אותה רצועת חוף אומללה; הפגיעה בתזונה המחושבת לרמת הקלוריה, שהובילה להפיכת הרצועה למקום שאיננו ראוי למגורי אדם; רקימת קשרים דיפלומטיים עם כוחות אזוריים שכולם היו מוכנים לזרוק את הפלסטינים לאובדנם תחת שעטת גלגלי הנורמליזציה – כל אלה נותרו מחוץ לתחום הראייה של העיניים הישראליות המתגלגלות לשמיים.
אך כיצד ניתן לזהות את אפשרויות ההיחלצות מן ההיקלעות אל התיאטרון הקולוניזטורי? החוקר האוגנדי מחמוד ממדני הצביע על כך שהאלימות האסונית והקיצונית המתמשכת שאפיינה את הקיום במדינות הפוסט־קולוניאליות גם לאחר הדיפתם של השלטונות הקולוניאליים הישירים, נבעה מכך שגם תנועות ההתנגדות האנטי־קולוניאליות אימצו למעשה את המבנה הפוליטי שייצר השלטון הקולוניאלי עצמו, ודרכו הגדירו את גבולותיה של הקהילה הפוליטית.
ארצות הברית – כמי שנוסדה אף היא על יסוד של קולוניזציה והשמדה המונית של האוכלוסייה הילידית – וגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה שוללות ג'נוסייד אך אינן מערערות על תוצאותיו הפוליטיות, מדינת הלאום המטוהרת
לכן, לשיטתו, הקמתן של מדינות לאום על בסיס הגבולות הקהילתיים שעיצבו הכוחות הקולוניאליים איננה פעולה של דה־קולוניזציה, אלא יש בה משום מימוש של ההיגיון הקולוניאלי עצמו. המצב הקולוניאלי הוא החממה של אותן צורות ברוטליות של אלימות, ביניהן גם אותה אלימות של היליד, המכוונת את הדה־הומניזציה שהופנתה אליו אל עבר המתיישב. עם זאת, האלימות הנגדית הזו איננה מביאה את המצב הקולוניאלי אל סופו. אדרבה, היא מבטיחה את המשכיותו.
ממדני טען כי קיימת בעיה מובנית בנטייה לבחון מקרים של אלימות אסונית במושגים של פשיעה, המותירים אותה בתחום המוגבל של המשפט. הביטוי ההיסטורי הבולט ביותר לכך, לשיטתו, הוא במשפטי נירנברג ובמגמה של בעלות הברית, ובייחוד ארצות הברית, להוביל תהליך של "דה־נאציפיקציה".
הדה־נאציפיקציה התבטאה למעשה בשורה של האשמות של אינדיווידואלים גרמנים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, ובייצורה של נשיאת אשמה גרמנית קולקטיבית בהתייחס לשואה, אך לא התייחסה למשמעות של הנאציזם כפרויקט לאומי של טיהור (שהגיע לכדי מימוש).
כתוצאה מכך, ארצות הברית – כמי שנוסדה אף היא על יסוד של קולוניזציה והשמדה המונית של האוכלוסייה הילידית האמריקאית – וגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה שוללות ג'נוסייד כפשע חמור אך אינן מערערות על תוצאותיו הפוליטיות – מדינת הלאום המטוהרת. דה־נאציפיקציה היא אם כן מהלך שממוקד בענישה, אך מונע את האפשרות להוביל תהליך של טרנספורמציה פוליטית שתוביל לערעור על המבנה הפוליטי המאפשר את הישנותם של מקרים של טיהור אתני והשמדה המונית.
תהליך הדה־קולוניזציה מתעצב, על פי ממדני, מתוך הכרה בדינמיקה האלימה הזו, ומתוך הצבתם של כלל השותפים בה – מתיישבים וילידים – כ"שורדים"
כנגד גישה זו העמיד ממדני את הצורך לבחון אלימות קיצונית בכלים פוליטיים, להבין מה המגמות שאותה אלימות משרתת, ומה המסגרת הפוליטית שמאפשרת אותה, ומתוך כך – כיצד ניתן לשנות את המסגרת הזו.
ההבנה של המצע הקולוניאלי-התיישבותי של מעגל האלימות הישראלי-פלסטיני היא לכן חיונית למחשבה על השינוי הפוליטי הנדרש. תהליך הדה־קולוניזציה מתעצב, על פי ממדני, מתוך הכרה בדינמיקה האלימה הזו, ומתוך הצבתם של כלל השותפים בה – מתיישבים וילידים – כ"שורדים". דה־קולוניזציה, על פי גישה זו, משמעה להבין את התהליכים ההיסטוריים שעומדים בבסיס המיקומים הפוליטיים של מתיישבים ושל ילידים, ובה בעת להבין כי השחקנים אינם נידונים להמשיך את ההצגה שאת התסריט שלה הם מוסיפים לשחק.
עם זאת, וכפי שכבר טען ראיף זריק בביקורתו על ממדני – ראייה זאת איננה יכולה לבוא על חשבון ההכרה במשמעות ההבדל בין המיקומים הללו ובשאיפות הנגזרות מהם. בעוד היליד מבקש את השוויון, את הפיצוי ואת מימוש הצדק ההיסטורי, המתיישב זקוק לאופק פוליטי, ובאופן פרדוקסלי, להכרה. הוא זקוק לשרטוט של האופק שבו במצב שיכונן לאחר ביטול היחסים הקולוניאליים, הוא יוכל להוסיף ולהתקיים כאינדיווידואל וכקולקטיב לאומי. במילים אחרות, הוא זקוק לדמיון פוליטי שיסייע לו להתגבר על הזיהוי המוחלט בין קיום קולוניאלי לקיום ממש שכבר הפך לו כמעט לטבע שני.
מקלט ולא מבצר: פוטנציאל הבית הדו־לאומי
הדמיון הפוליטי הזה, אני מבקש להציע, עולה מתוך המסורת הפוליטית הדחויה של הדו־לאומיות.
בראש ובראשונה, הדו־לאומיות שוללת את האינסטרומנטליזציה הציונית ההגמונית של האסון, ומעמידה כנגדה את התביעה להצלה בכל מחיר. כנגד המוטיבציה הציונית המשיחית החילונית לצקת את אסונם של מיליוני יהודים באירופה בדפוסי גאולה אדירים בדמות מדינת לאום ריבונית מטוהרת בפלסטין-ארץ ישראל המנדטורית, הם תבעו את דחיפותו של מעשה ההצלה שאיננו "הצלה פלוס מעשה ציוני", אלא הצלה כשלעצמה.
במילים אחרות, אפשר לראות בתפיסתם את העמדת ראיית הציונות כמקלט כנגד תפיסת המבצר.
צידה השני של הדו־לאומיות הוא בהיותה ההפך המוחלט של הדה־הומניזציה של ההתעלמות, של אשליית הבית הבנוי על חורבות. אדרבה, היא האוזניים הכרויות תמיד לקולותיהם של פלסטינים, למערכי ההזדהות שלהם, למצוקות ולכאבים שלהם, לתביעותיהם הפוליטיות.
מתוך כך היא גם הבנה של זרעי החורבן הנובעים מן ההישענות על כוחות קולוניאליים ועל פרקטיקה קולוניאלית, פרקטיקה של זריעת חורבן מתמדת. והיא לכן ההבנה המתמדת של מקורותיה של האלימות הילידית, ושל חוסר התוחלת של הניסיון להתמודד איתה באלימות צבאית ברוטלית.
זוהי הצעה לחיים משותפים שאיננה נעשית בחסות המבנה הקולוניאלי, כהזמנה של היליד לוותר על שאיפותיו לשחרור. אדרבה, זוהי ההבנה שהיליד הוא זה שיכול להציע את החיים המשותפים
ולבסוף, הדו־לאומיות היא היכולת לתפוס את מלאכותיות ההפרדה בין עזה ואשקלון, ובינה לבין באר שבע, בין טולכרם לרעננה, בין באר שבע לחברון אל־ח'ליל. היא היכולת לחשוב את המרחב ואת המציאות הפוליטית שבתוכו מחוץ לביתורה של הארץ, שכונן גם את טיהורה. הדו־לאומיות היא הפרספקטיבה שמאפשרת לראות את רצועת עזה כפלסטין בקליפת העינב, כסיפור החורבן שמתוכו כונן הבית הרעוע הנקרא ישראל.
כדי לממש את האפשרות לדמיין אלטרנטיבה זו, המתיישב זקוק גם לנדיבות, שאין לו כל זכות לתבוע מן היליד, על אף שהיא הכרחית לעצם כל מחשבה על עתיד. זהו צורך פרדוקסלי מצד המדוכא לשרטט עבור המדכא את תמונת הקהילה הפוליטית שבה יוכלו להתקיים במשותף. זוהי הצעה לחיים משותפים שאיננה נעשית בחסות המבנה הקולוניאלי, כהזמנה של היליד לוותר על שאיפותיו לשחרור. אדרבה, זוהי ההבנה שהיליד, כחלק מתוכנית השחרור שלו, הוא זה שיכול להציע את החיים המשותפים כאלטרנטיבה למבנה הקולוניאלי.
ההליכה מעבר להיגיון הקולוניאלי עשויה להשתקף במהלך אחר, של להיעשות בן ובת בית. כנגד האדון בביתו או מי פה בעל הבית או לחלופין הבית המשותף המוסיף להכחיש את זה החרב, זהו תהליך המכיר בצורך של צורה מסוימת של מערכת יחסים, קרי זו הקולוניאלית, להתבטל ולהפוך הפקר כעפר הארץ, שכן היא זו שעומדת בבסיס ההזנה המתמדת של האלימות.
ה"ביתיות", מן הבחינה הזו, וכפי שהציעה הגר קוטף, יכולה לשמש כמטפורה פוליטית תהליכית שבה ה"בית" כאתר שמקבל אל תוכו, מאפשר צורה חדשה שאיננה של כניסה אלימה מן החוץ או לחלופין התבססות בלעדית על הנתון בגבולותיו של הבית, אלא על מסגרת המאפשרת תהליך של התבייתות, של כניסה ענווה אל המקום והשתלבות בתוכו.
טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024.
