מה עושה שלטון בתושבים שהוא איננו מעוניין בהשתתפותם הפוליטית? במידה מסוימת, זוהי השאלה היסודית שעומדת בפני כל משטר כיבוש או משטר קולוניאלי. שלטונות כאלו "סובלים" מבעיה עמוקה: עליהם לשמר שליטה ללא לגיטימציה וללא הסכמה של הנשלטים, שאינם מקבלים את סמכותו המסורתית של השלטון, אבל גם אינם רואים בו נציג שלהם, מפני שהם אינם אזרחים שלו אלא נתינים.
מובן ששלטון שכזה עשוי לבחור באופציה האלימה יותר – דיכוי באמצעות אלימות ישירה ואפילו ג'נוצידלית, כמו למשל בקולוניות מסוימות במאה ה־19 (קונגו הבלגית למשל) או במשטרי כיבוש טוטליטריים (מזרח אירופה או יוון תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם ה־II); או אפילו בהשמדה, כמו במשטרי "קולוניאליזם התיישבותי" מסוימים בעבר. למעשה, על פי הפרדיגמה השלטת של קולוניאליזם התיישבותי, החברה המתיישבת מבקשת בדרך כלל להשמיד את האוכלוסייה המקומית או להטמיע אותה בתוכה.
מנגד, במקרים רבים אחרים המשטר יכול לבחור דווקא לנהל את האוכלוסייה הכבושה. במקרה שכזה, האינטרס של השלטון הוא שהאוכלוסייה תוכל דווקא להתקיים בתנאים סבירים יחסית, אבל תהיה תלויה בשלטון ש"דואג" לה. כך, מצד אחד השלטון יכול להימנע ממצב שבו האוכלוסייה מתמרדת מתוך ייאוש, ומצד שני מחזיק במנוף לחץ רב־ערך, שכן הוא יכול לתגמל נאמנות ולהעניש את מי שאינו נאמן לו. לסגנון שלטון זה, המבקש לייצר תלות על ידי סיוע ותמיכה, אפשר לקרוא "פטרנליזם", ובהקשר הקולוניאלי שוררת וריאציה ייחודית שלו – "הפטרנליזם הקולוניאלי".
המקור העיקרי שלהם הוא פרוטוקולים של מועצת המנכ"לים של משרדי הממשלה, שניסחו באופן מפורש החלטות בדבר סיוע לאוכלוסייה הכבושה, בין אם מדובר בסיוע ישיר ובין אם במנגנונים בירוקרטיים, למשל העלאות שכר, פטורים ממכס, קרנות השתלמות וכו'
במאמר שפורסם בכתב העת עומראן בחודש מרס האחרון, החוקרים עאסם ח'ליל (מכון מקס פלנק למשפט ציבורי השוואתי ומשפט בין־לאומי) ואשרף בדר (אוניברסיטת ביר זית) מבקשים לטעון שמדינת ישראל השתמשה באסטרטגיות של פטרנליזם קולוניאלי בגדה המערבית, בעזה ובשטחי סיני בעשר השנים שמאז כיבושם ועד החזרת סיני למצרים בהסכם השלום (1977-1967).
בדר וח'ליל מתבססים על שני סוגי מקורות – הראשון, ראיונות עם פלסטינים בני המקום שחיו בשנים אלו; אך המקור העיקרי שלהם הוא פרוטוקולים של מועצת המנכ"לים של משרדי הממשלה, שניסחו באופן מפורש החלטות בדבר סיוע לאוכלוסייה הכבושה, בין אם מדובר בסיוע ישיר ובין אם במנגנונים בירוקרטיים, למשל העלאות שכר, פטורים ממכס, קרנות השתלמות וכו'. בהתבסס על השימוש של ישראל באסטרטגיות אלו, בדר וח'ליל מבקשים גם לסתור הנחה מקובלת במחקר הקולוניאליזם ההתיישבותי, מסגרת מושגים שלדעתם חלה על המקרה הישראלי – שהמטרה של חברה קולוניאלית-התיישבותית היא תמיד השמדת העם הנכבש.
דוגמאות לפטרנליזם קולוניאלי
מקס ובר, מייסד הסוציולוגיה הגרמנית, הגדיר את הפטרנליזם כמשטר שנועד להרחיב את נאמנות הנתינים לשליט מעבר לקשרי משפחה ישירים על ידי חלוקת טובות הנאה. לאחר שהשליט הבטיח, באמצעות טובות הנאה אלו, את הנאמנות של נתיניו, הוא מנהל את אותם נתינים באמצעים בירוקרטיים. המחברים מצביעים על כך שהמקרה של ישראל שונה מעט מן המקרים הללו – שכן המטרה החשובה ביותר עבור משטר קולוניאלי איננה נאמנות של האוכלוסייה (מטרה שממילא איננה ריאלית) – אלא רווח פוליטי, כלכלי וביטחוני.
המחברים מציינים כי הספרות המחקרית הראתה שגם במשטרים קולוניאליים אחרים התקיימו פרוצדורות של פטרנליזם קולוניאלי. כך למשל שימש הפטרנליזם מדינות אירופאיות שונות בקולוניות באפריקה ובדרום מזרח אסיה למטרות שונות: כדי לארגן הגירה של מהגרי עבודה לטובת גיוס ידיים עובדות לחקלאות או כדי לשכנע מקומיים לעבור מגידול לצרכים מקומיים לגידול של סחורות לייצוא כמו כותנה. פטרנליזם כזה התנהל דרך הטבות שונות החל במתנות וכלה בפטורים ממכס ובהעדפת חקלאים בני המקום במכירת הסחורה.
הפטרנליזם נוסח לעיתים גם דרך השפה של הענקת התועלת של הציוויליזציה המערבית לילידים החשוכים (civilizing mission), מה שהיה גם במידה רבה הלגיטימציה של המשטר הקולוניאלי. אופן נוסף שבו פעל הפטרנליזם הוא הענקת אפשרות למקומיים להגיש תלונות על מקרים של חוסר צדק בפני הרשויות הקולוניאליות, כמו שהיה למשל במשטר הבריטי בהודו – אך גם בשטחים הכבושים על ידי ישראל.
המטרה הראשונה של סיוע כזה הייתה ליצור "יציבות", כלומר מניעה של רצון להתקומם מצד האוכלוסייה הנכבשת. לכן, החלק הראשון של הסיוע היה סיוע ישיר באוכל לעניים ביותר וכן פיצויים לניזוקים והטבות מס לנכים
אינטרסים ומדיניות בשטחים הכבושים
לגבי השטחים הכבושים, המחקר נחלק לגבי האופי של המשטר הישראלי בהם. יהודה שנהב ויעל ברדה טענו שמדובר ב"בירוקרטיה קולוניאלית", שדרכה ניהלה ישראל מוסדות ציבוריים כמו בתי חולים, בתי ספר ועיריות, וסקטורים כמו חקלאות, מים ואנרגיה. חוקרים אחרים כמו שבתי טבת ושלמה גזית, טענו שישראל משתמשת באסטרטגיית "המקל והגזר" כדי לדכא התקוממויות פלסטיניות. אולם לפי הכותבים, הפרספקטיבה של פטרנליזם קולוניאלי עוד לא נבחנה כלל באופן מקיף או אמפירי. חוקרים מסוימים כמו נווה גורדון התייחסו לכך שהאסטרטגיה של הכיבוש הישראלי הייתה העלאת רמת החיים והרווחה האישית האישית – אך גורדון תולה זאת לא בפטרנליזם אלא בכך שהכיבוש הישראלי רצה "להראות נוכחות".
למרות זאת, הכותבים מדגישים, החומר הארכיוני מראה שרשויות הכיבוש בישראל דווקא החזיקו בתפיסה (גם אם מעורפלת) של רווחה חברתית עבור הפלסטינים. לכאורה, הדבר מעלה קושי חמור: כיצד ייתכן ששלטון קולוניאלי התיישבותי (אם הוא אכן כזה) פועל למען רווחת הנכבש, מה שיחזק את אפשרותו של הנכבש להישאר במקומו? לכאורה, על פי הפרדיגמה הקלאסית של קולוניאליזם התיישבותי, מטרתה של חברת המתיישבים היא ליצור תנאי חיים עבור המקומי שלא יאפשרו לו להישאר במקום ויגרמו להיעלמותו. למרות זאת, הכותבים סבורים שהמקורות שהם גילו, ובראשם הפרוטוקולים של מועצת מנכ"לי המשרדים הממשלתיים, מראים שזה אכן היה המצב.
טיבו של הסיוע שהעניקה ישראל לפלסטינים בשטחים עשוי לגלות לנו גם מה היו מטרותיו. לדעתם של הכותבים, המטרה הראשונה של סיוע כזה הייתה ליצור "יציבות", כלומר מניעה של רצון להתקומם מצד האוכלוסייה הנכבשת. לכן, החלק הראשון של הסיוע היה סיוע ישיר באוכל לעניים ביותר וכן פיצויים לניזוקים והטבות מס לנכים. אבל גם סיוע זה, הכותבים טוענים, התנהל על פי תפיסה מוגבלת של "רווחה", וקטן באופן משמעותי בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב־1973 מפני שהוא ככל הנראה הסתמך כספית על הנפט שישראל מצאה בסיני.
למעשה, ישראל אישרה מחדש את התקציב הירדני לגדה המערבית לאחר שכבשה אותה, עם אותם קריטריונים לסיוע ובלי התחייבות לסייע לפליטי המלחמה החדשים שנוצרו בעקבות מלחמת 1967, שמספרם נע בין 40,000 ל־60,000. אלו האחרונים הועברו לאחריותה של סוכנות הפליטים הפלסטינים של האו"ם (אונר"א). בשנת 1971, שינתה ישראל את הקריטריונים הירדניים לסיוע כך שהסיוע לכל בן משפחה פחת ככל שגדלה המשפחה – רוצה לומר, באופן שעודד ילודה נמוכה.
ישראל גם סירבה להשוות את הסיוע לנזקקים בגדה לסיוע לנזקקים בישראל. לא זו אף זו, ישראל העבירה לגדה במכוון מוצרים באיכות נמוכה – כך למשל, הקפיד השלטון הצבאי שהאורז שהועבר לנזקקים בגדה יהיה 20% אורז שבור, מפני ששיערה שאנשי הגדה לא יוכלו להבריחו לישראל ולספסר בו בגלל איכותו הנמוכה.
פטרנליזם בבירוקרטיה
מיוני ועד סוף שנת 1967, העבירה ישראל סכום של 650,000 ל"י לסיוע בדמות חיטה בשטחים הכבושים, שמתוכם 160,000 ל"י יוחדו לסיוע שהועבר דרך ארגון CARE לנזקקים ברצועת עזה במהלך הרמדאן. באותו זמן, האמריקאים גם דרשו מן הישראלים שיבטיחו את המשך העברת הסיוע. במהלך 1968 ערכה מועצת המנכ"לים בדיקות מקיפות והערכות של כמות הסיוע הנדרשת לרצועת עזה ולאזורים בגדה שסבלו מחורף קשה, ייחדה תקציב לשם העברת סיוע חינמי או במחיר מופחת, ואישרה פטור ממכס לייבוא מוצרי מזון, כולל בשר לא־כשר. הוועדה נקטה במהלך 1968 צעדים נוספים של פטורים ממכס על מוצרים בעקבות עליית מחירים.
אספקה של מוצרי מזון בסיסיים כמו תה, סוכר ואורז במחיר מופחת חולקה גם לנכים בשטחים הכבושים, ונכים ברגליהם קיבלו הלוואות סיוע ופטורים ממס לסיוע בקניית רכב – בתנאי שנכותם לא נבעה מהשתתפות בפעולות מזוינות כנגד ישראל. החוקרים מציינים שתנאי זה בעצם מסמן אופי של שליטה – מי שמתנגד לשלטון אינו זכאי לרווחה. אופן נוסף שבו הופעלו מניפולציות על אופי הסיוע היה בתקציבים שתמרצו בעלי מקצוע – אלו היו גבוהים יותר עבור מקצועות "צווארון כחול", באופן שלא תמרץ השכלה אלא לימודים מקצועיים.
תחום נוסף שבו ביקשו השלטונות הישראליים להכפיף אליהם את הסיוע הוא השליטה בסיוע זר. גם כאן, נעשתה השליטה תוך כדי אפשור הפעילות של מוסדות בין־לאומיים, לא דרך שלילה גורפת – מועצת המנכ"לים הנחתה את השלטונות הצבאיים לאפשר מעבר של ארגונים כמו אונר"א ו־CARE ולסייע להם בשירותים כמו אבטחת המחסנים שלהם. אך בהמשך, החליטה המועצה שכל ארגון בין־לאומי חדש צריך לקבל אישור פעולה מן המדינה. בתירוץ של "מניעת כפילות", המועצה גם הורתה על סקר בקרב התושבים שבו נדרש כל תושב לדווח מאיזה ארגון הוא מקבל סיוע. בסופו של דבר, גיבש משרד הרווחה רשימה של ארגונים מורשים, ותיאם בין הפעילויות שלהם.
אופן נוסף שבו הופעלו מניפולציות על אופי הסיוע היה בתקציבים שתמרצו בעלי מקצוע – אלו היו גבוהים יותר עבור מקצועות "צווארון כחול", באופן שלא תמרץ השכלה אלא לימודים מקצועיים
בצעד פטרנליסטי קלאסי, הורתה המועצה על הפסקת סיוע מטעם האו"ם לכל תושב שלא היה פליט משנת 1948 – ועניינם הועבר לטיפולו של משרד הרווחה הישראלי. משרד הרווחה דרש מאונר"א דוח כולל על פעילותה, תקציבה, הייבוא שלה לשטחים שבשליטת ישראל ונתונים נוספים. כמו כן, מועצת המנכ"לים אישרה הקמה של שני מוסדות מורשים להעברת "סיוע" ממדינות ערביות לשטחים הכבושים, בתנאי שהמטבע הקשה יוחלף בלירה ישראלית. מנגד, היה הסיוע פטור ממס. ישראל הרוויחה פעמיים – מצד אחד הסיוע הבין־לאומי הקל מהעול הכספי של הדאגה לאוכלוסייה הכבושה, ומן הצד השני היא זכתה להחזיק במטבע זר קשה, והסיוע ניתן בפועל לתושבים בלירה. אך בתמונה הגדולה, גם כאן ברור המאמץ של השלטונות הישראליים לייצר שקט ויציבות בקרב האוכלוסייה הנכבשת על ידי חתירה לרווחה כלכלית.
תחום נוסף שבו התערבו שלטונות הכיבוש באופן משמעותי היה משכורות המגזר הציבורי. למעשה, הישראלים השתמשו בבירוקרטיה הירדנית והמצרית שפעלה בשטחים לפני כיבושם. כאן מה שהדריך את המדיניות הישראלית היה העלאת משכורות לנוכח עליית יוקר המחיה – אך למרות זאת, הכותבים טוענים, מכיוון שהמשטר התבסס בסופו של דבר על אפליה גזעית, זו הייתה נוכחת עדיין בתוך מערכת השכר, והובילה להתנגדות פלסטינית שדרשה שכר שווה.
על פי עדויות של מקומיים, החלו הישראלים לשלם משכורות לשכירים כבר ביולי 1967, מייד לאחר הכיבוש. הפרוטוקולים של מועצת המנכ"לים מראים שתשלום המשכורות והקמת ועדה לצורך העלאתן היו בראש סדר העדיפויות. הוועדה המליצה על העלאה של 30% במשכורות בגלל עליית יוקר המחיה בעקבות הכיבוש – מה שאכן יושם באוגוסט של אותה שנה.
לאחר מכן, ניתנו בשנים הנבחנות העלאות שכר במגוון סקטורים ובהם רפואה, הנדסה, הוראה, שיפוט ומשטרה מקומית, עובדי רשויות מקומיות ואף פקידי אבטלה. בשנת 1968 אושרו גם הלוואות בגובה של עד 3 משכורות חודשיות ועד 30,000 ל"י כדי להיאבק ביוקר המחיה. בסוף שנת 1970, הוצמד השכר ליוקר המחיה ולעלייה בדרגת ההעסקה. בשנה שלאחר מכן, גם בוטלה ההצמדה של השכר לדינר הירדני, והוגדרה תוספת שכר לכל בן משפחה – שכפי שראינו הלכה וקטנה לכל ילד נוסף. בשנתיים הבאות הועלה השכר שוב כמה פעמים נוכח יוקר המחיה. השלטון הצבאי גם הפריש חלק מן השכר לקרן פנסיה והכיר בזכויות פרישה כבר משנת 1968. הוועדה החליטה להמשיך לנהל את קרן הפנסיה כפי שנוהלה על ידי הירדנים והמצרים. המועצה גם החליטה על הפרשה קבועה לצורך קרן תאונות עבודה.
קרן הפנסיה שימשה בעצם אמצעי שליטה – מפני שהפנסיה של מי שהואשם ב"טרור" ושל משפחתו הייתה נתונה לביטול מטעם השלטון. למעשה, עדויות מראות כי לא נדרשה אפילו הרשעה אלא רק הבעת התנגדות – יחיא אל־אדהמי העיד שנעצר ל־100 ימים בשנת 1975 באופן שרירותי, ושהוא פוטר מעבודתו כמורה ושהפנסיה שלו נשללה על אף שלא הורשע באף עבירה.
הכותבים מדגישים שהמבנה של ההלוואות נועד להשיג מטרות של "הנדסה חברתית" – בייחוד דחיקת תושבים פלסטינים מחוץ לירושלים, יישוב מחדש של פליטי 48', שליטה חברתית ולבסוף – שיפור תדמיתי של ישראל בפני הקהילה הבין־לאומית
התחום האחרון שהכותבים סוקרים הוא תחום הדיור – הממשל הצבאי סיפק הלוואות דיור לתושבי השטחים הכבושים כאמצעי לקידום רווחתם. עם זאת, גם כאן, הכותבים מדגישים שהמבנה של ההלוואות נועד להשיג מטרות של "הנדסה חברתית" – בייחוד דחיקת תושבים פלסטינים מחוץ לירושלים, יישוב מחדש של פליטי 48', שליטה חברתית ולבסוף – שיפור תדמיתי של ישראל בפני הקהילה הבין־לאומית. כך החליטה הוועדה להעניק הלוואות דיור לתושבי מזרח ירושלים שהסכימו לרכוש בית בגדה המערבית.
בעזה, מימנה מועצת המנכ"לים שיפוץ של בתי פליטים במחנות הפליטים, למשל ברפיח, שיח' רדואן וח'אן יונס. הלוואות לשכירים שהיו פליטים מומנו בין השאר דרך קרן הפנסיה. מרואיינים מרצועת עזה העידו שבשנות ה־70' במסגרת תוכניתו של אריאל שרון לפנות את מחנות הפליטים כדי לחסל את התמיכה העממית במאבק המזוין הפלסטיני, הוקמו פרויקטי דיור כמו שכונות ברזיל וקנדה ברפיח ושכונת אל־אמל בח'אן יונס, ותושבים הועברו ממחנה א־שאטי לשכונת שיח' רדואן. לעומת זאת, אף לא אחד מן המרואיינים הכיר את סיפור ההלוואות – אלא מסרו סיפור אחר, שלפיו מי שביתו נהרס קיבל בית חדש בפרויקטים הנ"ל תמורת כ־6,500 דינר ירדני. אחמד אבו שאויש מסר שבשנת 1969, לאחר פעולה מזוינת במחנה אל־מע'אזי, הרס הכיבוש הישראלי והחרים מבנים במחנה כדי לפתוח רחובות רחבים במחנה לצרכים ביטחוניים, ומי שבתיהם נהרסו הועברו למזרח מחנה א־נוסייראת. בהמשך, הועבר דגם פעולה זה למחנה ח'אן יונס ורבים מתושביו הועברו לשכונות אל־אמל, שיח' רדואן, ותל א־סולטאן – כאשר מי שביתו נהרס קיבל בית תמורתו, ומי שלא, שילם את מחיר הבית החדש בתשלומים דרך בנקים ישראליים.
במטרה לשפר את תדמיתו של הכיבוש בעיני העולם, הוקמה ב־1967 קרן הלוואות לפיתוח השטחים הכבושים. ישראל גם ניסתה לזכות באמון של קבוצות מסוימות בשטחים הכבושים, למשל העדה השומרונית שהתגוררה בשכם – תוך הקמת קרן הלוואות מיוחדת לאנשי העדה, שדרכה הקימו אנשי העדה בתים על הר גריזים שליד שכם. בהמשך, חלק מן העדה יושבה בחולון, בתוך הקו הירוק. אחד המרואיינים השומרונים אישר שאכן קיבל הלוואה שכזו.
שאלות חוק הבינלאומי – ומימון הצעדים
בחלקו השלישי של המאמר הכותבים עוסקים בשתי שאלות נוספות. האם מאמציהם של השלטונות אכן היו מופנים רק כלפי התושבים הפלסטינים? כך למשל, ייתכן שמעשיהם של שלטונות הכיבוש דווקא היו מופנים כלפי הקהילה הבין־לאומית, וישראל ניסתה להראות שהיא שומרת על החוק הבין־לאומי, שעל פיו יש לה אחריות בין השאר להמשיך לקיים את החוקים שנהגו בשטח הנכבש לפני כיבושו. הדבר מסביר חלק מן הפעולות, למשל המשך השימוש בחוק הפרישה הירדני או פטור ממיסים לארגונים בין־לאומיים. גם חלק מן הפעולות הנוספות, כמו ההפרשה לקרן תאונות עבודה, היו על פי החוק הירדני.
שאלה נוספת שהכותבים מעלים היא שאלת המימון של צעדים אלו. כך למשל, חלק מן הצעדים מומנו על ידי הפרשות שנלקחו מן המשכורות של פלסטינים מהשטחים שעבדו בתוך שטחי 48' והועברו לקרן שנועדה לממן צעדים אלו. למעשה, חלק מן הכספים שבקרן אפילו לא הוצאו. למשל, ב־1971-1970 היו ההכנסות לקרן כ־10 מיליון ל"י מהגדה ומעזה-סיני כל אחת, אך בגדה הוצאו כ־6.2 מיליון, ובעזה 3.8 בלבד. עם זאת, גורם נוסף כנראה היה מעורב במימון – שהיה תלוי בתנאים פוליטיים.
על פי מרדכי ניסן, תקציב הכיבוש בכללותו נבנה בעצם על ניצול הנפט המצוי בסיני. אף שהמספרים לא פורסמו רשמית, ב־1972-1971 הופקו 6-5 מיליון טונות נפט מסיני – כלומר כנראה 50% מצריכת הנפט המקומית של ישראל. לדעתו של ניסן, תקציב הכיבוש הצבאי כולו – כ־30 מיליון ל"י – מומן מהנפט הזה – מה שמסביר את הירידה החדה של הסיוע לאחר מלחמת יום הכיפורים – שהובילה בסופו של דבר לנסיגה מן האי ולהסכם עם מצרים.
המורים בשטחים הכבושים ניסו להקים איגוד, ואף הגישו בקשה לשלטון הצבאי – אך נדחו, והקימו מועצות בלתי־רשמיות מחוסר ברירה. ההפרש בין שכר המורים בשטחים הכבושים לבין ישראל היה 64%
תגובת הפלסטינים
החלק הרביעי והאחרון עוסק בתגובת האזרחים הפלסטינים לפטרנליזם של הכיבוש – ובייחוד בהתנגדות שלהם. כפי שראינו, הכיבוש הפלה בין סוגים שונים של עובדים, מעבר לאפליה הברורה בין ערבים ליהודים. בייחוד, הוא העדיף שכירים על פני שכירי יום, והעניק תנאים שונים לעובדים בעזה ובגדה המערבית. כך, ההחלטות השונות להעלאת השכר נוכח יוקר המחיה נגעו רק לשכירים קבועים, והשכר בגדה הועלה בגדה המערבית יותר מאשר ברצועה.
על ההבדל בין יהודים לערבים נתיני הכיבוש מעידה פרשה מעניינת – שלמה גזית, מושל הגדה בין 1967 ל־1973, הציע למועצת המנכ"לים לאלץ את המעסיקים במגזר הפרטי הישראלי בפקודה צבאית להשוות את השכר בגדה לשכר בישראל ולהעניק זכויות לעובדים – אך ההצעה נדחתה על ידי רוב חברי הוועדה. גזית לא ויתר והעלה את ההצעה ישירות בפני הממשלה. רוה"מ דאז גולדה מאיר דנה בהצעה – ודחתה אותה, וכך הפכה את האפליה לרשמית. בהמשך לכך, הפיצה מועצת המנכ"לים החלטה שעל פיה, באופן רשמי לא חלות כל הגבלות העסקה בשטחים הכבושים, אף שההפרש בין השכר בשטחים לישראל בעבודות דומות היה כ־85-80%.
מצב זה אכן עורר תגובות מתנגדות מקרב הפלסטינים. שכירים בעזה התלוננו בפני הממשל הצבאי וביקשו להשוות את שכרם עם שכירים בישראל. רופאים ומורים העלו דרישה דומה ואף איימו לשבות. המורים בשטחים הכבושים ניסו להקים איגוד, ואף הגישו בקשה לשלטון הצבאי – אך נדחו, והקימו מועצות בלתי־רשמיות מחוסר ברירה. ההפרש בין שכר המורים בשטחים הכבושים לבין ישראל היה 64% – ובסופו של דבר בשנת 1980, אכן שבתו המורים בשטחים הכבושים ודרשו העלאת שכר של 100%, ואף הצליחו להשיג אם כי רק 20%.
צעדי התנגדות נוספים כללו, למשל, תלונה של השכירים בגדה כנגד הממשל הצבאי, שדרשו העלאה בפנסיה תוך הסתמכות על החלטה של השלטונות הירדניים לפני 1967 ששלטונות הכיבוש לא יישמו – בקשה שזכתה להסכמה של מועצת המנכ"לים. אפשר לטעון מצד אחד שבקשות אלו בעצם פועלות בתוך המסגרת של הפטרנליזם – אך הן גם מעידות על פעילות פלסטינית מאורגנת הפועלת בכל האמצעים הקיימים להשיג זכויות. הכותבים מדגישים ש(כפי מתרחש כיום רבות) פנייה לרשויות הישראליות אינה מביעה בהכרח רצון להשתלבות או הכרה בחוקיות של שלטונות הכיבוש – אלא כמוה כהכרה בכך ששיפור מקומי בתנאי החיים יכול לשרת את המטרה הגדולה יותר של חיזוק כוח העמידה הפלסטינית.
פעולות הסעד והרווחה שנקטו השלטונות מדגימות גם את העובדה שהכיבוש לא נועד מלכתחילה להיות זמני – שכן מטרתם הייתה, כפי שביקשו הכותבים להראות, השלטת שקט ואמצעי שליטה והכנעה על התושבים
לסיכום, הכותבים מבקשים להסיק מסקנה רחבה יותר מן הממצאים – הלוגיקה של גירוש והשמדה הוחלפה בתוך השטחים הכבושים בלוגיקה של ניהול אוכלוסין, שהרי מן הסתם סיוע ורווחה אינם עולים בקנה אחד עם גירוש. לדעתם, השלטונות הישראליים אכן אימצו לוגיקה שונה זו, מכיוון שהתנאים לא אפשרו להם לנקוט את הלוגיקה המקורית של גירוש והשמדה, אך לא ויתרו בהכרח על האפשרות התיאורטית של חזרה ללוגיקה הקודמת במקרה שהתנאים לכך יבשילו.
אם כן, הכותבים מסיקים, נדמה שיש לשקול מחדש את ההנחות המקובלות במחקר באשר לקולוניאליזם התיישבותי, שעל פיהן המתיישבים ינסו תמיד להשמיד ולהעלים את האוכלוסייה המקומית. מנגד, פעולות הסעד והרווחה שנקטו השלטונות מדגימות גם את העובדה שהכיבוש לא נועד מלכתחילה להיות זמני – שכן מטרתם הייתה, כפי שביקשו הכותבים להראות, השלטת שקט ואמצעי שליטה והכנעה על התושבים כדי לאלצם לקבל את שלטון הכיבוש. לבסוף, הכותבים מטעימים, נראה שפעולות אלו נחלו לכל היותר הצלחה חלקית – הכיבוש אכן הצליח להפוך את עצמו לקבוע ולשלוט בשטח ובתושבים, אך לא להכפיף אותם לחלוטין ולמנוע התקוממות. ההוכחה לכך היא האינתיפאדה הראשונה ב־1987, התקוממות עממית רחבה שהוכיחה את הכישלון של הניסיון לנהל ולהשתיק את האוכלוסייה הכבושה.
