בספרו המכונן על היחסים הבין־לאומיים שבין שתי מלחמות העולם (The Twenty Years’ Crisis 1919-1939), הציג ההיסטוריון והוגה הדעות הריאליסטי אדוארד הלט קר (Edward H. Carr) טענה רלוונטית מאוד לדיון הנוכחי על המלחמה בעזה ועל "היום שאחרי". לדידו, על אף שפוליטיקה מבוססת בעיקרה על עוצמה ועל אינטרסים אנוכיים של מדינות, התבונה הפוליטית מחייבת מדינות למצוא איזון מסוים בין שיקולים של עוצמה לבין שיקולים נורמטיביים של מוסר, ובין מציאות עכשווית לבין חזון לעתיד.
יתר על כן, אינטרסים ומוסר אינם בהכרח סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. מכאן, התמקדות בלעדית בחתירה לעוצמה תוך דגש על שימוש מופרז בכוח, שהוא הביטוי הברוטלי והפחות מתוחכם של העוצמה, מביאה מדינות להיכשל בזירה הבין־לאומית.
בימים שחורים אלה, שבהם אנחנו נעים באופן קוטבי בין התקווה לשחרורם של שאר החטופים מעזה לבין הייאוש לגבי אפשרות לחידוש המלחמה, נזכרתי בדברי התבונה של קר. זאת לאור ההתלהבות היתרה מ"תוכניתו" של טראמפ באשר ל"טרנספר" של כ־1.8 מיליון פלסטינים מרצועת עזה למצרים ולירדן על בסיס של "הגירה מרצון"; דיבורי הסרק בדבר "הכרעה טוטלית" של חמאס תוך הטלת מצור, הרעבה וסוף לסיוע ההומניטרי בעזה וכן הפקרה של שאר החטופים ומותם המיותר של עשרות או אולי מאות חיילים לצד אלפי אזרחים פלסטינים נוספים בעזה אם המלחמה תתחדש.
לישראלים רבים יש עדיין פנטזיה שבאופן קוסמי ייעלמו לנו מהעיניים מיליוני פלסטינים. כך גם לפלסטינים רבים יש אותה פנטזיה נגדית שלפיה ייזרקו היהודים לים או יעזבו מרצונם כמו הצלבנים לפניהם.
אם אנחנו באמת מעוניינים להביס את חמאס, המאבק הוא למעשה גם על הרוח ועל הנפש הישראליות, ולא רק מאבק צבאי
לעומת הפנטזיה הזו, יש להזכיר את המציאות שבה 7 מיליון יהודים ו־7 מיליון פלסטינים אינם הולכים לשום מקום, ונשארים ברובם המכריע בארץ. מכאן שהפתרון לבעיות הקיומיות של שני העמים לא יימצא במצרים, ירדן, אלבניה, אינדונזיה, אירלנד, ספרד, נורווגיה, סומלילנד או ארה"ב, אלא בין "הים לירדן". לפיכך, יש להמיר את הפנטזיה של טיהור אתני של פלסטינים ושל יהודים בפתרון ריאלי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים לאחר המלחמה, שיוביל לחזון של שתי מדינות לשני עמים בטווח של מספר שנים ולא של שנות דור.
בצומת הדרכים הקריטי שבו אנחנו נמצאים, אני מציע כאן תרגיל אינטלקטואלי: ניסיון ליישם את התובנות הריאליסטיות של קר כהצעה לממשלה ישראלית שפויה יותר מהנוכחית על בסיס קביעות אנליטיות ונורמטיביות. אוסיף שחלק מהרעיונות אינם מקוריים, אלא מבוססים למעשה על תוכניות מגירה קיימות שהוצעו על ידי פוליטיקאים כנתניהו, כ"ץ, אולמרט, קלינטון וטראמפ. אני תמיד מציע לסטודנטים שלי ללמוד את התוכניות של העבר כי קיימת תמיד אפשרות למחזורן בעתיד הלא־רחוק.
מהם אותם שיקולי אינטרסים של מדינת ישראל לגבי ה"יום שאחרי", ובאופן כללי בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני? ישראל אמורה לשמור על ביטחון אזרחיה ועל רווחתם, לטפח את יחסי השלום עם מצרים ועם ירדן, שהם עוגן מרכזי לביטחונה, ואף להרחיב את מעגל השלום ואת הקשרים הדיפלומטיים שלה עם מדינות ערב נוספות (מעבר להסכמי אברהם).
הציווי המוסרי הוא להציל חיים: קודם כול של החטופים שנותרו בעזה, אבל גם של חיילים ושל אזרחים בעזה, בעיקר נשים וילדים
בהקשר למלחמה בעזה, באינטרסים החיוניים של ישראל נמצאים ההיגיון של סיום המלחמה עם החזרת כל החטופים, חיים ומתים, דרישה מפורשת לפירוז הרצועה, החלפת שלטון חמאס בגורם שלטוני פלסטיני אחר ולגיטימי, תהליך של "נורמליזציה" עם סעודיה שיביא לשלום איתה, ברית נגד איראן וחזרה לתהליך מדיני עם הפלסטינים שיאפשר לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מהם שיקולי המוסר של מדינת ישראל באותו הקשר? חלק מהשיקולים אכן חופפים ומחזקים את האינטרסים שצוינו לעיל, כגון שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם אנחנו באמת מעוניינים להביס את חמאס, המאבק הוא למעשה גם על הרוח ועל הנפש הישראליות, ולא רק מאבק צבאי. מכאן עלינו להתמקד ראשית כול בהחזרת כל החטופים ובסיום המלחמה.
כל חטוף שחוזר מחזיר לנו מידה של אנושיות גם ב"מחיר" של שחרור אסירים ביטחוניים פלסטינים (חלקם רוצחים מתועבים) והרחבת הסיוע ההומניטרי לרצועה, אשר דוחקים את האופציה של חזרה למלחמה. הציווי המוסרי הוא להציל חיים: קודם כול של החטופים שנותרו בעזה, אבל גם של חיילים ושל אזרחים בעזה, בעיקר נשים וילדים.
באותה מידה שהניצחון על חמאס לא ייתכן רק בהקשר הצבאי, אלא חייבים הקשר מדיני (להציע לפלסטינים אלטרנטיבה טובה יותר מחמאס), אסור לישראל להתבהם ולאבד צלם אנוש, כי אם נהיה דומים לחמאס, אז הפסדנו במערכה. במילים אחרות, אפילו במונחים של אינטרסים אנוכיים ותועלתניים, כדאי לישראל לכלול שיקולים נורמטיביים של מוסר במדיניות שלה לגבי "היום שאחרי".
בדיון על "התוכנית" הלא־ריאלית של הנשיא טראמפ לגבי "הגירה מרצון" של אוכלוסיית עזה, שיקומה והפיכתה לריוויירה מזרח־תיכונית עבור עשירי העולם, לא ניתן להתעלם מעובדה נכונה אחת: רצועת עזה היום איננה ראויה למגורי בני אדם. יש ליישם בה תוכנית שיקום בסדר גודל מונומנטלי, כמו תוכנית מרשל שאחרי מלחמת העולם השנייה, בעלות של עשרות מיליארדי דולרים.
ישראל יכולה לתרום מהידע העשיר שלה בהתוויית תוכניות של איכות הסביבה, אנרגיה מתחדשת, שימוש במים והתפלת מים וכן בשיתוף פעולה פונקציונלי בנושאים משותפים לישראלים ולפלסטינים
מול הצהרות הנשיא טראמפ, שהן ספק ביטוי לבורות וגזענות, ספק צעד טקטי מבריק שמחייב בימים אלה את מדינות ערב להציג תוכנית חילופית לניהול של רצועת עזה ב"יום שאחרי", נשאלת השאלה: מה תפקידה או תרומתה של ישראל במאמץ זה? אם נרצה לאמץ את הגישה של קר המשלבת בין עוצמה למוסר, מה מדינת ישראל צריכה ויכולה לעשות בימים אלה?
1. מדינת ישראל צריכה להתנגד בכל תוקף להשארת חמאס כשלטון או ככוח צבאי ברצועת עזה עם תום המלחמה. עם זאת, ישראל יכולה (ואף צריכה) לתמוך במאמצים של סעודיה, מצרים, ירדן, קטר ואיחוד האמירויות ליצור שלטון טכנוקרטי פלסטיני ברצועה, השואב את הלגיטימציה שלו מהרשות הפלסטינית וממנדט של האו"ם לצד רשות בין־לאומית שתנוהל על ידי מדינות ערב, האו"ם, ארה"ב ומדינות אירופה. עזה אינה שייכת לא לישראל ולא לארה"ב אלא לפלסטינים (כפי שהכירה ישראל רשמית בחתימתה על הסכם הצהרת העקרונות (הסכם אוסלו) בספטמבר 1993.
2. כפי שהמליץ בעבר מכון מתווים, על ישראל לפתח אסטרטגיה הומניטרית פעילה ופרו־אקטיבית בהתייחס לרצועת עזה, אשר תכלול השתתפות בוועידה אזורית לשיקום עזה ועוטף עזה. אסטרטגיה זו תיטיב עם האינטרסים הלאומיים של ישראל וגם תתאים לשיקולי מוסר, ותעצב מחדש את מערכת היחסים עם הפלסטינים ועם העולם הערבי בטווח הארוך בכיוון חיובי יותר. ישראל יכולה לתרום מהידע העשיר שלה בהתוויית תוכניות של איכות הסביבה, אנרגיה מתחדשת, שימוש במים והתפלת מים וכן בשיתוף פעולה פונקציונלי בנושאים משותפים לישראלים ולפלסטינים.
3. למשל, לאור ההרס הפיזי של רצועת עזה והאפשרות למחזור של פסולת בניין בכמויות אדירות, ישראל יכולה להמליץ לרשות הבין־לאומית שתשקם את עזה אחרי המלחמה להוציא לפועל את התוכנית של בניית חמישה איים מלאכותיים מול חופי עזה. כל אי עם תכנון משלו, עם גשרים המחברים ביניהם ומאפשרים פיקוח ביטחוני, עם נמל, מתקני אנרגיה, מתקנים אחרים ושדה תעופה. יש להציע לשר הביטחון כ"ץ לחזור להצעתו כשר תחבורה מיוני 2016 במקום להתעסק בעידוד הגירה מרצון של תושבי רצועת עזה.
הכרה במדינה פלסטינית תהיה עונשו האולטימטיבי של החמאס וסתירה מהותית לאידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו הדורשת בעלות על כל הארץ. חובת ההוכחה תועבר לרשות הפלסטינית, שנהנתה עד היום מהכרה על ידי מדינות האו"ם מבלי לשאת בשום אחריות לניהול מדינה עצמאית
4. במישור המדיני וכדי לאפשר השקעות בסדר גודל של מיליארדי דולרים לצורך שיקומה של עזה והבטחת עתידה הכלכלי ויציבותה, על ישראל לחזור ולהכיר, בצורה מותנית, בהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה. מדינה זו תקום בעתיד הלא־רחוק ברצועת עזה וברוב שטחי הגדה המערבית, כפי שהכירו למעשה ובאופן עקרוני לא מעט מראשי ממשלה בישראל.
הכרה זו תהיה מותנית בכך שהמדינה הפלסטינית תוותר על זכות השיבה בשטחי מדינת ישראל ותכיר בישראל כמדינה יהודית. דרישות אלה הועלו בעבר על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום בר־אילן ביוני 2009. הכרה במדינה פלסטינית לא תהיה פרס לחמאס, אלא עונשו האולטימטיבי וסתירה מהותית לאידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו הדורשת בעלות על כל הארץ. חובת ההוכחה והמעשה תועבר לרשות הפלסטינית, אשר נהנתה עד היום מהלימבו של הכרה על ידי 146 מדינות באו"ם מצד אחד, מבלי לשאת בשום אחריות וחובות לניהול מדינה עצמאית מצד שני.
5. אם ירצו חלק מהאזרחים הפלסטינים מעזה (בעיקר נשים ילדים וזקנים) לעזוב את הרצועה באופן זמני בזמן שיקומה, ומאחר שהפתרון צריך להתבצע במסגרת גבולות הארץ, יש לכך שתי אפשרויות: או שפלסטינים מעזה יוכלו לעבור לגדה המערבית, לחלקים שבשליטת הרשות הפלסטינית, או שבאופן זמני יעברו לשטח מוגדר וספציפי שבריבונות ישראל.
אני ער לקושי המובנה שלאחר הטראומה של הטבח של ה-7 באוקטובר להביע אמפתיה או חמלה כלשהן כלפי הצד הפלסטיני, אם כי אמפתיה כזו הייתה גם משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל
בהקשר זה, מעניין לחזור ולעיין במפה של "תוכנית טראמפ: משלום לשגשוג" (28 בינואר 2020), שם הציע טראמפ כפיצוי חלקי לסיפוח ישראלי אפשרי של 30% מהגדה המערבית שטחים שיוקצו למדינה הפלסטינית מתוך הנגב לצורך פיתוח תעשייתי וחקלאות. ההצעה כאן מתייחסת לשטח קטן יחסית – כ־180 קמ"ר (חצי משטחה של רצועת עזה) בתוך חולות חלוצה. שטח זה הוא כיום שטח אש צבאי סגור; הוא אינו שמורת טבע או שטח חקלאי.
שטח זה יוחכר לרשות הבין־לאומית שתפתח את רצועת עזה לתקופה של כ־5 שנים. הביטחון של האזרחים יופקד בידי כוח בין־לאומי של נאט"ו (ארה"ב ומדינות אירופה). בשטח זה ישהו בעיקר נשים וילדים, והמימון הזר להקמת פרויקט זה יהיה חלק מהמימון של שיקום עזה.
בתום חמש השנים, ידונו ישראל והפלסטינים על העברה אפשרית של שטח זה לריבונות פלסטינית בתמורה לסיפוח שווה ערך בשטח (territorial swap) בגדה המערבית לטובת ישראל, לפי ההיגיון שהוכר כבר בתוכנית קלינטון (דצמבר 2000), ביוזמת ג'נבה (2003) ובתוכנית אולמרט (ספטמבר 2008).
הנני מודע למופרכות של רעיונות אלה, אם כי הם נראים לי מציאותיים הרבה יותר מהפנטזיה ההדדית של טיהור אתני. אני גם ער לקושי המובנה שלאחר הטראומה של הטבח של 7 באוקטובר 2023 להביע אמפתיה או חמלה כלשהן כלפי הצד הפלסטיני, אם כי אמפתיה כזו הייתה גם משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל, למשל בזירה המשפטית הבין־לאומית, ולא מגיעה רק מתוך גישה אלטרואיסטית.
נכון גם שקשה לישראל ליטול אחריות כלשהי להשלכות הנוראיות של הפעולות הצבאיות בעזה, אשר נבעו מתוך היגיון של מלחמה צודקת של הגנה עצמית כנגד חמאס והתגלגלו למלחמת נקמה. עם זאת, מטרת ה"תרגיל האקדמי" כאן היא להזכיר את התבונה המדינית של קר לגבי הצורך בשילוב שיקולים של עוצמה ושל מוסר כדי לקדם את האינטרסים של ישראל. יתר על כן, כפי שנהג לציין פרופ' יהושפט הרכבי, חיוני להבחין בין פנטזיה לבין חזון. הדרך היחידה לנצח את חמאס היא בהצגת רעיונות מהסוג הזה, המובאות כאן כחומר למחשבה.
