במזרח התיכון הערבי ובפרט בסוריה נוהגים הילדים המקומיים לתלות על עץ אשוח גמל במקום האייל המוכר. על פי המסורת המקומית הגמלים הם שנשאו את שלושת החכמים מהמזרח לבית לחם, ועל אותו משקל זהו הגמל המסיע את סנטה כדי לחלק את המתנות לילדים. לכריסטמס במזרח התיכון מסורות משלו, ואם נרצה גם דינמיקה ייחודית שמתחזקת בשנים האחרונות – שיתוף פעולה מוסלמי-נוצרי.
למופע החיובי הזה יש דווקא רקע שלילי למדי. זוהי לא שעתן היפה של הקהילות הנוצריות במזרח התיכון דובר הערבית. בשנים האחרונות האוכלוסייה הנוצרית באזור הולכת ומידלדלת עד כי הערכות שונות מדברות על אוכלוסייה הקטנה מחמישה אחוזים. באזורים מסוימים, כגון בעיראק, קהילות נוצריות על עדותיהן השונות עומדות כמעט בפני כליה דמוגרפית, ולא בכדי ביקר האפיפיור בעיראק אשתקד בפעם הראשונה כדי לעורר את המודעות למצוקתן של הקהילות המקומיות. למגמה מדאיגה זו יש אבות רבים שלאו דווקא קשורים לדיכוי מוסלמי בתצורתו הרדיקלית, כפי שנהוג לחשוב. מבט ממעוף הציפור מאפשר להבחין כי מדובר במגמה הדרגתית שהחלה עוד במחצית השנייה של המאה ה־19 והיא תוצר של תנודות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, ולעיתים הייתה זו דווקא מדינת הלאום החילונית שדחקה את רגליהן של קהילות נוצריות. אולם אין תמה כי בשנים האחרונות עליית הזרמים הפונדמנטליסטיים ובראשם דאעש ומשב הרוח האנטי־נוצרי שהביאו עימהם, האיצו את ההגירה ואף שיוו לה מראות של טיהורים אתניים.
דווקא בעת זו עמדתן של ההנהגות בעולם הערבי באשר ליחס הסובלני שיש להעניק לקהילות הנוצריות היא נחרצת מתמיד ודומה כי הכריסטמס על קסמו החגיגי הוא הזדמנות טובה לריפוי היחסים בין הקהילות המוסלמיות והנוצריות
דווקא בעת זו עמדתן של ההנהגות בעולם הערבי באשר ליחס הסובלני שיש להעניק לקהילות הנוצריות היא נחרצת מתמיד ודומה כי הכריסטמס על קסמו החגיגי הוא הזדמנות טובה לריפוי היחסים בין הקהילות המוסלמיות והנוצריות. בישראל אומנם הופנתה תשומת הלב של התקשורת המקומית לביקורת שהושמעה על כוכב מועדון הכדורגל ליברפול מוחמד סאלח, שהצטלם עם משפחתו לצד עץ אשוח, אך היחס החשדני והשיפוטיות של אינדיווידואלים ברשתות החברתיות אינו זהה ליחס ברמת המדינה ומוסדותיה, בפרט כאשר מדובר במדינות שבהן יש רוב מוסלמי גא ובטוח בדתו. ברכות לרגל החג ולרגל השנה החדשה ועריכת מפגשים בין־עדתיים הן נחלתה של כל מדינה ערבית, כאשר גם אישים בעלי אוריינטציה מוסלמית ברורה, למשל נשיא האקדמיה למחקר אסלאמי באוניברסיטת אל־אזהר במצרים, לא היססו לברך את "הנוצרים הקופטים השותפים למולדת".
את מפגן הסובלנות יש לקחת עם קורטוב של ציניות, שכן תקופת ההכנות לחג נושאת עימה גם בשורה כלכלית ותיירותית בזכות הערים הנוצריות. בלבנון למשל המדינה ששליש מתושביה (ככל שמתאפשר לדעת) הוא נוצרי, פסטיבל החג שהמדינה מציעה על שווקיה ועל הריה המושלגים משך תיירים רבים מהעולם הערבי ומחוצה לו. לראשונה זה תקופה ארוכה נרשמה תפוסה כמעט מלאה במלונות שרק לאחרונה הסתיימו שיקומיהם בעקבות הפיצוץ בנמל. לא פחות מ־700,000 מבקרים, רובם מירדן, מצרים ועיראק, צפויים להכניס לקופת המדינה מעל מיליארד וחצי דולר, סכום שלא יסולא בפז בימים קשים אלו בלבנון, הסובלת כיום, בין יתר האסונות שנפלו על המדינה, ממחסור חמור של תרופות ושל דיאליזות בבתי החולים הציבוריים. גם בבית לחם הפלסטינית, עיר הולדתו של ישו, ביקשו לרדות את הדבש של חג המולד הראשון זה שלוש שנים ללא הגבלות הקורונה של הרשות הפלסטינית ושל ישראל. כדי לקיים פסטיבל של ממש, שילבה עיריית בית לחם עם החג את ציון מאה וחמישים שנה לכינון מועצת העיר של בית לחם ועשר שנים להכתרתה של כנסיית המולד כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
ואם בפלסטינים ובריפוי מוסלמי-נוצרי עסקינן, הרי שציון החג מסייע בעדם להפגין אחדות שורות עם חגיגות שמתקיימות בעיר עזה. בעוד ציון החג בבית לחם, בבית ג'אלה וברמאללה הוא ודאי דבר שבשגרה, אין הדבר כך בעזה, שבה מתקיימת קהילה נוצרית זעירה המונה רק מעט יותר מאלף תושבים. אומנם הקהילה הנוצרית בעזה חשופה בשנים האחרונות לאפליה ולשורה של אירועי אלימות, אם תוך עצימת העין של חמאס ובמקצת גם ביוזמתו, אולם החג הוא הזדמנות טובה עבור עיריית עזה להציג עיר רב־תרבותית וסובלנית ובמקביל להשמיע ביקורת ישירה על ישראל. כך, בחודש האחרון התאפשר לאגודת "הצעירים הנוצרים" העזתית להציב במרחב הציבורי עץ חג מולד, ובמקביל התקיים פסטיבל שבו חגגו יחד מאות רבות מתושבי העיר. ציון החג והצבת העץ לא היו רק בגדר פרקטיקה דתית כי אם גם מפגן לאומי שבה הייתה מקופלת מחאה פלסטינית כנגד ישראל, אשר לא אישרה את כניסתם של כ־260 נוצרים עזתים לגדה המערבית ובכלל זה לכנסיית המולד ולפסטיבל המתקיים בבית לחם באופן שרירותי למדי לטענת אסורי הכניסה. במובן מסוים, הכריסטמס והפגיעה הישראלית בפולחן הנוצרי, שבאים לידי ביטוי ביתר שאת בימי החג, מסייעים להנהגה הפלסטינית להציג חזית אחידה. אם נאמץ פרספקטיבה היסטורית, הרי שהדבר מזכיר מאוד את האגודות המוסלמיות-נוצריות שייסדו הפלסטינים בראשית ימי הממשל הצבאי הבריטי (1918) ושנחשבו אז לביטוייה הראשונים של התנועה הלאומית הפלסטינית.
אל המחאה הפלסטינית חבר עבדאללה השני, מלך ירדן, שעמדתו וצעדי ממלכתו מדגימות היטב את המגמה המדוברת. תחילה פרסם המלך הירדני הצהרה המגנה את הפגיעות של ישראל בנוצרים ובפולחנם הדתי, הצהרה שזכתה לתגובה אוהדת של הפטריארך היווני-אורתודוקסי שהגדיר את המלך כ"אפוטרופוס של הנוצרים והמקומות הקדושים להם", ולבסוף הגיע המלך למיסה של החג בכנסיית המולד עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. בו בזמן שמלך ירדן הציב לישראל "קווים אדומים" באשר לפגיעה בחופש הפולחן ולשמירה על המקומות הקדושים, פורסם גם כי ירדן מתכננת להקים מיזם שאפתני בדמות הקמת מתחם תיירות גרנדיוזי באל־מרטס (מוכר בעברית כבית עברה), האתר שבו על פי האמונה הנוצרית פעל יוחנן המטביל ובו הטביל את ישו. מלך ירדן מבין, כמו רבים בהנהגה הערבית, כי הערוגה הנוצרית במזרח התיכון אומנם הולכת וקטנה, אך ההכרה שיש להוריקה בעצי אשוח, בגיבוי פוליטי או בהשקעות נמצאת ביחס הפוך, כמעין "כריסטמס וושינג" המשרת את כל הצדדים.
