בשעה שכלי התקשורת בישראל נושאים עיניהם אל מדינות המפרץ, וכתבי החדשות מתלהבים משתופי פעולה עתידיים, מאפשרויות התיירות ומהקרבה אל איראן, ייתכן שזה הזמן להפנות, ולו לרגע, את תשומת הלב צפונה מעט, ולהציץ אל ארבע רפובליקות אחרות שיש להן גבול עם איראן. בשלוש מהן רוב מוסלמי מוחלט, לשתיים מהן גבול יבשתי ארוך ופתוח עם איראן, וזה שלושה עשורים כמעט ארבעתן מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. בחינת הבעיות הגאופוליטיות שלהן ויחסיהן עם איראן ועם ישראל יכולה ללמד גם על הצפוי לנו ביחסינו החדשים עם מדינות המפרץ.
מאז התפרקות ברית המועצות היה אגן הים הכספי זירה למאבקים גאופוליטיים הקשורים לכמה גורמים השזורים זה בזה. ראשית, הים הכספי הוא מקור עצום ממדים למצבורי גז ונפט טבעיים, עניין שיצר לא מעט חיכוכים על רקע זכויות בעלות ואפשרויות פיתוח. שנית, פני הים הם מסדרון טבעי להובלת משאבי טבע וסחורות אחרות ממדינות הנושקות לו, שלרובן אין מוצא אל הים הגדול, והן זקוקות לשם כך למעבר דרך ארץ אחרת: אל המפרץ הפרסי דרך איראן, או אל הים השחור וממנו אל הים התיכון דרך אזרביג'אן וגאורגיה או דרך רוסיה. הישענות כלכלית גורפת על המשאבים הטבעיים והצורך בשותפים לשם הובלתם למערב הביאו לשיתופי פעולה הכרחיים בין המדינות השכנות, אך גם גרמו לתחרות וליריבות ביניהן (למשל, כאשר שברה אזרביג'אן את המונופול הרוסי והקימה קו הולכת נפט עצמאי בקו טביליסי–צ'יחאן). הבעיה המרכזית שהעיבה שנים רבות על היחסים בין המדינות האלה הייתה קשורה לחוסר היכולת שלהן להסכים על חלוקתו של אגן הים ולקבוע גבולות ימיים מוסכמים ביניהן.
מוקד המחלוקת: הכספי – ים או אגם?
ראשיתה של המחלוקת קשורה לעובדה שערב התפרקות ברית המועצות היה אגן הים הכספי מחולק בין שתי מדינות: ברית המועצות ואיראן, ואילו לאחריה הופיעו לחופו עוד שלוש: קזחסטן, טורקמניסטן ואזרביג'אן. דרישת הרפובליקות החדשות לחלוקה צודקת בין השותפות, מצד אחד, והכרסום בבלעדיות של רוסיה ואיראן, מצד שני, ששולבו בהיעדר הסכמות בעניין הגבולות, הובילו לשורה של חיכוכים. המחלוקת הבין־לאומית הייתה קשורה לקושי להסכים על הגדרתו המשפטית של הכספי – האם הוא ים או אגם? הבדל סמנטי לכאורה זה היה סלע מחלוקת מהותי ביחסים שבין המדינות כמעט שלושה עשורים. על פי החוק הבין־לאומי, אם מדובר באגם, הגבול צריך לעבור במרכזו. לעומת זאת, אם מדובר בים, לכל מדינה שלחופו מוגדרת רצועה של מים לאומיים (טריטוריאליים) של 12 מייל ימי, ורצועה נוספת של עשרה מייל לדייג, אך מעבר לכך, שאר שטח הים נחשב שטח בין־לאומי, ובו לשום מדינה אין זכויות מהותיות. יתרה מזו, על פי החוק הימי, אסור להגביל כניסה ושיט במים בין־לאומיים.
פריצת הדרך המיוחלת הגיעה בקיץ 2018, כאשר הצליחו מנהיגי מדינות אגן הכספי לחתום על הסכם שגישר במידה רבה על מרבית המחלוקות שעמדו ביניהן. בהסכם ההיסטורי החליטו המנהיגים שהגבולות בין המדינות ייקבעו על פי העיקרון הרואה באגן הכספי ים, אך השימוש במשאבים שבו, וכן כניסה אל המים הבין־לאומיים שלו, יוגבלו למדינות השותפות להסכם בלבד. ההסכם עסק בשאלת פיתוח המשאבים של הים, אך לא הגדיר את אופן החלוקה שלהם ביניהן, והשאיר את זכות הווטו לכל אחת מהמדינות שיוכלו להיות מושפעות מתוכנית פיתוח עתידית כזאת או אחרת (הכוונה בעיקר לפיתוח שדות נפט וגז חדשים, ולהנחת צינורות הובלה תת־ימיים). חתימת ההסכם אפשרה בפעם הראשונה לסמן גבולות בין המדינות ולהתחיל בתכנון כמה פרויקטים שהיו תקועים בהיעדרו. כך, רוסיה הכריזה על פרויקט רחב לשיפור תשתיות נמלים ולפיתוח ערוץ נהר הוולגה, טורקמניסטן מתכננת לבנות קו צינור להובלת הנפט שלה לרוסיה, ואילו קזחסטן ואזרביג'אן החלו בתכנון קו עוקף רוסיה, נוסף שנועד להוביל נפט לאירופה.
התנגדות פנים־איראנית חריפה להסכם
למרות ההצהרות החגיגיות בדבר ההסכם שהושג אחרי מאבקים רבים, בכל הקשור לאיסור נוכחות צבאות זרים באגן הים הכספי, שהשמיעו ההנהגה האיראנית והעיתונות הרשמית, נראה שההסכם זכה לביקורת חריפה הן מחברי פרלמנט איראנים מכהנים, הן מחוגי אופוזיציה לא רשמיים באיראן ומחוצה לה. הביקורת קשורה להסכמים שהיו לאיראן עם ברית המועצות (1921, 1940), ועל פיהם לאיראן היו זכויות על מחצית מאוצרות הטבע של הכספי. המתנגדים השוו את ההסכם החדש להסכם טורקמנצ'אי (1828), שבמסגרתו מסרה איראן לרוסיה הצארית שטחים נרחבים, וטענו שחלוקתה הפנימית של ברית המועצות לא יכלה להשפיע על ההסכמים הקיימים, ואילו כעת, בעקבות ההסכם החדש, הסכימה איראן ל־11% משטח הים (בהתאם לקו החוף שלה), הנמוכים בהרבה מ־20% שהיו מגיעים לה אם היה הכספי מוגדר אגם ומחולק שווה בשווה בין כל המדינות. נשיא איראן, חסן רוחאני, וכן שר החוץ, מחמד ג'וואד זריף, הדגישו שההסכם שנחתם הסדיר שורה של נושאים שלא היה להם מענה בהסכמים קודמים, וכי הוא איננו עוסק כלל בחלוקת קרקעית הים, ולכן עדיין שומר על האינטרסים הכלכליים של איראן. עם זאת, עצם העובדה שמקץ יותר משנתיים מחתימתו לא הובא ההסכם לאישור הפרלמנט, ואיראן היא המדינה היחידה שעדיין לא עשתה כן, מציגה את בעייתיות ההתמודדות איתו גם מצד השלטון.
מאז החלת הסנקציות עליה איראן שרויה במשבר כלכלי וזקוקה יותר מתמיד לשותפים פוליטיים ועסקיים. רוסיה ומדינות הים הכספי הם שותפים מיידיים ומובהקים. לרוסיה יש עניין מובהק באיראן כשותפה עסקית אסטרטגית וכארץ מעבר סחורות ונפט להודו ולפקיסטן. אי־אישור ההסכם והאפשרות הפתוחה (גם אם רק תאורטית), שאיראן תמשוך את חתימתה מן ההסכם ובכך תביא לביטולו, נועדה, לדעתי, לשמש מנוף לחץ האחרון שנותר לה ביחסיה עם המדינות המעורבות לקראת משא ומתן עתידי על הסעיפים שעדיין נשארו פתוחים. מצד אחד, ויתור על עמדתה המסורתית של איראן ביחס לים הכספי הוא שאִפשר להגיע להסכם פשרה ולקדם פרויקטים כלכליים באזור, ומצד שני, גרירת הרגלים בכל הקשור באשרורו השאירה בידיה את האופציה לביטולו.
הזווית הישראלית
לארבע מחמשת מדינות הים הכספי יש יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, ולעובדה זו אין השפעה ממשית על יחסיהן עם איראן. למשל, ישראל רוכשת נפט מאזרביג'אן, אנשי עסקים מישראל משקיעים בה בפרויקטים כלכליים וביטחוניים מגוונים, ואלפי תיירים ישראלים מגיעים אליה. לאזרביג'אן יש גבול יבשתי פתוח עם איראן וסחורות רבות מגיעות אליה משטחה. עם זאת, הסוגיה החשובה ביחסי המדינות היא מעמדו של המיעוט האזרי באיראן, ולא קשרים עם ישראל (אם כי אזרביג'אן, מסיבותיה שלה, עדיין לא פתחה שגרירות בישראל). לרוסיה, שאיתה יש לישראל יחסים אמיצים ושיתופי פעולה מגוונים ועמוקים, יש אינטרסים פוליטיים וכלכליים רחבים יותר, המתנגשים מדי פעם עם אינטרסים של ישראל, לא רק במזרח התיכון אלא גם בזירה הסמוכה לגבולה. כך, התחייבותה של רוסיה לבנות תחנת כוח אטומית באיראן, לצייד את צבאה במערכות נשק מתקדם ולהמשיך לקיים איתה קשרי מסחר ענפים, קשורים לאינטרסים האזוריים שלה, ולא בהכרח ליריבות הבין־גושית. אומנם מדי פעם סופגות הרפובליקות המוסלמיות ביקורת על קשריהן עם ישראל, אך ביקורת זו מתגמדת מבחינתן לנוכח הלגיטימציה שישראל, בהיותה מדינה מערבית בעלת לובי חזק בארצות הברית, יכולה לספק להן (ולרוסיה) ולמנהיגיהן, כל זאת בלי שתתערב בענייניהן הפנימיים ובלי שתציק להן בסוגיות של זכויות אדם, חופש עיתונות, רדיפת מתנגדים פוליטיים וכדומה. לעניות דעתי, יחסיהן של מדינות המפרץ עם ישראל יהיו מבוססים על אינטרסים דומים.
