כחצי שנה לאחר אירועי שבעה באוקטובר, העתיד עוד לוט בערפל, והמלחמה עוד רחוקה מלהסתיים – אך האבק זה מכבר מתחיל לשקוע על האירועים הדרמטיים והמדממים של החודשים האחרונים: מצד אחד, המתקפה האלימה של חמאס, שהותירה את הציבור הישראלי בטראומה עמוקה ואת עוטף עזה שרוף וחרב, וכנגדה, המלחמה הממושכת והקשה של ישראל, שהחריבה אפקטיבית את רצועת עזה, הרגה (עד כה) ככל הנראה יותר מ־30,000 בני אדם ברצועה, פצעה יותר מ־70,000, והותירה מיליוני פליטים ואת הרצועה כולה על סף קטסטרופה הומניטרית. העובדות הללו מעלות דילמה בשיח הפלסטיני על האירועים – כיצד יש להתייחס למתקפה של חמאס? האם ובאיזו מידה מדובר בטעות לאור המחיר העצום ששילמו הפלסטינים תושבי הרצועה, או מנגד – האם היא מוצדקת למרות זאת? האם ניתן לבקר את חמאס ואת ההשלכות של מעשיו בלי לשלול באופן כללי את הלגיטימיות של מאבק מזוין או של הפעולה הקונקרטית שלו?
המסה שלהלן סוקרת מאמרים של כמה מהכותבים הפלסטינים הבולטים ביותר העוסקים בסוגיית הביקורת על חמאס. מפאת רגישות הנושא, דומה שמילת הקדמה לקורא הישראלי נחוצה. רוב הכותבים הנסקרים כאן אינם מתנגדים למאבק מזוין באופן כללי, ובאופן ספציפי – הם אינם מבקרים מן הזווית המוסרית את ההתקפה של חמאס ואינם מתייחסים לאלימות שזו הפעילה כלפי אזרחים ישראלים חפים מפשע רבים. חלקם גם מעלים על נס את מבצע "מבול אל-אקצא" ותומכים בו. הביקורת שהם מותחים על חמאס, ככל שיש כזו, היא ברובה מהוססת ונובעת בעיקר מן ההשלכות של המעשים של חמאס. לצד זאת, אופי המאמרים מעיד על ביקורת ציבורית ופוליטית רווחת, בשיח הערבי והפלסטיני, על המבצע של חמאס, בגין תוצאותיו והשלכותיו הקשות.
כולם גם רואים בתגובה הישראלית תגובה אכזרית ובלתי־מוצדקת, ואף נוטים לראות בה מלחמה ג'נוסיידאלית (השמדת עם). אין ספק שמדובר בעמדה שהקורא הישראלי מתקשה להזדהות עימה. למרות זאת, כיוון שהיא עמדה שנוכחת בשיח הפלסטיני – יש חשיבות בהבנתה. יש לזכור גם, שמעבר לשיפוט המוסרי, הפרספקטיבה הפלסטינית על האירועים שונה באופן מהותי מזו הישראלית; שכמו שאנו נוטים לראות מעשים אלימים שנעשים בשם הצד שלנו כמוצדקים יותר, גם הפלסטינים נוטים לכך; ושבאופן טבעי, הסבל של תושבי עזה נוגע להם, לרגשותיהם ולאינטרסים שלהם יותר מאשר הסבל של תושבי ישראל, מה שמשפיע על נקודת מבטם ועל תשומת הלב שלהם.
יש קיטוב בחברה הפלסטינית בין מי שמצדיקים לחלוטין את פעולת חמאס ומי שרואים בה הרפתקה מיותרת שסיפקה לישראל תירוץ לצאת למלחמת השמדה כנגד הפלסטינים
עבד אל-ע'ני סלאמה: הבעיה בהטלת האחריות לתגובה הישראלית על חמאס
הבעייתיות של מי שמבקש להעביר ביקורת על חמאס בשיח הפנים־פלסטיני מודגמת במאמרו של עבד אל־ע'ני סלאמה באתר עיתון אל־איאם, היוצא לאור ברמאללה ומזוהה עם הפתח. סלאמה מדגיש שכל מי שמעביר ביקורת על חמאס מזוהה ישירות עם עמדה המאשימה את חמאס בתגובה הישראלית בעזה ובאסון שהיא חוללה. לדעתו, עמדה זו איננה ביקורת כלל, אלא "התקוטטות פרטיזנית". ביקורת, בניגוד לכך, אמורה להיות עניינית ורציונלית – כשכזו, אין נושא שהוא "מעל" הביקורת מבלי שיהיה נתון לשיפוטה.
סלאמה מתגאה בהישג הצבאי של חמאס בשבעה באוקטובר, שלדעתו הוא "בלתי־רגיל". עיקר הביקורת שהוא מעלה היא שהתנגדות אלימה איננה הישג בפני עצמה – היא צריכה להיות מלווה ביצירת חזית מדינית מקבילה המסוגלת לתרגם את ההישג הצבאי להישג מדיני. אבל כדי שזה יקרה, סלאמה מטעים, ההתנגדות צריכה להיתפס כפעולה לאומית פלסטינית וכחלק מן המאבק הפלסטיני – ולא כמעשה גבורה מפלגתי. הצעד הבא הוא יצירת חזיתות מדיניות, דיפלומטיות ותקשורתיות שישלימו את הפעילות הצבאית בתוך מסגרת לאומית מאוחדת. לצורך זאת, סלאמה מטעים, על חמאס להתרחק מהשקפת האחים המוסלמים ומאג'נדות אזוריות ולהפוך לתנועה לאומית פלסטינית של ממש.
סלאמה ממשיך ומציין שיש קיטוב בחברה הפלסטינית בין מי שמצדיקים לחלוטין את פעולת חמאס ומי שרואים בה הרפתקה מיותרת שסיפקה לישראל תירוץ לצאת למלחמת השמדה כנגד הפלסטינים. בעקבות זאת, התומכים בחמאס מבקשים להשתיק כל ביקורת כנגד חמאס ומציגים אותה כהצדקת האויב וכהאשמת הקורבן. ביקורת על חמאס, הוא מדגיש, כלל איננה הצדקת האויב – זוהי רק דרך להשתיק כל ביקורת.
אין ספק, לדעתו, שישראל היא האשמה מפני שהיא הכוח הכובש, והיא זו שהרסה את עזה – ועל כך יש לשפוט אותה בטריבונל בין־לאומי יחד עם ארה"ב. אין גם ספק, לדעתו, שהפלסטינים הם הקורבנות של המאורעות, ושחמאס פעלה במסגרת זכותה העקרונית להתנגד לישראל – שהיא חובתו של כל פלסטיני. הוא מדגיש שאף פלסטיני, כולל מחמוד עבאס, לא גינה את חמאס. הביקורת, לדעתו, היא רק על האסטרטגיה, על הטקטיקה ועל התועלת של הפעולה – האם היא מקדמת את שחרור פלסטין, ועל כן מצדיקה את הקורבנות שהיא גררה, או שלא. המחלוקת הפנים־פלסטינית סביב שאלות אלו היא ותיקה – אך בגלל חוסר בהנהגה ראויה שתוביל את האסטרטגיה הכוללת של הפלסטינים, היא הפכה לשיח פרטיזני ומפלג שמונע ביקורת וחשיבה של ממש על סוגיות אלו. גרוע אפילו מאלו, הוא מדגיש, הוא הניסיון להשתיק את הוויכוח ולדחות אותו בגלל האיום הדוחק של הכיבוש הישראלי – מפני שמשתמע מכך שאם וכאשר ייגמר הכיבוש, יידרדרו הפלסטינים היישר אל תוך מלחמת אזרחים. הפתרון, אם כן, הוא שיח רציונלי, ביקורתי וענייני.
אמג'ד אחמד ג'יבריל: צורך באחדות פלסטינית
מאמרו של הפרשן הפלסטיני אמג'ד אחמד ג'יבריל באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון ערבי מיינסטרימי היוצא לאור בלונדון, מבקש לספק סקירה כללית של האירועים ושל ההשלכות שלהם על המאבק הפלסטיני – תוך העברת "ביקורת בונה" על ניהול המאבק וניסיון לייצר קריאת כיוון להמשכה. המוטיבציה שלו, ג'יבריל מדגיש, היא שלאחר כמה חודשים מפרוץ האירועים, יש לבחון את הדברים באופן ביקורתי כדי שהפלסטינים יוכלו להיערך לקראת המאבק העתידי כנגד ישראל והתומכים בה לטווח הארוך. הוא רואה בשלב הנוכחי (המאמר נכתב לפני הרמדאן, אך נדמה שהדבר תקף גם לרגעים אלו) מעין "תקופת מעבר". ג'בריל סבור שגם אם תיחתם הפסקת אש זמנית בין החמאס לישראל בעזה, תמשיך ישראל במה שהוא לדעתו מאבק גנוצידלי כנגד הפלסטינים בעזה ובגדה כאחד, בגלל התקיעות המדינית של ישראל ושל ארה"ב. מנגד, לדעתו, ישראל מסוגלת פחות ופחות להכיל את הזעם העממי הפלסטיני בשני המקומות – בגדה, הוא מובל בעיקר בידי הדור שנולד לאחר אוסלו, ובעזה – הוא יובל בידי נפגעי המלחמה.
ג'יבריל מונה מספר אתגרים העומדים בפני החמאס וההתנגדות האסלאמית. הראשון שבהם הוא האתגר הפנים־פלסטיני – הפלסטינים מפוצלים, והם זקוקים לאחדות פנימית כדי להתגבר על הפיצול בין הגדה לבין עזה. רק אחדות כזאת לדעתו תוכל להיות בסיס לפעילות פוליטית ולמאבק הפלסטיני לאחר סוף המלחמה. זאת בעיקר בתקופה של לחץ מדיני אמריקאי גובר ל"חידוש הרשות" ולפתרון שתי המדינות – שהוא רואה כבלתי־רלוונטי.
בפועל, הוכיחה המלחמה שלמרות התמיכה המסוימת של איראן ושל בעלות בריתה, "אחדות הזירות" היא בעיקר סיסמה – מפני שלאיראן אינטרסים משלה והיא לא הייתה מעוניינת להיגרר למלחמה אל מול ישראל
פן אחר של אתגר זה הוא תרגום ההישג הצבאי של חמאס להישג מדיני כמו עסקת "כולם תמורת כולם". הבעיה היא חוסר התמיכה הכמעט מוחלט בפלסטינים בקרב הכוחות האזוריים או העולמיים, המשחק לטובת ישראל ומיתרגם בסופו של דבר למספרים אדירים של קורבנות. ג'יבריל מצביע על העובדה שדווקא במלחמה הנוכחית, באופן יוצא דופן, ישראל דורשת כניעה מוחלטת – למרות כישלונותיה הצבאיים והלגיטימיות המעורערת של ממשלתה בקרב הציבור. לדעתו, מדובר במבחן גורלי העומד בפני ההתנגדות הפלסטינית – ההתעקשות של ישראל נובעת מכך שכל ויתור שהיא תעניק לפלסטינים ייתפס כ"פרס" להתנגדות, בייחוד בגלל ההישגים הדלים יחסית שהביאו בעבר הפתרונות המדיניים לפלסטינים.
בהקשר הזה, ג'יבריל מציע אולי את הביקורת החמורה ביותר שלו על חמאס – על אף שלדעתו הייתה המלחמה נחוצה, לאור האירועים יש לבחון מחדש הן את האסטרטגיה של החזקת בני ערובה ישראלים למטרת עסקאות חילופים – מפני שחמאס ממוקמת בעזה, וישראל יכולה בקלות מאוד להתעלל באזרחים העזתים כנקמה, בניגוד למשל לביירות – שם חזבאללה בטוח יחסית מפני ישראל. כאופציה אלטרנטיבית, ג'יבריל מציע שעל אף שסביר מאוד שבתקופה הקרובה יחזור הסכסוך הישראלי-פלסטיני להתנהל בעיקר באופן אלים (ולא־מדיני), האתגר העומד בפני ההתנגדות אינו רק צבאי – הוא כרוך גם במוביליזציה פנימית של הפלסטינים לניהול מאבק ארוך טווח שהחברה כולה תהיה מגויסת אליו – אולי בדומה לאינתיפאדה הראשונה, שיחליש את ישראל, את היכולות הצבאיות שלה ואת המתנחלים, שאותם ישראל מחמשת.
אתגרים נוספים שג'יבריל מונה מתייחסים לקשר של חמאס עם מדינות האזור. בהקשר זה, הוא מבקר את חמאס בעיקר על העובדה שלמרות הסיסמה "אחדות הזירות", היא סובלת מחוסר תמיכה אזורי ניכר – גם בקרב מצרים ומדינות המפרץ מן הסתם, אך גם מקרב "ציר ההתנגדות", בעלי הברית הצבאיים שלה. בפועל, הוכיחה המלחמה שלמרות התמיכה המסוימת של איראן ושל בעלות בריתה, "אחדות הזירות" היא בעיקר סיסמה – מפני שלאיראן אינטרסים משלה והיא לא הייתה מעוניינת להיגרר למלחמה אל מול ישראל. בסופו של דבר, מה שנחוץ לפלסטינים לדעת ג'יבריל הוא אחדות פנימית עממית במודל של האינתיפאדה הראשונה, שתנטרל את האפקטיביות של השליטה הישראלית בפלסטינים.
חיאן ג'אבר: על אי-אלימות והלקאה עצמית
כנגד הכיוון שבו ג'יבריל מבקש להטות את המאבק והטון הביקורתי-מתון שלו כלפי הפעולות של חמאס, ישנם כאלו המצדיקים את המאבק האלים ללא הסתייגות. כך למשל חיאן ג'אבר, במאמר שפורסם גם הוא באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, מבקר מה שהוא מכנה שיח של "הלקאה עצמית" סביב המתנגדים למאבק האלים של חמאס. לדעתו, לשיח זה מספר מאפיינים רטוריים.
המאפיין הראשון הוא ששיח זה טוען שהתנגדות אלימה פוגעת בהתנגדות הבלתי־אלימה. כך למשל, דוברי שיח זה מצביעים על כך שמתקפת חמאס ב־2021 קטעה את ההתקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל (אירועי מאי 2021). הוא מדגיש שגם הוא אז ביקר את חמאס על העיתוי המדויק של המתקפה מסיבה זו – היא הביאה להפניית תשומת הלב הפלסטינית והעולמית מההתקוממות העממית אל עזה. אבל, ג'אבר ממשיך, בין מאי 2021 לאוקטובר 2023 עברו יותר משנתיים שבהן חמאס לא תקפה את ישראל מיוזמתה, ובזמן הזה לא התרחשה כל התקוממות עממית. להיפך, אם כבר – מתקפת אוקטובר עוררה הפגנות תמיכה בעזה בכל רחבי העולם – ואולי עוד תעורר אינתיפאדה בגדה, לפי דוחות אמריקאיים וישראליים.
טיעון שני של שיח "ההלקאה העצמית" הוא שהתנאים לא הלמו את הפעולות של חמאס – בעיקר בשל העליונות הצבאית של ישראל והתמיכה האדירה בה. ג'אבר מודה בעליונות הצבאית, אבל, הוא מטעים, היא תמיד תהיה קיימת שכן ברגע שהיא תפסיק, ישראל פשוט לא תוכל לתחזק את הכיבוש שלה. היא תובס צבאית – ולא יהיה צורך בפעולות התנגדות. הבעיה של (חוסר) התמיכה האזורית חמורה יותר – רק איראן תומכת בהתנגדות. ג'אבר מזהיר שאל להתנגדות להפוך לכלי של המדיניות האיראנית מפני שהמשטר האיראני הוא משטר עריץ המבצע פשעים רבים נגד אזרחים באזור, כמו במלחמת האזרחים בסוריה. למרות זאת, על ההתנגדות לקבל תמיכה מאיראן מפני שאין לה ברירה, אך עליה לשמר את שיתוף הפעולה בגבולות צרים ככל הניתן.
מי שמתמקד רק בקורבנות המלחמה, מטעים ג'אבר, שוכח שאף גורם פלסטיני פנימי או בין־לאומי לפני המלחמה לא ניסה להפסיק את המצור, ועל כן שלילת המלחמה משמעותה לדון את הפלסטינים למצור אינסופי
גם בקרב מדינות העולם, המשטרים תומכים בישראל, ולמרות זאת, ברמה העממית, המלחמה דווקא עוררה תמיכה בפלסטינים, ובייחוד בבעלות הברית החשובות של ישראל, כמו ארה"ב ובריטניה. ג'אבר מדגיש שנקודה זו סותרת טענה נוספת של אנשי שיח "ההלקאה העצמית" – שרק מאבק בדרכי שלום יוכל לעורר סולידריות בין־לאומית עם המאבק הפלסטיני. לא זו אף זו – גם מדינות כמו ברזיל ודרום־אפריקה הצטרפו לתמיכה בפלסטינים.
מאפיין נוסף של "שיח ההלקאה העצמית" הוא הדגשת האבדות הפלסטיניות במלחמה. ג'אבר שולל שיח זה, שבעצם משתף פעולה עם האינטרס של ישראל להציג את הפעולות שביצעה לפני המלחמה כנגד הפלסטינים בעזה כלגיטימיות. פעולות אלו, ובראשם המצור על עזה, ג'אבר מציג כ"הרג איטי" של הפלסטינים בעזה – לאור הנתונים הקשים של חוסר ביטחון תזונתי, עוני, אבטלה והגירה ששררו ברצועה עוד לפני המלחמה. מי שמתמקד רק בקורבנות המלחמה, מטעים ג'אבר, שוכח שאף גורם פלסטיני פנימי או בין־לאומי לפני המלחמה לא ניסה להפסיק את המצור, ועל כן שלילת המלחמה משמעותה לדון את הפלסטינים למצור אינסופי. ג'אבר מדגיש שפעולות בדרכי שלום כמו צעדות השיבה דוכאו בברוטליות על ידי ישראל ולא הביאו לשום הישג של ממש, ושהרשות הפלסטינית לא סייעה לעזה אלא בעצמה דיכאה התקוממויות עממיות.
בסיכומו של דבר, ג'אבר מבקש למצוא בעבר הפלסטיני את שורשי העמדה המתנגדת לפעולת חמאס – לדעתו, מאז ראשית ימי המאבק, הוא נוהל באופן אחיד ומונופוליסטי. בהתחלה, תחת אש"ף, היה המאבק המזוין היחיד שלגיטימי, ומאז שנות התשעים, הפך רק המאבק בדרכי שלום ללגיטימי. ג'אבר מציין שתומכי המאבק בדרכי שלום מדגישים שהמאבק האלים לא הוביל להישגים בשנות השישים ובאינתיפאדה השנייה – בניגוד למאבק העממי באינתיפאדה הראשונה. כנגד זאת, ג'אבר מציין שהמאבק הלא־אלים לא החל באינתיפאדה הראשונה, אלא היה נוכח במאבק הפלסטיני מראשיתו, ועל כן באותה מידה הוא לא הביא בהכרח להישגים כל העת. לעיתים אם כן, מתאים המאבק הבלתי־אלים, ולעיתים יש צורך במאבק אלים.
ח'אלד אל-חרוב: בלי התנגדות פלסטינית הייתה הסוגיה הפלסטינית נעלמת
מאמרו של ח'אלד אל־חרוב, מחשובי חוקרי חמאס בעולם, שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד מתאר תופעה דומה של שיח של הלקאה עצמית ובכיינות, המתאפיין בעיקר בכך שאינו מציע כל אלטרנטיבה. אל־חרוב מדגיש שהביקורת על האסון שחמאס הביא על הפלסטינים מוצדקת באופן עקרוני – אך המשך ההיאחזות בה לאחר שישה חודשים כבר איננו ענייני. מן הסתם, הוא מטעים, אף לא אחד חזה את עוצמתה של התגובה הישראלית ולא שהעולם יתיר לישראלים להמשיך במלחמה לזמן כה רב. ההתבוססות בכאב ובאבדות לא תשיג דבר ואינה אומרת דבר לגבי מה יש לעשות מעתה והלאה. באופן רחב יותר, אפשר גם לייצר נרטיב היסטורי שלפיו ההתנגדות פסולה מפני שהיא אשמה בכל האלימות שהפלסטינים סבלו ממנה בעקבות ההתנגדות – "ספטמבר השחור" בירדן, מלחמת האזרחים בלבנון, הפלישה הישראלית ללבנון, הדיכוי הישראלי של שתי האינתיפאדות וכו' – אך הדבר משכיח את האלטרנטיבה: אילו ההתנגדות לא הייתה קיימת כלל, הסוגיה הפלסטינית פשוט הייתה נמחית מעל פני האדמה.
אל־חרוב מבקר את הטיעון של תומכי המלחמה הגורס שישראל לא השיגה אף לא אחד מיעדיה הצבאיים. הבעיה היא שאין שום תוצאות מעשיות לטענה זו, ואם הטוען טענה זו היה משתכנע בכך שישראל השיגה את מטרותיה, כיצד היה משנה את השקפותיו לגבי מה שיש לעשות?
אל־חרוב ממשיך ומבקר גם את השיח על הסבל של אנשי רצועת עזה. הוא מדגיש שאילו חמאס היה יודע את היקף ההרס שייגרם בעקבות פעולותיו ולמרות זאת היה עושה אותן, אזי הייתה זו ביקורת שאין מוצדקת ממנה. כנגד זאת אל־חרוב מדגיש שהמשך ההתבוססות בסבל אינו מקדם שום פתרון שלו, ושלצד ההכרה בסבל יש לשבח את כוח העמידה של הלוחמים ושל אזרחי הרצועה.
אל־עאיד מדמה את ההפצצות של ישראל בעזה להפצצות של אסד כנגד אזרחיו – רק שבעזה, בניגוד לסוריה, לא היה לשורדים לאן לברוח
עלי אל־עאיד: השוואה להתנגדות למשטר אסד
עלי אל־עאיד, במאמר באתר דפה ת'אלת'ה (הגדה השלישית), במה תרבותית ערבית, מבקש גם הוא להצדיק את המאבק המזוין תוך השוואתו למאבק של אזרחי סוריה כנגד הדיקטטורה של משטר אסד בסוריה. בדומה לג'אבר, הוא טוען כנגד מי שמבקר את חמאס על האחריות להרג שנגרם לתושבי הרצועה, שתושבי הרצועה לא היו "חיים" במובן המלא לפני כן – כמו תושבי סוריה תחת משטר אסד.
הדיכוי של שני המשטרים, הניסיון להגלות את התושבים ולפגוע בהם, היה קורה ממילא, גם לולא היו מורדים בהם. אל־עאיד מדמה את ההפצצות של ישראל בעזה להפצצות של אסד כנגד אזרחיו – רק שבעזה, בניגוד לסוריה, לא היה לשורדים לאן לברוח. גם בסוריה וגם בפלסטין, ההתמרדות כנגד המשטר העריץ לא החלה ב־2011 או ב־2023, אלא הייתה תמיד. בסוריה, כמו בפלסטין, המהפכה נמשכת למרות ניסיונות הדיכוי – בניגוד למדינות ערביות אחרות – מפני שהעם בשניהם במצב שאין לו ברירה אלא להתמרד. מן הסיבה הזו, הוא מדגיש, אין טעם לבקר את ההתנגדות הפלסטינית (או את הסורים) על כך שהתמרדו ועל התוצאות של דבר זה – אם הם לא היו עושים זאת בזמן שעשו זאת, הדבר היה קורה בהכרח בזמן אחר.
לסיכום, נציג שתי נקודות מבט ביקורתיות יותר כלפי חמאס. גם אלו, יש להדגיש, אינן כופרות בלגיטימיות העקרונית של מה שחמאס עשה, אך הן מבקשות להטיל ספק עמוק יותר במעשיו של החמאס ובתוצאותיהם ממה שראינו עד כה.
סעיד א-זידאני: פער בין המטרות המוצהרות למטרות האמיתיות
מאמרו של פרופ' סעיד א־זידאני, אינטלקטואל וחוקר פלסטיני, ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס, שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד הוא מאמר שכזה. א־זידאני מדגיש שגם לחמאס וגם לישראל מטרות שונות מן המטרות המוצהרות שלהן. המטרה המוצהרת של חמאס בהתקפה שלו על ישראל הייתה להפסיק את המצור על רצועת עזה, להגן על אל־אקצא מהתקפותיהם של יהודים קיצונים ולשחרר את האסירים הפלסטינים. המטרות הלא־מוצהרות היו, לפי א־זידאני, עצירת הנורמליזציה עם סעודיה וכיבוש הבכורה בקרב התנועה הלאומית הפלסטינית וההתנגדות לכיבוש הישראלי.
התגובה הישראלית האכזרית למתקפה הרצחנית, הנמשכת עד כה, הצהירה שמטרותיה הן מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ושחרור החטופים. עם זאת, ההגליה, הפגיעה רחבת ההיקף בחפים מפשע, ההרס העצום וההרעבה – מראים באופן ברור, לדעתו, שמטרת המלחמה האמיתית היא אחרת – הפיכת רצועה עזה למקום שאיננו ראוי למגורי אדם, הגליה של כמה שיותר מתושביה וביות בכוח של הנותרים.
בניגוד למשל לאל־חרוב, א־זידאני מדגיש שאת המתקפה של חמאס יש לשפוט על פי תוצאותיה – והתוצאות היו הרסניות. אם כן, למרות ההישגים הניכרים של המתקפה – היא הסבה מכה כואבת ומשפילה לישראל, בהיקף כמעט חסר תקדים וחשפה את התלות של ישראל בהגנה של המערב ושל ארה"ב – היא הייתה סיכון לא־מחושב. לכן, חמאס נושאת באחריות לתוצאות של המתקפה. אך מעבר לכך, הוא מדגיש, זמן ההאשמות עוד לא הגיע – כעת יש לפעול למטרה אחת, והיא לסיים כמה שיותר מהר את המלחמה, הממיטה אסון על תושבי עזה. לאחר מכן, יהיה ניתן לדון לעומק במי פשע ומי חטא.
מאג'ד כיאלי: התמקדות מופרזת במאבק אלים
לסיכום, מאמרו של מאג'ד כיאלי, איטנלקטואל ופובליציסט פלסטיני בולט, שפורסם באתר דרג', בימת תקשורת ערבית עצמאית, מבקש לבקר באופן עקרוני את המרכזיות של המאבק המזוין בקרב המאבק הפלסטיני מאז ראשית התנועה הלאומית הפלסטינית בצורתה הנוכחית בשנות השישים. מרכזיות זו עיצבה באופן עקרוני את קשריה של התנועה הלאומית עם העם הפלסטיני – היא התמקדה בעיקר בכוח ובשליטה וגם ביחסי החוץ שלה, מפני שהיא נעשתה תלויה בסיוע צבאי, כספי ופוליטי חיצוני. הדבר נכון הן לזמן שבו שהתה התנועה בירדן ובלבנון והן עם מעברה לפלסטין. לדעתו של כיאלי, המאבק המזוין הפך בקרב הפלסטינים למשהו קדוש שאין לערער עליו ולדון בו – הפעלה בלתי־מבוקרת זו של מאבק מזוין הביאה לכך שהפלסטינים משלמים מחירים אדירים כתוצאה ממנו, ואינם קוצרים שום פירות פוליטיים ומדיניים תמורת זאת.
בשנות השישים, כיאלי מטעים, היה המאבק המזוין האופציה היחידה שעמדה בפני פתח להפוך לגורם משפיע בזירה הפלסטינית והערבית, שבה הוא נאלץ להתחרות במגוון קבוצות לאומניות ושמאליות – אך גם למשוך תמיכה מקרב הפלסטינים ולעורר אותם לפעולה לאחר ההלם של הנכבה. נוסף על כך, פתח החשיבה את עצמה כחיל חלוץ של צבאות ערב במערכת השחרור הערבית הכללית כנגד המערב וישראל. הבעיה, שהחלה כבר אז, היא שהאמצעים העצמיים של הפלסטינים היו דלים – מה שהפך אותם לתלויים בסיוע חיצוני. פתח הייתה מודעת לכך ובחרה באופציה זו במודע, ובהמשך כידוע היא גם פנתה במודע נגד המאבק המזוין ואל עבר האפיק המדיני.
עליית חמאס ככוח התנגדות חמוש ואלים הייתה מעין תגובת נגד להתפתחות זו של פתח – ומעמדו של חמאס התחזק ככל שהתנועה הלאומית הפלסטינית נחלשה, ובהמשך כאשר הרשות הפלסטינית נדחקה לקרן זווית על ידי ישראל. חמאס רק המשיכה היכן שפתח הפסיקה. מעתה, פתח המשיכה לתמוך באופציה המדינית, בעוד חמאס מקדמת את האופציה הצבאית – ומן הרגע שהשתלטה על רצועת עזה הפכה אותה לבסיס למאבק זה. חמאס התייחסה לעזה כמעין שטח ריבוני, שבו תוכל להילחם כביכול לא כתנועת התנגדות אלא בלוחמה של צבא כנגד צבא – מה שהחל בהפצצות הטילים שלה והגיע לשיאו בפלישה הצבאית לכל דבר שהתרחשה ב־7 באוקטובר, שהייתה מכה חסרת תקדים עבור ישראל. ישראל, לדעת כיאלי, מצאה ב־7 באוקטובר הזדמנות לפתיחה במלחמת השמדה כנגד הפלסטינים.
בגדה ובעזה, הפכה הרשות לאוסף של מנגנוני ביטחון הפועלים עבור השלטון הישראלי ומסייעים לו לשלוט באוכלוסייה, במקום פיתוח החברה והכלכלה – זאת מפני שהפלסטינים נתונים עדיין תודעתית אך ורק למאבק המזוין
מעבר לתוצאה הרסנית זו, החסרונות של ההתמקדות במאבק המזוין באו לידי ביטוי לאורך ההיסטוריה הפלסטינית – בייחוד, הם הביאו לחולשה פוליטית ומדינית של התנועה הלאומית ולדחיקה של המאבק העממי, ששיאו באינתיפאדה הראשונה. דינמיקה זו באה לידי ביטוי גם ב־2021, כאמור לעיל – אז דיכאה המתקפה הצבאית של חמאס התנגדות פלסטינית עממית שהחלה סביב פינוי בתים בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים.
חסרון נוסף, הנובע מן הגירעון הפוליטי של המאבק המזוין, הוא שהתנועה הלאומית הופכת לאלימות גרידא ומשתעבדת לאינטרסים חיצוניים. זאת מפני שהיא איננה יודעת לתרגם כוח למעש פוליטי. כך למשל, במחנות הפליטים בלבנון, מה שנותר מן התנועה הלאומית הוא רק מיליציות להשכרה – היא לא הותירה מאחוריה אף מוסדות חינוכיים, תרבותיים או אזרחיים לאחר שגורשה על ידי ישראל ב־1982. בגדה ובעזה, הפכה הרשות לאוסף של מנגנוני ביטחון הפועלים עבור השלטון הישראלי ומסייעים לו לשלוט באוכלוסייה, במקום פיתוח החברה והכלכלה – זאת מפני שהפלסטינים נתונים עדיין תודעתית אך ורק למאבק המזוין.
גם חזבאללה בלבנון היא מקרה דומה של התנגדות מזוינת הרסנית: חזבאללה, שניכס לעצמו את ההתנגדות בלעדית, שומר לעצמו את הזכות להחליט על מלחמה עם ישראל – מלחמה שמשפיעה על אזרחי לבנון כולם. הוא משעבד את ההתנגדות לאינטרס האזורי האיראני, ומוציא את כל כוחו על מלחמה בסוריה שאין לה דבר וחצי דבר עם האינטרסים של אזרחי לבנון – תחת דגל ההתנגדות.
לסיכום מאמרו, כיאלי מדגיש שגם המאבק המזוין השיג את מטרתו כבר בשנת 1974: הוא הביא לגיוס העם הפלסטיני למאבק הלאומי, והכריח את מדינות ערב להכיר באש"ף ובזכויות העם הפלסטיני. מאז, נבע ההישג היחיד של העם הפלסטיני מן המאבק העממי של האינתיפאדה הראשונה. למרות זאת, הוא מדגיש, כשלעצמו המאבק הזה הוא לגיטימי כל עוד הוא הולם את התנאים הפוליטיים השוררים ואת היכולות של העם הפלסטיני לשאת את תוצאותיו, מצד אחד, ולהפיק ממנו תועלת, מן הצד השני. באופן כללי, הוא מדגיש, אין פתרון מקודש שאותו לא ניתן לבקר.
אם נסכם בקצרה, ניתן לומר שבולטות כאן במידה רבה נקודות מבט שיש להן מקבילה גם בשיח הישראלי – לצד הקונצנזוס הרחב על המוצדקות של הפעולה, לפחות באופן עקרוני, השיח הפלסטיני מודאג הן מן התוצאות וההשלכות שלה – אבל הן מן האפשרות לתרגם אותה להישג מדיני של ממש. גם שם, יש מי שמבכר את ה"הכרעה" נוכח מה שמתפרש כחוסר באופציות אחרות, ויש כאלו הרואים בכך טעות הרסנית, בייחוד כאשר ההכרעה הופכת לתכלית כשלעצמה. נדמה שבייחוד, הביקורת שכיאלי מפנה כנגד החמאס נוגעת באיזו מידה גם בישראל – גם ישראל נחשפה כמי שאינה מנהלת פוליטיקה של ממש, לא כלפי חוץ וגם לא ממש כלפי פנים; כמי שתלויה בגורמים חיצוניים כדי שיתחזקו את עוצמתה הצבאית; ובייחוד, נדמה שגם ישראל שילמה, ועוד עשויה לשלם, מחירים כבדים ביותר על כך שנשענה על החרב.
