סיום המלחמה הקרה היה אולי הרגע ההיסטורי המכונן של העידן הנוכחי מבחינה היסטורית וגאופוליטית. עד סופה, היא הייתה מערכת כוחות עולמית דו־קוטבית שהתגבשה – לפחות לכאורה – סביב שתי "אידאולוגיות גדולות" כלכליות – קפיטליזם וקומוניזם. לאחר קריסת ברית המועצות, התארגן העולם סביב כוח הגמוני יחיד פחות או יותר – ארצות הברית. נוסף על כך, נראה היה שהקפיטליזם והדמוקרטיה הליברלית פשוט "ניצחו" – שאין לאידאולוגיה זו מתחרה ראוי לשמו. העולם נכנס לכאורה לעידן פוסט־אידאולוגי. שתי תיאוריות מפורסמות הנוגעות לסופה של המלחמה הקרה ולסיום המאבק בין הליברליזם לקומוניזם הן "התנגשות הציוויליזציות" מצד אחד ו"קץ ההיסטוריה" מצד שני. בגרסתה הפופולרית התיאוריה של "קץ ההיסטוריה", שמנסחה העיקרי היה פראנסיס פוקויאמה, מבטאת את הרעיון שהובע בתחילת הפסקה: לאחר שהליברליזם ניצח, כל מאבק משמעותי על הגמוניה עולמית הוכרע, ועל כן ההיסטוריה תפסיק לנוע – אם אנו חושבים על "ההיסטוריה" כהתפתחות הפוליטית של האנושות כולה מתוך מאבק. התיאוריה של "התנגשות הציוויליזציות", שנוסחה על ידי סמואל הנטינגטון, היא מעין תשובה לתיאוריית "קץ ההיסטוריה" – היא גורסת שעם תום המלחמה הקרה, ימשיכו המאבקים ההיסטוריים, אך הם יתרחשו לא בין אידאולוגיות יריבות אלא בין תרבויות שונות – בין העולם המפותח לזה ה"מתפתח", כלומר בעצם בין ה"מערב" ל"מזרח".
התיאוריה של הנטינגטון, בייחוד בגרסתה הפופולרית, נגועה כמובן באוריינטליזם – אותה חלוקה סטריאוטיפית בין "הם" – הזר, הלא־מודרני, הלא־מערבי, העוין – לבין "אנחנו" – המערבי, המפותח, הרציונלי – חלוקה שכמובן נועדה להצדיק הפעלת אלימות, שליטה וניצול על ידי המערב כנגד האחר המזרחי. רעיון זה פח'רי א־סרדאווי מבקש לפתח בסדרת מאמרים באתר אל־אח'באר, אתר מדיה לבנוני המזוהה עם חזבאללה. א־סרדאווי מבקש לבחון את שורשיה של תיאוריית "התנגשות הציווילזציות" עוד במלחמה הקרה – כ"אידאולוגיה" במובנה החמור, כלומר כתפיסה מעוותת של המציאות שנועדה להצדיק את המאבק של ארצות הברית ברוסיה ובבעלות בריתה המזרח אירופיות, מאבק שהיה לדעתו ביסודו מאבק מעמדי בין בורגנות קפיטליסטית לבין מעמד פועלים קומוניסטי. לטענתו, אידאולוגיה זו הייתה מבוססת על תפיסות גזעניות ועל אוריינטליזם, שהופנה במלחמה הקרה כלפי מזרח אירופה. עם זאת, א־סרדאווי איננו מתעניין אך ורק בהיסטוריה של יחסי ארה"ב-מזרח אירופה – אלא באופן שבו האסלאם נכנס אל משוואה זו בתקופת המלחמה הקרה ואחריה. הבעיה היסודית שלו, כך נדמה, היא זו – בתוך העולם הערבי שורר ויכוח חריף בין אלמנטים שמאליים-חילוניים לבין אלמנטים דתיים, כאשר כל צד מאשים את השני בשיתוף פעולה עם המערב ובבגידה באינטרס הערבי. הבחינה של האופן שבו שימש ומשמש האוריינטליזם את המערב מאפשרת לחשוף את היחס האמיתי בין המערב לבין האלמנטים השונים בעולם המערבי – בעצם יחס אופורטוניסטי של ניצול.
בחלק הראשון מבין השלושה א־סרדאווי עוסק בשורשים הגזעניים של ברית נאט"ו, כלומר הברית שאיגדה בתוכה את מדינות המערב כנגד רוסיה הסובייטית במה שכונה "דוקטרינת ההכלה". זו האחרונה גרסה שעל ארצות הברית לפעול בזירה הבין־לאומית כדי למנוע את התפשטות הקומוניזם בעיקר על ידי סיוע למדינות שעמדו בפני השתלטות קומוניסטית. בייחוד התבטאה מדיניות זו בסיוע הכספי והחומרי האדיר שהעניקה ארצות הברית למדינות אירופה המערבית, שהיו ברובן הרוסות ומרוששות אחרי מלחמת העולם השנייה. א־סרדאווי טוען כי התוכנית הייתה טעונה בגזענות של עליונות לבנה מלכתחילה. ראשון מנסחי דוקטרינת ההכלה ג'ורג' קינן תיאר את המשטר הסובייטי כאכזרי מצד אחד וכאויב מסוכן, ערמומי, עיקש וסבלן – מעצם מוצאם ה"אסייתי" של הסובייטים. זאת בניגוד לעמים ה"אנגלו-סקסונים". קינן היה גזען ודגל עוד ב־1938 בשלילת זכות ההצבעה מנשים ומלא־לבנים בארה"ב. דעות גזעניות שכאלו היו נפוצות גם בקרב בכירים רבים אחרים בארה"ב, שהיו חלק חשוב מכינונה של נאט"ו – כמו למשל שרי החוץ ג'יימס ברנס ודין אצ'יסון. זה האחרון סבר שהדמוקרטיה היא נכס ייחודי של העולם האירופי, ושהיא איננה מתאימה ואיננה מגיעה לעמים אסייתיים, לטינו-אמריקאיים ואפריקאיים.
א־סרדאווי מצביע על הקשר ההדוק בין "דוקטרינת ההכלה" לבין העליונות הלבנה הפנימית בארה"ב, שהייתה עוד בשיאה בשנות הארבעים והחמישים. כך למשל סומנו ארגונים לזכויות שחורים כארגוני טרור וכסוכנים זרים. דבר דומה עלה גם בגורל המהגרים הסינים בארה"ב – עם עליית הקומוניזם בסין בשנת 1949, הם דוכאו על ידי המשטר, ונחשדו בכך שיש בקרבם "מסתננים" קומוניסטים. בתקופת מקארתי, הוא מזכיר, התנגדות לגזענות הייתה מזוהה באופן אוטומטי כמעט עם קומוניזם.
הרעיון העומד ביסוד נאט"ו, לדעת א־סרדאווי, הוא זה של הלאומיות הגזעית הלבנה – כזהות לאומית-גזעית חוצת גבולות, שעומדת כנגד לאומיות גזעיות אחרות. הלאומיות הגזעית הלבנה, הוא מדגיש, לא מתה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אלא נוסחה מחדש תחת הגמוניה אמריקאית ולא אירופית. עם זאת הרעיון שימש באופן דומה – הצדקת הקולוניאליזם והניצול של שאר הגזעים בידי הגזע הלבן. הביטוי הגאופוליטי של לאום זה בדיוק הוא ברית נאט"ו – שאיגדה בתוכה, פחות או יותר, את המדינות ה"לבנות" של מערב אירופה ושל ארה"ב.
ההומולוגיה של "האומה הלבנה" עם המערב קיבלה ביטוי כמעט גרוטסקי לקראת סוף המלחמה הקרה: עם תהליכי הליברליזציה שהנהיג גורבצ'וב בברית המועצות בתהליך הפרסטרויקה, החלו ליברלים רוסים, מתנגדי הקומוניזם, לאמץ דעות גזעניות. כך למשל, ולריה נובודבורסקיה תיארה את האלג'יראים לאחר שבחרו ממשלה מוסלמית כמי ש"הצביעו לזכות לגדל זנב ולטפס על עצים" – כקופים. נובודבורסקיה ראתה בהפרדה גזעית דבר טבעי, והזהירה מפני תהליכי פירוק האפרטהייד בדרום אפריקה ככאלו שיובילו לעלייתו לשלטון של הרוב המקומי, שנוטה לרצח ולאלימות באופן טבעי. אם כן, א־סרדאווי טוען, סוף המלחמה הקרה היה ניצחונה הסופי של העליונות הלבנה.
הרעיון העומד ביסוד נאט"ו, לדעת א־סרדאווי, הוא זה של הלאומיות הגזעית הלבנה – כזהות לאומית-גזעית חוצת גבולות, שעומדת כנגד לאומיות גזעיות אחרות. הלאומיות הגזעית הלבנה, הוא מדגיש, לא מתה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אלא נוסחה מחדש תחת הגמוניה אמריקאית ולא אירופית
בחלק השני של הטור, א־סרדאווי מבקש לתאר את האופן שבו עיצב האוריינטליזם את המחשבה המדעית האירופית על המזרח במהלך המלחמה הקרה. הרעיון המקורי של האוריינטליזם, הוא מציין, התפתח מן הרעיון בן המאה ה־19 של ה"מזרח התיכון" – מדינות הנמצאות בין אירופה המפותחת, פרי המהפכה התעשייתית, לבין המזרח הרחוק הנבער. מדינות המזרח התיכון נתפסו כבעלות מעמד ביניים בין השניים – מזרחיות ואחרות ביסודן, אך מפותחות למחצה ובעלות מאפיינים מסוימים של מודרנה. אל משבצת זו, באופן קריטי, שויכו גם מדינות מזרח אירופה כעומדות על התפר כביכול בין אירופה למזרח הברברי – לא לחלוטין אסייתיות אך לא לחלוטין אירופיות.
שיוך ביניים זה ניצוק אל תוך ניסוח מחודש לאחר מלחמת העולם השנייה, ניסוח שנועד לענות על כמה בעיות יסודיות ברעיון של העליונות המערבית: ראשית כול, העובדה שדווקא מדינה מערבית מודרנית – גרמניה – ביצעה את המעשים הברבריים ביותר שחולל משטר כלשהו בהיסטוריה האנושית. במקביל לכך, החלה המודרניות הטכנולוגית מתפשטת בעולם כולו, גם במזרח – מה שערער את הבסיס המסורתי של העליונות האירופית. אך גרוע מכך, נולדה אופציה חלופית למודרניות מבחינה אידאולוגית ופרקטית – הקומוניזם, שהתבסס במדינות לא־מערביות.
האוריינטליזם ה"חדש" פתר בעיות אלו במחי מהלך אחד – המצאת ה"טוטליטריות", שזוהתה כהיבריד מודרני מפלצתי ורצחני בין הטכנולוגיה המודרנית לנטייה ה"מזרחית" לעריצות. הטוטליטריות אפשרה לכלול תחת גג אחד, לא־מערבי, את המשטר הנאצי הרצחני, האויב האבסולוטי, ואת המשטר הסובייטי – האויב הנוכחי של ה"מערב" האירופי-אמריקאי. מזרח אירופה, שכבר קודם זוהתה כהיבריד אסייתי מתמערב, מקום משכנו העיקרי של הקומוניזם, זוהתה בקלות עם המשטר ה"טוטליטרי" ההיברידי הזה. במקום להתמודד עם האמת הכואבת – שהנאציזם היה פרי המודרניות המערבית, האירופית, הוא הפך לזר בהיסטוריה האירופית. הנאצים, כביכול, למדו את ה"טוטליטריות" מן הסובייטים הזרים, המזרחיים. הנאצים, כביכול, עברו מעין "רגרסיה" לברבריות – כך ניסח זאת, למשל, ההוגה ההונגרי ארתור קסטלר.
במקביל לכך, נוסח הקומוניזם הרוסי כ"אחר" וכ"רע מוחלט" ברברי באופן מהותי, שאין לו כל קשר לרציונליות המערבית בטוהרתה. כך, הפך הצו האינטלקטואלי העליון של הוגים מערביים להיות מלחמה אידאולוגית בסובייטים. עצם המאבק הזה נתפס כהגנה על הרציונליות המערבית, ועל כן כרציונליות וכנאורות בטוהרתה. כל מאבק אחר, א־סראווי מדגיש, נדחק אל הפינה – כמו למשל המאבק של העמים המדוכאים לשחרור מן הקולוניאליזם או המאבק לשחרור האישה.
הוגים מערביים התגייסו ביתר שאת כדי להוכיח את הנטייה המהותית של ה"מזרחי" לדיכוי. קארל וויטפוגל, הסינולוג הגרמני, ביקש לתלות נטייה זו לא בטבעם של אנשי המזרח – אלא בתנאים החומריים ההיסטוריים שלהם. הוא הגדיר את המושג של "המדינה ההידרולוגית" כדי לאפיין את הציוויליזציות האסייתיות העתיקות. אלו לדעתו נזקקו למערכות ולמבנים מתוחכמים של ניתוב מים בתעלות כדי לקיים את עצמם מבחינה חקלאית – מה שדרש מדינה מרכזית חזקה שתהיה מסוגלת לארגן כוח עבודה גדול וכנוע להקמת מבנים אלו. לדעתו, מאפיינים ארגוניים אלו הועברו מן הציוויליזציה הסינית אל הציוויליזציה הרוסית עם התפתחותה של זו האחרונה במאה ה־18. מאז, טען וויטפוגל, הייתה רוסיה מדינה במעמד ביניים – בין אירופה החופשית לבין אסיה האוטוריטרית.
מתוך אידאולוגיה זו נבע שמדינות שעוברות מודרניזציה שלא תחת פיקוח והדרכה מערביים (כלומר קולוניאליזם) אלא כאלו "מזרחיים", ייטו בהכרח לטוטליטריות. לכן תנועות השחרור הקולוניאליות, שנאבקו בדיוק כנגד ה"פיקוח" (כלומר הניצול) המערבי סומנו גם הן כאויבות המערב וכיעד של "דוקטרינת ההכלה". המערב חשש שהללו יפנו אל הסובייטים – וכך יצטרפו גם הן אל המחנה הטוטליטרי, באופן טבעי. גמאל עבד א־נאצר למשל זכה במערב ליחס מזלזל ולמתקפת פרופגנדה חריפה – ספרו "פילוסופיית המהפכה" הושווה ל"מיין קאמפף" של היטלר. זאת על אף שלא היה הבדל מהותי בין הפרויקט הלאומי שלו לבין זה של אתאטורק בטורקיה. ההבדל היחיד היה שטורקיה הייתה חברה בברית נאטו…
הדבר החשוב לזכור כאן הוא ששיתוף פעולה זה היה בסופו של דבר פשוט זרוע של מאבק הכוח שניהלה הברית האמריקאית-אירופית כנגד אויביה. היא לא נבעה באמת מאהבת מרדכי – אלא משנאת המן. האמריקאים סלדו מן האסלאם – אך ניצלו אותו
לכן, עם סוף המלחמה הקרה ועם ניצחון המערב, לא נעלם האוריינטליזם העוין הזה, אלא התגבר. כל מי שהפסיד מן הגלובליזציה הכלכלית שלאחר המלחמה הקרה – בייחוד חקלאים, מובטלים ופליטים במזרח אירופה ובעולם השלישי – הואשמו בכך שהם אינם מערביים, ועל כן נחשלים מניה וביה. לפי א־סרדאווי, זוהי אותה גזענות בשינוי אדרת – האדם המערבי, היחיד שהוא באמת "אדם", זכאי לזכויותיו מעצם הצלחתו; וכל מי שאיננו מערבי – המפסידים מן ההסדר הפוליטי שהוא פריו של ניצחון המערב – איננו באמת אדם, ועל כן איננו זכאי לדבר.
מכאן, בחלק השלישי של טורו, ניגש א־סרדאווי לבירור מעמיק יותר של הקשר שבין ה"אוריינטליזם" שהופנה כנגד מזרח אירופה ליחס המערבי לאסלאם. קשר זה, הוא מדגיש, איננו בהכרח ברור מאליו; כפי שציינו לעיל, השמאל הערבי נוהג להטיח בפני האסלאמיסטים את שיתופי הפעולה שלהם עם המערב כנגד האיום הקומוניסטי בימי המלחמה הקרה, בעוד האסלאמיסטים מטיחים בשמאל הערבי את ה"מערביות" שלהם, שאותה הם רואים כבגידה באסלאם וכהצטרפות לאויב המערבי.
כפי שציינו, א־סרדאווי סבור שרק הבנה של הדינמיקה ההיסטורית של המערב כלפי יתר העולם בימי המלחמה הקרה יכולה לתת לנו את המפתח להבנה של הסוגיה. האוריינטליזם, כאמור, הוא מאפיין של האידאולוגיה המערבית – כזכור כאידאולוגיה שנועדה להצדיק במונחים אבסולוטיים את המאבק של המערב באויביו. כאשר האויב המרכזי היה האויב הסובייטי והקומוניסטי, אם כן, הוא תואר במונחים אוריינטליסטיים – והמערב לא היסס לרקום שיתופי פעולה כנגדו עם ה"מזרחי" של אתמול, כלומר עם האסלאמיסטים, שנתפסו כגורם לא־קומוניסטי במדינות שבהן התחולל מאבק בין הקומוניזם למתנגדיו, וככזה, כמי שניתן להסיתו כנגד הקומוניזם. הדוגמה הקיצונית לכך היא כמובן ה"מוג'אהידין", אותן קבוצות אסלאמיסטיות שארה"ב ארגנה, אימנה ומימנה כדי שיילחמו מלחמת גרילה אכזרית בסובייטים באפגניסטן – קבוצות שהן גם האב הקדמון של אל־קאעידה. אך הדבר מרחיק לכת אפילו יותר – למטרה זו, לפחות במקרים מסוימים, האסלאם הובנה מחדש כקרוב יותר למערב מאשר דתות אחרות, והודגשה "הברית ההיסטורית" בין המערב והאסלאם. כך, העדיפו האמריקאים לשתף פעולה עם פקיסטן ולא עם הודו, משום שהדת ההינדית נתפסה כ"נשית" והאסלאם כ"גברי", כמי שמסוגל להיאבק כנגד האויב הסובייטי. כיום, כמובן, פקיסטן נחשבת לאחד האויבים המסוכנים והעיקשים של ארה"ב.
מובן, א־סרדאווי מציין, שהדבר החשוב לזכור כאן הוא ששיתוף פעולה זה היה בסופו של דבר פשוט זרוע של מאבק הכוח שניהלה הברית האמריקאית-אירופית כנגד אויביה. היא לא נבעה באמת מאהבת מרדכי – אלא משנאת המן. האמריקאים סלדו מן האסלאם – אך ניצלו אותו. ברגע שהאויב הסובייטי לא עמד על הפרק, חזרו האמיתות האוריינטליסטיות הישנות לעמוד על כנן – פשוט משום שביטאו את העמדה הדומיננטית של ארה"ב ושל אירופה כלפי המזרח ואת האינטרס שלהן לנצל אותו לטובתן האנוכית.
לסיכום, א־סרדאווי מבקש להראות ששתי העמדות הקוטביות לכאורה של פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה") והנטינגטון ("התנגשות הציוויליזציות") התגבשו כבר תוך כדי המלחמה הקרה. העמדה ההנטינגטונית היא לכאורה תוצאה טבעית של מה שנאמר עד כה – המערב ניסח את המאבק בינו לבין הסובייטים לא כמאבק אידאולוגי או מעמדי אלא כ"התנגשות ציוויליזציות", וכאשר הסתיימה המלחמה הקרה, הוצב האסלאם בקלות במקום הסובייטים במשוואה. אך גם תוך כדי המלחמה הקרה הוכנה "החלפה" זו – שהרי יש לזכור שהאוריינטליזם נולד כיחס המערבי אל המזרח. כבר תוך כדי המלחמה הקרה, הביעו הוגים והיסטוריונים עמדות כנגד האסלאם – בייחוד ככל שהדבר נגע לעליית הסוציאליזם בארצות מוסלמיות. למשל, כבר ב־1953 הדגיש ברנרד לואיס את הסכנה שהמוסלמים יבחרו ב"טוטליטריות" תוך שהוא מציין שלזאת יש שורשים עמוקים בתרבות האסלאמית. זאת בעקבות העמדה שראינו למשל אצל וויטפוגל – שהעמים המזרחיים נוטים אל האוטוריטריות.
עם זאת, גם לעמדתו של פוקויאמה כלפי העמים הלא־אירופיים יש שורשים כבר בימי המלחמה הקרה. אלו נובעים מעמדה אופטימית כלפי ההתפתחות ההיסטורית שלפיה האופציה הסובייטית הטוטליטרית נדונה לכישלון, ועל כן לא תהיה לעמים הלא־אירופיים ברירה אלא להצטרף למחנה הדמוקרטי. למשל, אולף קארו, מומחה בריטי לאסטרטגיה בימי המלחמה הקרה, סבר שדווקא המודרניזציה שחוללו הסובייטים בארצות המוסלמיות במזרח אסיה תוכל להיות פתח להתקדמות שלהם ולהצטרפותם אל המחנה הדמוקרטי לאחר שישתחררו מן העול הסובייטי. הכיבוש הסובייטי, אם כן, אמור להיות שלב הכרחי במודרניזציה של עמים לא־מערביים, שתוביל בסופו של דבר ל"קץ ההיסטוריה" עם נפילתם הבלתי־נמנעת של הסובייטים. זאת במעין עמדה מהופכת לעמדה של מרקס, שראה בקולוניאליזם הבריטי בהודו שלב הכרחי שיוביל למהפכה סוציאליסטית של עמי אסיה כנגד הקולוניאליזם.
אם כן, א־סרדאווי מבקש לשרטט את היחס של האוריינטליזם האירופי למושא שלו. כפי שציינו, האוריינטליזם האירופי ראה במזרח אירופה אזור מתפתח באמצע הדרך בין הברבריות למודרניות. בתום המלחמה הוא התיק מעמד זה ממזרח אירופה (בחזרה) אל המזרח. לכאורה, משתמעת מכך שאיפה של המערב בדיוק לעולם שאותו מתאר פוקויאמה – התקדמות אל מצב שבו העמים המודרניים למחצה יעברו מודרניזציה, וכך יוכלו לחיות ברווחה כחלק מן המחנה המערבי. אולם, מה שקורה הוא בדיוק ההיפך – המערב מנצל את העמים הללו, מפנה כנגדם כוח, רואה בהם אויב ומונע מהם להתקדם, אה-לה-הנטינגטון. א־סרדאווי מזהה כאן סתירה פנימית, שהיא מהותית לעמדה המערבית לדעתו – מצד אחד המחויבות לערכים אוניברסליים של שוויון, נאורות, התקדמות ומודרנה; ומצד שני ראיית המודרנה כנכס ייחודי של המערב, כזה שמתיר לו ואף מחייב אותו לנצל את כל מי שאיננו מערבי כדי ליהנות מן המודרנה הזו, כדי לאפשר אותה וכדי לא לוותר על המעמד האקסקלוסיבי שלו בראש הפירמידה.
