בסוף נובמבר, לאחר שהחלה הרגיעה בעזה וקציר הדמים של המלחמה פסק, צוהר קטן של תקווה האיר פתאום על דרום הרצועה. לרגע אנחנו, הפליטים הפלסטינים שגורשו על ידי הכיבוש הישראלי מבתיהם שבצפון, יכולים היינו להאמין שהגיע הקץ לסבל.
אחרי שבועות של חיי גלות מפרכים ועלובים, התאחדנו כולנו סביב חלום אחד: לחזור אל הבית שעזבנו. אותו בית שאיננו רק קורת גג בעבורנו אנשי עזה, אלא חיים שלמים שנגזלו באחת. נכון, תנאי ההפוגה הנוכחית ממילא אינם מאפשרים לנו לחזור הביתה, אולם חיי הפליטות קשים כל כך, עד שההפוגה מאפשרת לנו לכל הפחות לחלום. פתאום הושלך לעברנו גלגל הצלה מהמציאות האיומה והמבחילה של עזה – עזה המוצפת דם, שבפינות רחובותיה גופות וחלקי גופות נערמים ושכל סממן לחיים נורמליים ניטל ממנה באכזריות על ידי הצבא הישראלי. מראות הזוועה הלא־אנושיים הללו הפכו את המציאות עצמה לחלום בלהות, וההפוגה מאפשרת לרגע להשתחרר ממנו.
אילו תקוות תולים העזתים בהפוגה? לשאלה זו יש תשובות כמספר המשיבים, וכל אדם מגדיר את רצונותיו ואת שאיפותיו בהתאם לאופיו ולנסיבות חייו. אולם את כולנו תשוקה אחת מאחדת: לחזור הביתה ולהשאיר מאחור את חיי הפליטות על צורותיהם השונות. לא מכיוון שהבניינים בצפון יפים יותר – ממילא, מרבית הבתים נהרסו בהפגזות – אלא משום שלחזור הביתה פירושו לחזור לחיים שחיינו בעבר. כולנו כמהים אל החיים שלפני המלחמה, על הפרטים הקטנים שלהם ועל מהותם העמוקה.
כוס קפה
אני מדמיין את ביתי בצפון הרצועה, מקווה שהוא לא נהרס בהפצצה. אני מדמיין את עצמי ישן תחת קורת הגג שלו, כשמטוסי הקרב אינם שואגים ברקע את שאגותיהם המחרידות. אני מדמיין שאני חופשי מאותו פחד שאוחז אותי מדי לילה בתקופה האחרונה, שמא יפגע טיל במשפחתי ובי בזמן שאנחנו ישנים. אני מתגעגע לבקרים רגועים, לישיבה עם כוס קפה – קפה שאני כל כך מתגעגע אליו כאן בדרום הרצועה, היכן שאי־אפשר להשיג אותו. אני מתגעגע לשמוע מוזיקה או לעבוד בשלווה, לקרוא ספר או פשוט לשבת בלי לעשות כלום. אני מתגעגע לשגרת החיים הנורמלית: ללכת לעשות קניות, לבקר חבר או שכן, לקבל הזמנה לאירוע משמח; אפילו לבקר בשבעה של קרוב משפחה שמת שבע ימים ולא במוות אלים במלחמה. מריבות קטנוניות, רגעים של שעמום, רכילות משפחתית, אני נזכר ברגעים קטנים כאלה ועיניי מתכסות בדמעות. אלה החיים שהיו לנו, ואליהם אנחנו רוצים לחזור.
נמאס לנו לצאת למסעות מתישים בחיפוש אחר מים ולמצוא בסופו של דבר רק כמה גלוני מי ים שלא הותפלו כראוי. נמאס לנו לעמוד שעות ארוכות בתור ללחם, אפילו בלי קיר להישען עליו, חשופים לקור ולחום. נמאס לנו לקבל בסופו של דבר רק כמה פרוסות יבשות, וגם זה רק אם התמזל מזלנו והקמח לא הסתיים לפני שהגיע תורנו. נמאס לנו מהמחסור שיש בכל סחורה כמעט ומהמחיר המאמיר של מה שכבר ישנו. כבר איננו יכולים לעכל עוד את הבשר המשומר ואת פחיות הטונה והסרדינים, מזון לא־מזין שבאשמת ספסרי המלחמה החמדנים עולה הון תועפות. איננו יכולים לסבול עוד את שימורי הקטניות ואת המזון המיובש, שרק אותם אפשר לאכול כאן בלי גז בישול. אנו מתגעגעים לביצים, לעופות ולבשר הטריים, לאוכל שבושל כמו שצריך ולא על מדורות פרימיטיביות. לאוכל כאן יש טעם אחר, טעם של גלות ומלחמה: טעם שמזכיר לנו שאנחנו פליטים בדרום הרצועה, אסירים בכלא שבו עצם הקיום הוא עבודת פרך.
אנחנו תשושים מהפחד. איננו יכולים לשאת עוד את המחסור המוחלט בחשמל, שהופך את אפלת הלילה לחונקת כל כך. עצבינו מתוחים מזמזום המזל"טים החגים מעל ראשינו, מרעישים ללא רגע אחד של הפסקה מאז תחילת המלחמה. מדי פעם אנחנו נחרדים מהדי הפיצוצים שמסביב, ומזדעזעים מרעמי הטילים הפוגעים במבנים שמסביבנו. הזיות מבעיתות רודפות את דמיוננו, מקיפות אותנו במראות של מוות, של הפגזה, של הרס וחורבן. עצבינו רופפים כל כך שכל רעש קל גורם לנו להיאחז אימה: ומה אם פגז רחוק יתפוצץ ויתיז לכיווננו רסיסים בוערים? ואם פיסת ברזל מלובן תפגע בנו ותקרע את בשרנו? לעיתים נראה שרמת החרדה שלנו גבוהה כל כך, עד שפשוט אין לה לאן לטפס עוד.
נמאס לנו לצאת למסעות מתישים בחיפוש אחר מים ולמצוא בסופו של דבר רק כמה גלוני מי ים שלא הותפלו כראוי. נמאס לנו לעמוד שעות ארוכות בתור ללחם, אפילו בלי קיר להישען עליו, חשופים לקור ולחום. נמאס לנו לקבל בסופו של דבר רק כמה פרוסות יבשות
בדרום עזה נכפה עלינו לחיות בשותפות. אין מרחב שאיננו משותף – לא בדירות, לא בחדרים, ולא במרכזי המקלט. אין מספיק בתים זמינים לקלוט את כל העקורים, מטבע הדברים, וכך קורה שבכל דירה מתגוררות יחד כמה משפחות – לעיתים ארבעים נפש בדירה אחת. במרכזים הייעודיים לקליטת עקורים, המצב גרוע אפילו יותר: בשל מצוקת המקום, במרכזים אלה שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת. בתנאים כאלה פרטיות, מרחב אישי ואינטימיות משפחתית הופכים לזיכרון רחוק. לפני המלחמה, קירות הבתים היו בעבורנו גבולות המרחב האישי והמשפחתי. בלעדיהם, עצם האפשרות לקיים חיים כאלה מתמוססת. אנחנו עקורים מבתינו ומהשלווה והיציבות שהעניקו משמעות לחיינו הקודמים.
הסיסמאות לא מעניינות אותנו
כולנו, כל הפליטים, רוצים לחזור הביתה. יש מי שכבר יודעים שביתם נהרס, משמועות או מתמונות, והם רוצים לנסות לחלץ מבין ההריסות את חפציהם האישיים, התמונות והזיכרונות. הם יודעים שאת הבתים אפשר אולי לבנות מחדש, אבל כסף לא יכול לפצות אותם על הזיכרונות האבודים; כל קיר בבית, כל פיסת טיח או אבן עשויים לעורר את הזיכרון ולהחיות את הלב, ואם אלה יושמדו יושמד גם הזיכרון. והרי כך פועלת מכונת ההרג: הורגת בני אדם, וגם את הזיכרון שלהם ואת עברם. ישנם גם כאלה שאינם יודעים מה עלה בגורל ביתם: הם עזבו את צפון הרצועה כדי להציל את חייהם ואת חיי משפחתם, אולם כעת הגעגועים הביתה מייסרים את ליבם. כולנו מקווים רק לדבר אחד: לחזור הביתה בריאים ושלמים ולגלות שגם הבית בריא ושלם. כולנו יודעים מה מצפה לנו אחרת: לחיות ברחוב, ללא קורת גג, לתקופה בלתי־מוגבלת.
וישנם בינינו גם מי שהותירו מאחור בן, בת, אחים או קרובים. חלק הצליחו להימלט מביתם המופצץ, אולם נאלצו להותיר מתחת להריסות את גופות יקיריהם המתים שלא חמקו מהמוות. אנשי יחידות החילוץ, שיכולותיהם מוגבלות מאוד, לא תמיד מצליחים להגיע לכל הנספים, וממדי ההרס העצומים מבטיחים שתמיד תהיינה משימות דחופות יותר. לעיתים, המחלצים מוותרים לכתחילה על הניסיון לחלץ את גופות המתים ומפנים את משאביהם המוגבלים ללכודים החיים, שזועקים מתחת להריסות. ישנם גם מי שנמלטו לדרום והותירו את יקיריהם בצפון, בתקווה להצטרף אליהם בעתיד. אולם כעת קווי התקשורת מנותקים, ואי־אפשר לדעת אפילו מה עלה בגורלם של מי שנשארו מאחור. בין אם אנו רוצים לחזור כדי להציל את שרידי הבתים שבהם גרנו, למצוא את יקירינו הנעדרים בחיים או להביא אותם לקבורה – כולנו רוצים לחזור.
אז כן, העקורים שנמצאים בדרום הרצועה וגם תושביו המקוריים של האזור אינם חושבים עוד על הישגים. לא אכפת לנו איזה צד ינצח ואיזה יפסיד, מי יצליח להשיג את מטרותיו ומי ייכשל. אנחנו מזמן לא מדקלמים את הסיסמאות הפוליטיות הארורות, וליבנו כבר אדיש לנאומי הרהב של המנהיגים הקולניים. כאלה הם אנשי עזה: חבילות הסיוע הגרועות שנכנסות דרך מעבר רפיח טיפין טיפין אינן מועילות להם במאום, שכן הם רגילים להתפרנס מעמל כפיהם. כל מה שהם רוצים הוא לחזור הביתה, בכל דרך שתיקח אותם אליו, לחזור אל החיים שלפני המלחמה. אנחנו רוצים לחזור לחיים נורמליים, ועל אף שמשא הכאב ימשיך ללוות אותנו – אנחנו רוצים לחיות בלי הקטל ההמוני, הכאב, הבכי והעזובה.
למרות החורבן, אתם בוודאי מבינים, אנחנו רוצים לחזור לחיות חיים נורמליים.
חוסאם מערוף הוא סופר ומשורר תושב עזה. המאמר המקורי התפרסם ב־26 בנובמבר 2023, בראשית ההפוגה בלחימה ברצועת עזה, במגזין האקטואליה הערבי אל־מג'לה היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום: איתי מלאך
