בדרך כלל איננו חושבים על גבולות. לכאורה הגבול הוא מושג פשוט – מה שבפנים בפנים, ומה שעובר את הגבול, כפי שאנו נוהגים לומר בשפת היום-יום, הוא מחוץ להישג יד, לא־נגיש, לא־זמין וזר. הגבול חותך, בצורה נקייה, בין "כאן" לבין "שם", בין "אני" לבין "אחר", בין "שלנו" לבין "שלהם". במובן מסוים, הגבול מנסה למחות את עצמו – כוחו נובע דווקא מכך שהוא מובן מאליו. רוסו היה מודע לבעיה זו – ב"מסה על מקורות האי-שוויון" הוא מבקש לזעזע את הקורא בכך שהוא טוען כי האדם הראשון שהציב גדר מסביב לחלקת אדמה הוא הוא השורש של האי-שוויון. עבור אנשי המאה ה-18, ואולי גם עבור בני־זמננו זוהי אכן טענה פרובוקטיבית. זכות הבעלות הפרטית הייתה קדושה אפילו לרדיקליים שבין המהפכנים במהפכה הצרפתית, שראו את עצמם ממשיכים של הפילוסופים של הנאורות כרוסו.
בהקשר של מדינת הלאום, פעמים רבות הגבולות נתפסים כביטוי של הריבונות, החיונית כל כך לקיומה של המדינה המודרנית. לא בכדי נתפסו "הגבולות הפתוחים" של שנות התשעים כמהפכה, ורבים ייחלו להיעלמות של מדינות הלאום. אלו גם היו שנים של אופוריה פוסט-קולוניאלית – האפרטהייד הדרום-אפריקאי נגמר, והסכמי אוסלו נחתמו. מובן שהאופוריה התבררה כמוקדמת מדי – כמעט במקביל להכרזתו של נלסון מנדלה על סיום משטר האפרטהייד, התנהל רצח עם מחריד ברואנדה, שהיה תוצר ברור של מתחים פוסט-קולוניאליים. האו"ם ומדינות המערב, ובראשן ארצות הברית, חמקו בחוסר אלגנטיות ממניעתו של אירוע זה ומנטילת אחריות לו בדיעבד. אל הדימוי הזה של מדינה הנקרעת מבפנים, הצטרף ברבות השנים הכישלון הברור של הסכמי אוסלו – מדינת ישראל הפכה למדינה מגודרת, שגבולות "פנימיים" עד בלי די ממלאים אותה.
הגבולות, מבקש וליד חבאס להזכיר לנו, הם שחקנים ראשיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא רק כסוגיה שצריכה להיקבע בעתיד, אלא כשחקן ממשי בהווה. במאמר שפרסם בגיליון 86 של כתב העת סוגיות ישראליות (קדאיא אסראאילייה), היוצא לאור על ידי מרכז מדאר, המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל, חבאס סוקר את השלכותיו של התחום המתפתח של Border Studies על ניתוח הסכסוך. התחום, שנולד מתוך הגיאוגרפיה, כבר הוליד מספר מחקרים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני במבט רחב יותר של מדעי החברה. התפתחויות אלה חבאס מבקש לסקור באופן ביקורתי, ועם זאת להעלות כיוונים עתידיים אפשריים לחקר הנושא.
נקודת המוצא לבחינה זו היא שהגבולות, בייחוד במקרה של ישראל-פלסטין אינם פשוט "מפרידים", אלא יוצרים יחסים מרחביים, זהותיים, חברתיים וכלכליים סביבם. יחסים אלו, חבאס מדגיש, יש לבחון תמיד משני כיוונים – מצד אחד, כמכשיר של שליטה מרובת פנים "מלמעלה" של מדינת ישראל באוכלוסיות פלסטיניות, שאת טיבה ומכשיריה יש להגדיר; ומאידך, כמקום שבו נוצרות אינטראקציות "מלמטה למעלה", כלומר האופן שבו הפלסטינים מגיבים לדינמיקות שליטה אלו ויוצרים אסטרטגיות ומבנים החורגים ממה שמוכתב מלמעלה ומעצבים אותו מחדש.
החלוץ בעיסוק בגבולות בהקשר של הסכסוך, עוד לפני התפתחות הדיסציפלינה של "לימודי גבולות", הוא הסוציולוג פורץ הדרך ברוך קימרלינג. קימרלינג מבחין בין גבול, התוחם את האזורים של שתי ישויות באופן חד-משמעי, לבין סְפַר. הפרדיגמה לספר היא ההתפשטות הקולוניאלית של המתיישבים האמריקאים – הללו רואים בספר לא קצה מוחלט של תחומם, אלא תחום שבכיוונו יש להתפשט ולהביא אותו ואת שמעבר לו תחת שליטתם. במובן זה, לפני 1948 היה כל שטח ישראל, מלבד האזורים המצומצמים של היישוב היהודי, ספר ליישוב היהודי, ולאחר 1967 נעשו השטחים הכבושים הספר של ישראל – תפיסה שאותה מממשים המתנחלים. קימרלינג מבחין, עם זאת, הבחנה חשובה בין המקרה האמריקאי לישראלי. השטחים הנרחבים שהיו זמינים בצפון אמריקה הזמינו עידוד של מודל חברתי אינדיווידואליסטי של יזמות. בישראל, נדירוּת הקרקעות והקושי בהשגתן הובילו למודל של התארגנות "מלמעלה" ושל תכנון מרכזי של הקרקעות. כך כבר עבור קימרלינג שאלת המרחב והגבול מעצבת את החברה הישראלית.
עם זאת, גם מושג הספר הוא פרובלמטי ואמביוולנטי ממה שנראה במבט ראשון. בייחוד, יש לציין שהמתנחלים הופכים גם את שטחי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק ל"ספר האידאולוגי" שלהם. הם שואפים לשנות את המדינה האם, שנעשית חילונית מדי או שמאלית מדי לטעמם. הגרעינים התורניים בערים חילוניות הם רק ביטוי אחד של תופעה זו. אך חשוב מכך, הגדה איננה ספר קלאסי כלל – ספר קלאסי הוא תמיד אזור שאותו יש לכבוש ולשחרר, אבל הגדה כבר נשלטת על ידי ישראל בפועל! אפשר לומר שישראל מבקשת לעבור מ"שליטה" ל"ריבונות" על השטח – אבל אז יש להגדיר מחדש את משמעותו של הספר ואת הדינמיקות הייחודיות לו בהקשר הישראלי. למשל, הספר של הגדה שלאחר 1967 שונה מן הספר שלפני 1948 בכך שלא מתבצע ניסיון לטיהור אתני של שטחים אלו, אלא קיימות שליטה-כליאה של הפלסטיני בשטחים הולכים ומצטמצמים והשתלטות הולכת וגוברת על אדמות.
אבל הספר הוא רק חלק מן הסיפור. באופן כללי, מסביר חבאס, יש להבחין בין שלושה סוגים של קולוניאליזם ושליטה שישראל מפנה כלפי פלסטין – קולוניאליזם "כולא", קולוניאליזם "התיישבותי" וקולוניאליזם "ניצולי". הראשון מופנה כלפי הפלסטינים עצמם; השני כלפי הקרקע הפלסטינית, והשלישי כלפי הכלכלה. אם כלפי שטחי פלסטין הגבולות הם ספר, הרי שכלפי הפלסטינים הם "מחסומים" (boundaries), המבקשים להכיל-לכלוא את הפלסטינים, וכלפי הכלכלה – הם מגדירים אזורים של תלות ומבקשים ליצור שליטה.
היחסים הכלכליים ויחסי הכליאה לעתים משלימים ולעיתים סותרים. כך, השליטה והניצול הכלכליים מחייבים את "ביטול הגבולות" בין הפלסטינים לישראל (כפי שהכריז משה דיין ב־1970), בעוד השליטה בפלסטינים, כליאתם וההשתלטות על קרקעותיהם מחייבים דווקא הקמת גבולות
עם זאת, גם היחסים הכלכליים וגם יחסי הכליאה זקוקים לבחינה מחדש. בייחוד, הם מקיימים ביניהם יחסים משלימים ולעיתים סותרים. כך בייחוד, השליטה והניצול הכלכליים מחייבים את "ביטול הגבולות" בין הפלסטינים לישראל (כפי שהכריז משה דיין ב־1970), בעוד השליטה בפלסטינים, כליאתם וההשתלטות על קרקעותיהם מחייבים דווקא הקמת גבולות. באופן ראשוני, מציע חבאס, ייתכן שיש קשר דיאלקטי בין ההגמשה של הגבול של הקו הירוק לבין ההקמה ההולכת וגוברת של גבולות פנימיים בתוך פלסטין, המכוונים להגביר את השליטה הישראלית, ובייחוד לשמר את הפלסטינים במצב של תלות כלכלית בישראל.
גם בציר השליטה הכלכלית עצמו יש מקום לבחון את הדברים מחדש. בתיאוריה הקלאסית של הקולוניאליזם, ניתן להבחין בין חברות המסתמכות על כוח העבודה שלהן עצמן, חברות המסתמכות על ניצול של כוח העבודה של המקומי וחברות "מעורבבות". בסוג הראשון והשלישי, כיוון שישנם עובדים מתיישבים, נוצרים יחסי מעמדות ויחסי כוח בתוך חברת המתיישבים עצמה. אומנם, ישראל נהנית מכוח העבודה הפלסטיני הזול שהיא יצרה באמצעות נישול הפלסטינים, וייתכן שבשלבים מוקדמים יותר היא אף הייתה תלויה בו, אך בימינו היא רחוקה מלהיות תלויה לחלוטין בכוח העבודה הפלסטיני. תחת זאת, ישראל מרוויחה באופן אחר, נסתר יותר, מן הקולוניאליזם שלה, רווח זה קשור גם הוא באופן אינטימי לשאלת הגבולות. ישראל מייצרת טכנולוגיות מתוחכמות יותר ויותר לגידור הפלסטינים ולפיקוח עליהם. טכנולוגיות אלה היא מייצאת לרחבי העולם.
הצטלבות זו, מציע חבאס, חושפת את הדיאלקטיקה העדינה אך ההרסנית שהניאו-ליברליזם והקולוניאליזם של ניהול האוכלוסיות מנהלים. זוהי מעין גרסה מוכללת של הדינמיקה הישראלית-פלסטינית הפנימית. העולם הניאו-ליברלי הוא עולם השואף מצד אחד ל"חוסר גבולות" באופן מוצהר, אך מצד שני – לביטחון מוחלט. הדבר נגלה במקרים רבים – מספיק להיזכר בפאניקה הנרחבת ששררה במדינות אירופה, הראשונות לכאורה לתנועת "פתיחת הגבולות", לנוכח תופעת הפליטים המציפים אותן מארצות שלא שפר עליהן מזלן בסדר החדש. זה שהדלת פתוחה, אם כן, אין פירושו שכל ארחי פרחי זכאי להיכנס בה! בעולם כזה מדינות נדרשות לאסטרטגיות אחרות ומתוחכמות יותר כדי להגן על הפריווילגיות שלהן ושל קבוצת האזרחים שלהן. גם הפתרון עשוי בהתאם ללוגיקה הטכנולוגיסטית-הייטקיסטית של הנאו-ליברליזם – פיתוח מערכות טכנולוגיות מתקדמות יותר ויותר כדי לנטר את האוכלוסיות הבלתי-רצויות.
כאן, ישראל הופכת למעבדה עבור העולם כולו, הצטלבות של ברית בין ההון הניאו-ליברלי לבין הימין העולמי. בחצר האחורית של העולם החצי-מערבי, רחוק מהעין אך ב"מעצמת ההייטק", מתפתחות טכניקות ניטור, זיהוי מעקב וגידור מתקדמות שנועדו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להתיר לפלסטינים לעבוד בישראל אך "לשמר את הביטחון", לשלוט על המרחב ולהמשיך את נישול הפלסטינים. ישראל משחקת היטב את תפקידה במערך הזה, שכן הרווח הגדול שלה, כאמור, אפילו איננו העבודה הפלסטינית – אלא ייצוא הטכנולוגיות האלו לרחבי העולם כולו. חשוב לזכור שההייטק הישראלי, לכאורה המייצג האולטימטיבי של האזרחיות הבורגנית והשבעה, הוא בלתי-ניתן-לניתוק מיחידות צבאיות אדירות ממדים כמו 8200.
הגבולות ההולכים ומתפשטים מלמדים אותנו עוד שיעור חשוב. לפי הפרדיגמה של הקולוניאליזם ההתיישבותי שראינו אצל קימרלינג ושמקובלת היום על חלקים גדולים מן הציבור הפלסטיני, המטרה של הכובש היא בסופו של דבר חיסול או מחיקה של האוכלוסייה הקיימת. הבעיה היא שלמרות ניסיונות מקומיים בירושלים, שניתן לתארם כתיאור אתני, לא נראה שישראל מכוונת לטיהור אתני של הפלסטינים בגדה המערבית. הדבר ניתן להבנה, מסביר חבאס, לפי הדיאלקטיקה שהגבול יוצר – הגבול כלל לא נועד לייצר "עם לבדד ישכון". שני הצדדים של הגבול יוצרים את הזהות של צד אחד לפי זהותו של הצד השני. במקרה של ישראל, לא מדובר בהוצאה בינארית של הפלסטיני מחוץ לגבול, אלא בדיאלקטיקה תהליכית הכוללת דחיקה תוך כדי הכללה. בניגוד למודל הקלאסי, הדחיקה וההדרה הם תהליכיים, ולא נועדו לקראת סוף ברור. ישראל כמעט מכוננת את עצמה סביב תהליך זה – הרי אפילו הימין הקיצוני מסוגו של בן גביר, מזכיר לנו חבאס, בעצם תלוי בפלסטינים. נוכחותם כמוקד להסתה וכשעיר לעזאזל היא שאפשרה את עלייתו לגדולה. בתוך דינמיקות אלה נכללות גם דינמיקות שהן מרחביות רק באופן מטפורי, כמו ההבחנה בין סוגים שונים של נתינים פלסטינים – אזרחים, תושבי מזרח ירושלים או נתינים חסרי מעמד. מה שחשוב הוא שאלו אינם קורפורציות ימי-ביניימיות – המעמדות הללו מנוהלים כולם, בסופו של דבר, על ידי אותו גוף מרכזי – משרד הפנים הישראלי.
עם זאת, יש להדגיש כי השליטה איננה חד-כיוונית, אלא יוצרת דינמיקות מלמטה-למעלה. מבחינה מרחבית למשל, סביב המחסומים, שפעם היו אזורים נטושים לחלוטין, צצים מוקדי מסחר. עם זאת, הדבר המעניין יותר הוא המעמדות והשווקים שנוצרים סביב הארגון המרחבי של הגבול החדיר של הקו הירוק. דוגמה טובה לכך היא מעמד הקבלנים, המתווך בין העובדים הפלסטינים תושבי הגדה לבין המעסיקים הישראלים. הללו, שצצו באופן ספונטני במובנים רבים, צוברים כוח והשפעה מסוימים אל מול המעסיקים הישראלים, וכך מסוגלים בין השאר להגן על עובדיהם במידה מסוימת מפני ניצול המעסיק. דוגמה נוספת היא רשתות ההברחה שנוצרות בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין ישראל בתיווך ההתנחלויות. כך האזורים האפורים הרבים שבין "ישראל" לבין "הגדה" הופכים למוקדים של פעילות כלכלית הכורכת יחדיו את השניים. לדעת חבאס, זוהי רק אינדיקציה אחת מני רבות שמציאות "המדינה אחת" היא המצב שכבר שורר בשטח.
אם כן, דומה כי הפרספקטיבה של הדינמיקות המרחביות פותחת פתח לבחינה מחדש של סיסמאות ושל נוסחאות שכבר נעשו מיושנות במידת מה – בייחוד הקולוניאליזם לסוגיו (התיישבותי, ניצולי) והטיהור האתני שאמור להילוות אליו. במידה מסוימת הדבר מלמד אותנו שכפי שהמרחב שבין "ישראל" ו"הגדה המערבית" הוא אמביוולנטי ומטושטש, גם המרחק בין "העולם המערבי" המתקדם והחופשי כביכול לבין העולם הישן לכאורה של הקולוניאליזם, השעבוד והניצול הוא קטן, והגבול אפור משנדמה – ובערך מאותן הסיבות. ישראל כאמור היא מעבדה – מקום שבו קולקטיב שרוצה לראות בעצמו דמוקרטי, חופשי, מערבי ו"מתקדם" נדחס באותו תא השטח עם הקולקטיב שהוא מנשל, מנצל ומדיר לצורך זה ממש. מספיק לחשוב על כך שהתגלה כי משטרת ישראל מפעילה כלפי אזרחי ישראל עצמם את הכלים שהתעשייה הביטחונית הישראלית פיתחה כדי להפנות כלפי הפלסטינים, כדי להיזכר עד כמה המרחק הוא וירטואלי, תרתי משמע. הוורסיה בת-זמננו של שליטה קולוניאלית נוטה אכן לווירטואליות. החקיקה שלה במרחב מסייעת לראות את האופן שבו היא עדיין ארצית מאוד וחקוקה במרחב.
