ה־7 באוקטובר וכל מה שהתחולל מאז בארץ, המולדת האהובה והמדממת, הטילו אותנו אל אסון חסר תקדים שתפס גם את הפסימים בינינו בתדהמה. הוכינו בתדהמה, על אף שרבים התריעו וחזרו והתריעו מפני התפרצות אלימה של הסכסוך. התרענו, שכן הניסיון האנושי במאות השנים האחרונות מראה שבתנאים שמתקיימים כאן בארץ – דהיינו, שלטון זר, נישול, דיכוי, הפליה קיצונית – מתקיים סיכון גבוה להתפרצות של אלימות נרחבת כמו גם לניסיונות גירוש המוכרים כטיהור אתני.
המלחמה נמצאת כאן במלוא עוצמתה ואכזריותה, וקורבנות אדם מועלים על מזבחה יום אחר יום. השאלה שניצבת בפנינו היא אחת: האם אנחנו יכולים לדמיין לה חלופה? לדמיין לא במובן של דמיונות שווא, אלא דמיון פרקטי, מעשי, שמציע חלופה אמיתית למציאות המסויטת ולעתיד של מלחמת חורמה ללא קץ?
כמו שכולנו יודעים היטב, כדי לדבר כאן על שלום דרוש אומץ. המילה שלום הפכה לבדיחה גרועה, וגרוע עוד יותר ממנה הפך צמד המילים "תהליך השלום", המשמש כסות למשיכת זמן ולהעמקת הדיכוי והנישול. צודקים רואי השחורות המעריכים שרוב הסיכויים שהשלטון בארץ ימשיך להיות בידיהם של כוחות פונדמנטליסטים, לאומניים ודתיים, שמושקעים בהמשך האלימות והדיכוי הן כלפי "האויב הפנימי", אלה מבני הלאום שאינם מוכנים ליישר קו, והן כלפי "האויב החיצוני".
אם כן, העתיד הכמעט בטוח של הארץ הזו הוא של אסון המבוסס על שיתוף פעולהאנטגוניסטי בין כוחות קיצוניים. כוחות אלה משרתים ומחזקים זה את זה בדבקותם בדרך המלחמה הנתפסת תמיד כמלחמת אין ברירה, כשעל הדרך הם מפילים חלל את הכוחות המתונים, הנשבים בקונספציה נוכח מופעי הטרור והאכזריות ההדדית. ככל שנחפש תימוכין לתחזית השחורה הזו, נמצא אותם בשפע. אולם העתיד הכמעט בטוח הזה הוא רק כמעט בטוח. יש עתיד אפשרי אחר של הסדרים פוליטיים המבוססים על שני עקרונות: שוויון ושותפות. את שני העקרונות האלה ניתן לקיים במודלים פוליטיים שונים, כשהמודל העדיף הוא של שתי מדינות בקונפדרציה. קשה להעריך את הסיכויים להגיע לעתיד זה. בחינה ריאליסטית אחת תצביע על סיכויים נמוכים עד מאוד, במיוחד בנקודת הזמן הנוכחית. ואולם בחינה ריאליסטית אחרת המביאה בחשבון את העובדה שלבני אדם עומדת אפשרות לחשיבה שקולה ולבחירה, ושעומדת לנו האפשרות להחליט לשנות נתיב – תראה תוצאה אחרת.
העתיד הכמעט בטוח של הארץ הזו הוא של אסון המבוסס על שיתוף פעולה אנטגוניסטי בין כוחות קיצוניים. כוחות אלה משרתים ומחזקים זה את זה בדבקותם בדרך המלחמה הנתפסת תמיד כמלחמת אין ברירה
הסיבה לתמוך בתסריט האחר, שלשם הקיצור קראנו לו "שלום מבוסס שותפות", היא לא כי הוא פופולרי. כמו שסקרי דעת קהל מראים רוב הציבור מפחד, שונא, ורואה את האחר כאחראי הבלעדי לאסון. בעיקר, רוב גדול אינו מאמין שיש חלופה למלחמה ולשימוש בכוח בלבד. הסיבה לתמוך באפשרות של שלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על שוויון ועל שותפות היא שזהו העתיד היחיד שיכול להיות מבוסס על הסכמה ולא על דיכוי, נישול ואלימות. למי שמחפשים ניצחון – זהו הניצחון האמיתי היחיד. אומנם האנשים המתגוררים כאן משייכים עצמם לשני עמים, אך גורלנו אחד. הסדר של שלום המבוסס על שוויון ועל שותפות הוא ההסדר היחיד שמתמודד עם המציאות כהווייתה תוך שהוא מכבד את כלל האנשים המתגוררים בין הירדן והים ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין.
ואולם, גם מי שמוכנים לצאת למאבק לשלום כנגד כל הסיכויים, רוצים לדעת שלא מדובר בחלומות נאיביים אלא במהלך פוליטי אפשרי. ולכן, השאלה אם שלום מבוסס שותפות הוא חזון אפשרי פוליטית היא שאלה מקדמית חשובה שנשאלה גם לפני שבעה באוקטובר ונשאלת במיוחד לאחריו.
קווי דמיון לסכסוכים מדממים
למרות קיומם של הבדלים, יש לסכסוך שלנו קווי דמיון משמעותיים לסכסוכים במקומות אחרים ברחבי העולם. בדומה לסכסוך כאן, גם בסרי לנקה, קשמיר, מיאנמר וקולומביה יש סכסוכים מתמשכים, אלימים, המערבים חשש קיומי ונתפסים כבלתי־פתירים. במחקריי עד היום התמקדתי בשלושה סכסוכים אחרים – צפון אירלנד, קפריסין ובוסניה. בעוד תהליך השלום בצפון אירלנד משמש אותי כהשראה לתהליך ארוך טווח של בניית שלום (לפני הסכם שלום ולאחריו), מאז ה־7 באוקטובר אני מציעה ללמוד מהניסיון שנצבר בבוסניה.
אני סבורה שבוסניה היא מקרה בוחן טוב לא משום שהמצב שם הוא אידיאלי; רחוק מכך. אלא בשל שלוש סיבות אחרות: בשל עוצמת הקטסטרופה שהתחוללה שם; בשל כך שהחלופה היחידה שנמצאה למלחמה שם היא שותפות פוליטית בין הצדדים היריבים; ובשל כך שלמרות ההערכות של מרבית האנליסטים, הסכם השלום שם החזיק מעמד.
המלחמה בבוסניה פרצה בשנת 1992 כחלק מהתפרקות יוגוסלביה והגוש הסובייטי. הכרזת עצמאות שהובילו הבוסניאקים (בוסנים ממוצא מוסלמי) בשיתוף ובשילוב הבוסנים הקרואטים (ממוצא נוצרי קתולי), הובילה את הבוסנים הסרבים (נוצרים אורתודוקסים) לפתוח במלחמה שהתנהלה בין שלוש הקבוצות הללו, שהן קבוצות האוכלוסייה המרכזיות בבוסניה. ההיגיון שהניע את המלחמה היה ליצור טריטוריות מונו־אתניות, ומטרה זו קודמה דרך גירושים המוניים, הידועים לשמצה כ"טיהור אתני", ביטוי שמאז הפך שגור. המחיר האנושי שגבתה המלחמה היה כבד: יותר ממאה אלף הרוגים, מיליוני פליטים ועקורים, עשרות אלפי נשים שנאנסו באופן שיטתי כטקטיקת לחימה (ההערכות מדברות על עשרת אלפים עד חמישים אלף נשים) וכן אירוע הרצח ההמוני בסרברניצה, שהוגדר על ידי בתי משפט בין־לאומיים כרצח עם, ובו בוסניאקים סרבים ריכזו כשמונת אלפים בוסניאקים מוסלמים (גברים ונערים) וטבחו בהם.
האלימות הייתה ברברית ואכזרית, והרטוריקה פונדמנטליסטית לאומנית, אבל המאבק הסרבי היה בשורשו מאבק על כוח פוליטי – ובפשטות על "מי ישלוט במדינה"
הדעה שרווחה אז הייתה שהסכסוכים הללו הם תוצר בלתי־נמנע של שונות אתנית או של שנאות עתיקות שתמיד יתפרצו ויובילו לאלימות בין עמי האזור. הלאומנות והאכזריות שהיו חלק מהמלחמה נתפסו והובנו במערב כברבריות לשמה.
אכן, האלימות הייתה ברברית ואכזרית, והרטוריקה פונדמנטליסטית לאומנית, אבל המאבק הסרבי היה בשורשו מאבק על כוח פוליטי – ובפשטות על "מי ישלוט במדינה". הבוסנים-סרבים התנגדו להכרזת העצמאות משום שבעקבותיה הם הפכו מקבוצה דומיננטית באיחוד היוגוסלבי למיעוט דמוגרפי במדינה החדשה. בשל המעבר לדמוקרטיה של שלטון רוב, הם הפכו גם למיעוט בכוח הפוליטי. רק בנובמבר 1995, שלוש שנים וחצי מאוחר יותר, הצליח לחץ בין־לאומי בהובלת ארה"ב להביא את הצדדים להסכם שלום המכונה "הסכם דייטון". בתחילה מרבית ההערכות היו שההסכם לא יחזיק מעמד ושהמלחמה תחזור. אבל למרות הסקפטיות הזו ההסכם מחזיק מעמד כבר כמעט 30 שנה, והמלחמה לא חזרה.
שותפות בסמכויות השלטון: העיקרון המייצב של ההסדר המדיני
למרות האלימות והאכזריות הבלתי־נתפסת ולמרות הטיהורים האתניים, הנחת היסוד הייתה שההסדרים המדיניים גם לאחר המלחמה יצטרכו להיות מבוססים על שותפות בשלטון – ביחד ולחוד. ההגיון שעמד מאחוריהם היה שימור האיזון בין הקבוצות וערבויות פוליטיות לסיכול מצב שבו קבוצה תהפוך לקבוצה מדוכאת או לנשלטת על ידי קבוצה אחרת.
כך, חלק מרכזי מהסכם השלום כלל את החוקה החדשה של בוסניה (נספח 4 להסכם השלום) המבוססת על חלוקה בעוצמה, כלומר על שותפות בסמכויות השלטון בין שלוש הקבוצות. החוקה משלבת בין פדרליזם – חלוקת בוסניה לשתי יחידות תת־מדינתיות עם סמכויות נרחבות – לבין הסדרי שותפות בשלטון המרכזי. אלה כללו את מועצת הנשיאות של בוסניה, המורכבת משלושה נשיאים המייצגים כל אחת משלוש הקבוצות האתנו־לאומיות היריבות, ואת בית העמים, שהוא בית המחוקקים העליון המורכב מחמישה נציגים מכל אחת מהקבוצות. ההסכם אף מסמיך את הקבוצות ליצור קשרים תרבותיים ואזרחיים עם המדינות השכנות – סרביה וקרואטיה. כלומר, ההסדרים בבוסניה משלבים הסדרים חוקתיים-פנימיים עם הסדרים חוצי גבולות בין־לאומיים.
אפשר ללמוד מהניסיון של בוסניה שגם אחרי מלחמה איומה החלופה היא אחת: לחיות ביחד או זה לצד זה על בסיס הסדרים הוגנים המבטיחים שוויון והיעדר שליטה
בוסניה לא הצליחה להיחלץ מהמלחמה בכוחות עצמה. בסוף המלחמה נותרה המדינה הרוסה וחרבה, ומאות אלפי מתושביה חוו טראומות מחרידות. קארל בילד (Bild), שכיהן כמושל הבין־לאומי הראשון בבוסניה לאחר המלחמה, טבע את האמרה המפורסמת כי האתגר שניצב בפניהם היה "כיצד להקים מדינה שאין בה הרבה יותר מהריסות ויריבויות של מלחמה מרה".
אולם הקהילה הבין־לאומית התגייסה, לא רק כמתווכת אסרטיבית במשא ומתן אלא גם במעורבות בשטח. במקום משלוחי נשק בשווי של מיליארדים הוקם מנגנון בין־לאומי שבתחילה החזיק בסמכויות נרחבות, ובהדרגה, עם בנייתם של מוסדות מדינה והחזרת היציבות, העביר את הסמכויות לידיים מקומיות. עד היום המצב בבוסניה אינו מזהיר: היא סובלת משחיתות ומקיפאון פוליטי, השסעים האתנו־לאומיים מעמיקים, והבוסנים הסרבים תובעים עצמאות. אולם השלום, במובן של העדר אלימות, נשמר.
אפשר ללמוד מהניסיון של בוסניה שגם אחרי מלחמה איומה החלופה היא אחת: לחיות ביחד או זה לצד זה על בסיס הסדרים הוגנים המבטיחים שוויון והיעדר שליטה. כמו הבוסנים, גם אנחנו לא נוכל לעשות זאת לבד ואנחנו זקוקים לעזרה חיצונית. אולם בשונה מהבוסנים אנחנו צריכים ויכולים לעשות זאת טוב יותר. זו מטרתנו בפרויקט המחקר "שלום מבוסס שותפות" במכון ון ליר: לחקור, להבין ואולי אף לתכנן כיצד זה יכול לעבוד עבורנו – ישראלים ופלסטינים.
הטקסט מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת הכנס השנתי השני של יוזמת "שלום מבוסס שותפות" שהתקיים במכון ון ליר ב־8 במאי 2024, במושב: זמן אסון: העבר, ההווה והעתיד הכמעט בטוח
