האם מיליארדי דולרים שהועברו ככספי סיוע מהבנק העולמי אל ירדן, נמצאים היום בחשבונות בנק של האליטות הירדניות בחו"ל? ספוילר: נראה שלא. אבל התפוצצותה של פרשה זו מלמדת הרבה על היחסים המורכבים ועל הכרסום באמון בין השלטונות, האליטות והתקשורת בירדן. העיתונאית והתחקירנית הירדנית הוותיקה רנא א־סבאג (رنا الصبّاغ) כותבת על כך במאמר שהתפרסם באתר דרג'.
שני עיתונאים ירדנים חשפו לאחרונה שבדו"ח האחרון של הבנק העולמי נמצאות ראיות לכך שאנשי המעמד הגבוה בירדן העבירו 3 מיליארד דולר מכספי הסיוע של הבנק העולמי לחשבונות בנק במקלטי מס בחו"ל. הידיעה התפשטה בתקשורת הרשמית ובמדיה החברתית כמו אש בשדה קוצים, מבלי שנעשה כל ניסיון לבדוק את אמינותה, טוענת א־סבאג, ומגלה כי בתחילת הפרשה היא הייתה אופטימית, וקיוותה שההתלהבות סביב הידיעות מעוררות המחלוקת תאפשר סוף סוף לעיתונאים ולתחקירנים להיכנס בעובי הקורה, ולהתחקות בצורה רצינית אחר גורלם של כספי הסיוע: האם הם מועברים למקלטי מס? ואם כן, כיצד ומיהם המרוויחים מכך?
ואכן, בתחילת הפרשה נדמה היה שהידיעות מבשרות שינוי לטובה. חברי פרלמנט הפנו שאלה לממשלה; ארגון ירדני הפועל למען שקיפות שלטונית הצטרף גם הוא לקמפיין; אמצעי תקשורת רבים – מערביים וערביים – פרסמו מאמרי דעה בנושא, ואף החלו לפרסם עדויות שהעלו השערות לגבי המעורבים בפרשה; הממשלה הירדנית בתגובה פנתה לבנק העולמי וביקשה הבהרות מבלי שהכחישה את ההאשמות, או הגיבה עליהן בצורה כלשהי.
הסערה שהתעוררה סביב הדו"ח הביאה לכך שהבנק העולמי הוציא הבהרה שלפיה אין בדו"ח שפרסם שום הוכחה למעילה בכספי התמיכה המועברים לירדן. הדו"ח עוסק במדינות שנמצאו בהן חריגות בשימוש בכספי הסיוע, אך אינו מתייחס לירדן. 22 המדינות שבהן עוסק הדו"ח הן אלו אשר מקבלות את הסכומים הגבוהים ביותר של סיוע מהבנק העולמי, רובן מדינות אפריקאיות. לדברי הבנק, במדד התלות בסיוע, ירדן מדורגת ברמה בינונית. היא מקבלת סיוע שנתי מהבנק העולמי ומהבנק הבין־לאומי לשיקום ופיתוח (IBRD) בשיעור של 1.1% מהתמ"ג שלה. זאת בהשוואה למדינות שבהן עוסק הדו"ח, ואשר תלותן בסיוע מגיעה לשיעור של 2.2% מהתמ"ג ואף למעלה מכך.
הדו"ח, שחובר על ידי מחלקת המחקר של הבנק העולמי, צפה את הנולד. שלושת מחבריו הדגישו בדו"ח כי הוא אינו מייצג בהכרח את עמדת הבנק העולמי או את IBRD, ושמטרת המחקר אינה להצביע על אשמים. לפיכך אין בדו"ח כל אזכור לשמות המדינות, ומטרתו המוצהרת היא לאפשר דיון סביב השפעת הסיוע על קבוצות היעד במדינה המקבלת. הדו"ח מנסה לבדוק מה נעשה בכספים, ובאיזו מידה הם אכן משמשים למטרות שלהן יועדו.
העיתונאים בירדן בחרו להתעלם מההבהרה הרשמית שהוציא הבנק העולמי. הם גם התעלמו מדבריו של מירזא חסין, ראש דירקטוריון המנהלים של הבנק, שטען ביום עיון מקוון שארגנה המועצה הירדנית לאסטרטגיות, שלא נמצאה בדו"ח שום ראיה לכך שיש קשר בין מקלטי המס והאליטה הירדנית.
מכל הסיבות הללו, החליטה כותבת המאמר לקיים בדיקה משלה. היא קראה את הדו"ח לא פחות מארבע פעמים, דיברה עם אנשי מקצוע, ראיינה שרים ושגרירים, חוקרים ומבקרים בחיפוש אחר סימנים שישפכו אור על הקשר הירדני לגבי אותם כספים. לטענתה, היא לא מצאה אף ראיה לכך שירדן היא אחת מאותן 22 מדינות שהדו"ח עוסק בהן. טענתה זו מתחזקת על ידי אחד ממחברי הדו"ח, שאישר באוזניה כי אין שום הוכחה לכך שירדן עשתה שימוש לרעה בכספי הבנק.
בדיקה פשוטה הראתה שבעצם "לא יהיה כלום כי אין כלום". אין מחדל, אין סקנדל, אין שחיתות. לפחות לא מהממצאים העולים מהדו"ח. בעצם, המחדל היחיד שקיים בסיפור זה הוא המחדל התקשורתי – המדיה החברתית וכל ערוצי התקשורת לקחו סיפור חלש והפכו אותו לסקופ. עם זאת, כדאי לראות את השתלשלות הדברים בתוך ההקשר הפוליטי של מערכת היחסים בין העם, הממשלה, בעלי ההון והתקשורת בירדן. פרשה זו מוכיחה סופית שלא נותר שום אמון בין הגופים השונים המרכיבים את מדינת ירדן.
הממשלה שולטת ביד רמה בשיח הציבורי על ידי סתימת פיות של כל מי שמעז לבקר אותה בין אם בתקשורת או במרחב הציבורי. העיתונאים הירדנים כבר שנים מצנזרים את עצמם כדי לא להיענש על ידי המדינה. אף שירדן הייתה המדינה הערבית הראשונה להעביר את חוק הידע הציבורי, אזרחיה כמעט שאינם יכולים להשיג מידע מגורמים רשמיים.
וכך הולכת וגוברת תחושת התסכול מכך שהמדינה ומוסדותיה אינם עושים דבר כדי להעניש את אלה שמרוויחים על חשבון הציבור. ברור לכולם שהשלטון נגוע בשחיתות, אף שכלפי חוץ הוא מתהדר במאבקו בשחיתות. רוב הציבור הירדני משוכנע שקיימת ברית אינטרסים בין המדינה העמוקה (deep state), הפרלמנט, הממשלה והאליטות. ברית זו מגולמת ברשימה של 300 אנשי ציבור המהווים את קבוצת "הנאמנים". הם אלה שייבחרו למשרות הציבורית, או ימונו לשגרירים, חברי פרלמנט, או שיקבלו את השליטה באחד המוסדות העצמאיים הממומנים על ידי המדינה.
כבר שנים שבירדן רווחת תרבות הפחד, וחוסר סובלנות אלים כלפי האחר והשונה בין אם רעיונית, תרבותית, פוליטית או חברתית. בתקופה זו, בזמן משבר הקורונה, עם חידושו של "חוק הביטחון" המאפשר לשלטונות לעקוב אחרי אזרחים, ופגיעות חמורות נוספות בשורה של זכויות, נראה כי האמון בין הציבור למשטר נרמס לחלוטין. את פרשת "כספי הסיוע" יש להבין בהקשר של מציאות זו, שבה כמעט בלתי אפשרי לנהל דיון על "האמת", או להציג עובדות בצורה אובייקטיבית.
"האם ננצל את ההזדמנות כדי לחולל רפורמות אמיתיות, המבוססות על העיקרון של הפרדת רשויות וכינון פרלמנט חדש?" שואלת הכותבת בסיום המאמר בנימה אישית; "האם נשכיל לבנות משטר שיהווה במה להרכבת ממשלות פרלמנטריות אשר יגנו על ירדן מפני החוליים הבאים עליה מבחוץ ומבפנים?"
