בעת האחרונה התפרסם דו״ח נוסף על ביטויי האנטישמיות של תנועת החרם על ישראל – הפעם דו"ח של המכון המשפטי ״זכור״ והקרן למאבק באנטישמיות StopAntisemitism.com. כותרת הדו״ח, שארגונים יהודים רבים אימצו, היא ״האנטישמים החדשים: מכניזם הרדיקליזציה של תנועת החרם וקמפיין הדה־לגיטימציה נגד ישראל״. הדו״ח משתמש ב״הגדרת העבודה של אנטישמיות של המרכז האירופי לניתור גזענות ושנאת זרים״ מ־2005, שהייתה לימים לבסיס להגדרת האנטישמיות של ה־International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) מ־2016, וממשלות וארגונים רבים קיבלו אותה. על פי הגדרה זו, ביטויים של אנטישמיות הם, בין השאר, שלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית; התייחסות לישראל כאל מדינה גזענית ולא לגיטימית; שימוש במוטיבים אנטישמיים קלאסיים נגד ישראל וישראלים; ביקורת ייחודית המתמקדת בישראל ואינה מיושמת על מדינות אחרות, והשוואת ישראל לנאצים. ואכן, הדו״ח מתמקד בהיבטים האלה של תנועת החרם, בהיותם, לכאורה, ביטויים של אנטישמיות נגד ישראל.
מאפיין בולט אחד של הדו״ח הוא שהוא מלא ב"גילויים" שאינם גילויים כלל. כותבי הדו״ח מציינים שרבים מפעילי תנועת החרם מבטאים את התנגדותם לציונות ולמדינה יהודית בטענה שהן מפעל גזעני (עמ׳ 28, 52). הביטאון האינטרנטי המרכזי של תנועת החרם, The Electronic Intifada מפרסם לעיתים קרובות מאמרים התומכים – למרבה ההפתעה – בחרם על ישראל (עמ׳ 50). בביטאון מתפרסמים לעיתים קרובות גם מאמרים הדוחים את זכותה של ישראל להתקיים, מכנים אותה מדינה גזענית וכיוצא בזה. בקיצור, הדו״ח מגלה שתנועת החרם – שהוקמה על ידי פלסטינים כדי להיאבק בדיכוי של פלסטינים בידי ישראל, שאת שורשיו היא רואה בנישול ובטיהור האתני שמבטא המפעל הציוני – היא אכן אנטי־ציונית ותומכת בחרם על ישראל.
מאפיין בולט אחר של הדו״ח הוא שהוא רואה בציון עובדות מוסכמות ביטוי לאנטישמיות. למשל, פעיל אחד של תנועת החרם כתב על כוחו של הלובי הציוני בארצות הברית, ושהוא השפיע על ״התרבות הפוליטית האמריקאית דרך כסף פוליטי ומכוני מחקר וכותבי טורים ועורכי עיתונים״. כמובן, הלובי ״הציוני״ יהיה הראשון להתגאות בכך שהוא אכן מצליח להשפיע דרך תרומות לחברי קונגרס, מכוני מחקר ומאמרים בעיתונות. אלא שעל פי הדו״ח אין זו אלא חזרה על הטענה האנטישמית הקלאסית בדבר שליטת היהודים בתקשורת ובממשלות העולם (עמ׳ 65, 81). פעיל אחר כתב שהכיבוש הישראלי הוא כמו ״תמנון״ שזרועותיו מגיעות ״לכל פינה בחיים הפלסטיניים״ – גם זו, על פי הדו״ח, טענה אנטישמית קלאסית (עמ׳ 66). מנהיג תנועת החרם עלי אבו־נימה טען שישראל מעבירה תעשיות כימיות לגדה המערבית, וכך מרעילה את בארות המים שבה, ושהמצור על עזה והמלחמות בה הפכו 95% ממי הרצועה לבלתי ראויים לשתייה. כמובן, על פי הדו״ח אין זה אלא מִחזור של הטענה האנטישמית הישנה שהיהודים הם מרעילי בארות (עמ׳ 53).
דומה לכך היא גם טענת הדו״ח שהכינויים ״גטו״ (עמ׳ 28; 52) ו״מחנה ריכוז״ (עמ׳ 82), המיוחסים בפי פעילי תנועת החרם לעזה הם ביטוי נוסף של אנטישמיות, משום שהם מקבילים את מה שישראל עושה למעשיהם של הנאצים. אלא שעל פי ההיגיון הזה יהיה עלינו להאשים באנטישמיות חמורה הרבה יותר ילידים אמריקאים המשווים את קולומבוס להימלר; עמים ילידיים בכלל המקבילים את מה שעוללו להם כובשיהם הקולוניאלים למעשים ולאידיאולוגיה של הנאצים; פעילי זכויות בעלי חיים הטוענים שעבור החיות "כל יום הוא טרבלינקה" ו״כל בני האדם הם נאצים״; את אלברט איינשטיין שראה באצ״ל קבוצה בעלת מאפיינים נאציים; את חברי הכנסת לשעבר מיכאל איתן ויוסי שריד שהקבילו בין המצע של הרב כהנא לחוקי נירנברג וכינו אותו ״יודו־נאצי״; חרדים העונדים טלאי צהוב ומתלוננים שהחילונים מתייחסים אליהם כמו הנאצים; את חברת הקונגרס האמריקאית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז שטענה בעת האחרונה שמחנות המעצר שהקימה ארצות הברית לפליטים הם מחנות ריכוז; ואת מאות חוקרי השואה ורצח עם שבמכתב פומבי הבהירו שלדעתם אנלוגיות מסוג זה לגיטימיות. במילים אחרות, הפלסטינים ותומכיהם בעניין זה אינם נוהגים אחרת מקבוצות רבות אחרות הרואות בעצמן קורבנות.
״הגילוי״ המפתיע ביותר בדו״ח הוא מה שהוא מכנה ״הברית הלא קדושה בין קמפיין הדה־לגיטימציה לניאו־פשיסטים״ (עמ׳ 92). מה הראיות לברית זו? מתברר שפעילי ימין קיצוני במערב משתפים לעיתים מאמרים ופוסטים של תנועת החרם, היות שהם מסכימים איתם, למשל, בטענה שללובי הציוני יש כוח גדול מידי בארצות הברית. על בסיס אותו ההיגיון יש להצר על כך שבראש ממשלת ישראל עומד מכחיש שואה, היות שרבים ממכחישי השואה שיתפו את אמירתו שחאג׳ אמין אל־חוסייני הוא שהעלה את רעיון השמדת היהודים.
בקצרה, מרבית הטענות בדו״ח מגוחכות כל כך שקשה להאמין שמי שאין להם אינטרס פוליטי ואידיאולוגי ברור לאמץ אותו ייקחו אותו ברצינות. הצרה היא שלרבים יש דווקא אינטרסים כאלה, ורובם ככולם משתמשים באותה ״הגדרת עבודה״ בעייתית של ה־IHRA. למעשה, קנת׳ שטרן, המחבר המוביל של הגדרה זו, הבהיר שהיא נועדה לאיסוף מידע על אנטישמיות ברחבי העולם, ולא כדי למנוע את חופש הדיבור מתומכי תנועת החרם, וגם חוקרים יהודים רבים אחרים ביקרו אותה.
אכן, יש עלייה בביטויי האנטישמיות במערב, במיוחד בקרב הימין, אך גם בקרב השמאל. הדרך הבטוחה להיכשל במאבק בעלייה זו היא להמציא הגדרות חדשות לאנטישמיות המונעות ביסודן מאינטרסים פוליטיים של ישראל ושל תומכיה.
