הביטוי "השהידים של פת הלחם", כלומר אלה שנהרגו בחיפושם אחר פרנסה, הוא ביטוי שגור בקרב תושבי רצועת עזה. שמענו אותו לראשונה כשהגיעו אלינו חדשות על תושב עזה כזה או אחר שנפטר באחת ממדינות המפרץ שמשכו אליהן אלפים מתושבי הרצועה בשנות השישים בחיפושם אחר עבודה. סיבת המוות במקרים אלה הייתה לרוב התקף לב או תאונת דרכים. בשומענו את החדשות האלה היינו חשים צער וכאב, ומקיימים את מנהגי האבלות במשך שלושה ימים, אף שהנפטר נקבר הרחק מארצו.
היום, בתוך המלחמה הברוטלית שאנו חווים, למוות בחיפוש אחר פת לחם ישנן סיבות ופנים רבות. ראשית, מוות מהיבשה. בתחילת המלחמה משאיות הסיוע דרסו למוות את ההמון שצבא עליהן, ובהם אף כאלה שניסו לטפס עליהן. אך האסון הגדול באמת שממשיך לגבות חיי אדם מאז החלה המלחמה הוא הפצצתם של אלה שמתקבצים ומחכים למשאיות הקמח המגיעות מדרום הרצועה המנותק גאוגרפית מצפונה. אותם הרוגים אף קיבלו את הכינוי "השהידים של הקמח".
במערב הרצועה היו אזורים מרהיבים ביופיים ושוקקי חיים. הם היו עמוסים במבקרים שבילו בהם בלילות הקיץ הארוכים או כאלה שביקשו לערוך פיקניקים ולשתות משהו חם תחת טיפות הגשם בחורף. האזורים הללו, שהיו מלאים בחיוניות, רעש וחיים לאורך כל השנה כולה, נושאים כעת שמות מטילי אימה כמו "כיכר המוות". המוות, אם כן, מגיע בצורה של חיפוש אחר פת לחם חסרה, ואם היא נמצאת הרי שהיא ספוגה בדם.
יש גם כאלה שזרקו את עצמם בין הגלים הגבוהים בתקווה להגיע לארגזי הסיוע שנפלו בטעות בים לאחר שהמטוס שחרר אותם קרוב לחוף, אבל הרוח שסחפה אותם הובילה למוות בטביעה
מאז ארגזי הסיוע מוצנחים מעל שמי עזה, גם החיפוש אחר פת לחם שצונחת מהשמיים עשוי להוביל למוות. למרבה צערם של הרעבים, רבים מהם מוצאים את מותם כשהארגזים הכבדים נופלים ישירות על ראשיהם, או אם המצנח לא נפתח כשהוא נזרק מן המטוס. או אז, הארגז נופל בצורה מהירה וקטלנית על מי שאתרע מזלו להיפגע ממנו.
המוות הנורא ביותר התרחש כאשר אדם ניסה לחלץ את האוכל מהארגז מתוך ייאוש ורעב, ומבלי לשים לב חבל המצנח נכרך סביב צווארו.
יש גם כאלה שזרקו את עצמם בין הגלים הגבוהים בתקווה להגיע לארגזי הסיוע שנפלו בטעות בים לאחר שהמטוס שחרר אותם קרוב לחוף, אבל הרוח שסחפה אותם הובילה למוות של העזתים הרעבים בדרך שלישית: טביעה. רוב העזתים אגב אינם מצטיינים בשחייה אף שכל רצועת עזה היא רצועת חוף. רוב האנשים הפשוטים משאירים את השחייה לדייגים, כאלה שמקצוע הדיג עובר אצלם בין דורות רבים במשפחה. שם משפחה מסוים מספיק כדי לדעת שהאדם הניצב לפניך הוא דייג בן דייג.
למען האמת, ישנם פליטים בעזה שירשו את מקצוע הדיג משום שהכפרים שמהם נעקרו אבותיהם בזמן הנכבה שכנו על חוף הים. כשמישהו למשל אומר לך שהמוצא שלו הוא מהכפר חורה למשל, דע לך שהוא בן למשפחת דייגים שבניה וגם בנותיה מצטיינים במבנה גוף חזק, בשיניים מבריקות, בראייה חדה ובמערכת חיסון חזקה נגד מחלות, משום שרוב האוכל שממנו הם ניזונים מגיע מהשפע של הים.
אולם כיום הרעב הבלתי־נסבל משליך את הגברים למעמקי הים ללא שיקול דעת. אפילו הדייגים עסוקים רק באיסוף קופסאות הסיוע. לצד הפצצות מהאוויר והפגזות הטנקים, ירי המזל"טים או הצלפים המתחבאים על גגות המבנים, גם הטביעה הפכה אם כן לגורם מוות נוסף מאז החלה המלחמה המטורפת. הקורבן העזתי הוא כמו ציפור תועה שאין לה אלא זוג כנפיים קצרות ועדינות.
תהיה זו טעות לסכם את הכאב בעזה בטענה שאנו מתים וממשיכים למות. הטרגדיה הברורה היא ששכחנו כיצד נראים החיים והפכנו למתים מקצועיים. המוות האכזרי ביותר הוא מוות איטי וצפוי, אשר נצבע בכל פעם בגוון נוסף. האמירה הרווחת היום בעזה היא: המתים הם הניצולים האמיתיים.
סמא חסן היא סופרת ועיתונאית עזתית. המאמר המקורי התפרסם ב־3 באפריל 2024 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: נטע תלמוד
