בלבנון ישנם 18 זרמים דתיים שונים ו־15 חוקים שונים ל"מצב אישי" – שהם החוקים שדנים בנישואין, גירושין, משפחה, ילדים, ירושה וכל מה שקשור לדיני משפחה. החוקים, בתי הדין והשופטים משתנים לפי הזרם הדתי שאליו שייכים האנשים. מה שמשותף לכולם – איך לא – הוא האפליה נגד נשים והמעמד הנחות שהן מקבלות בהרכב המשפחתי בכל בתי הדין בלבנון, ללא קשר לדת או לזרם הדתי שאליו הן משתייכות. כאשר בוחנים לעומק פרוטוקולים או דוגמאות מבתי הדין, ניתן בקלות לראות כיצד הם משפילים נשים – מהתיאורים שהם מעניקים להן ועד ליחס שהן מקבלות. ארגון פמיניסטי יצא בקמפיין הקורא לאחד את החוק ושיהיה מבוסס על עקרון השוויון. דיאנה מקלד, עיתונאית לבנונית, בדקה את הנושא ופרסמה את ממצאיה באתר הביקורתי דרג'.
אומנם לבנון מוגדרת כמדינה דמוקרטית, אך החלוקה של תפקידי המפתח במדינה היא על בסיס דתי או עדתי. למשל, הנשיא הוא נוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי סוני ויו"ר הפרלמנט הוא שיעי. שיטה זו ננקטת במדינה מאז מלחמת האזרחים והיא יכולה להיראות הגיונית לאנשים מסוימים, אך בפועל היא מונעת מלבנון לבסס דמוקרטיה חופשית והעדתיות בה ממשיכה להתקיים ולפצל את החברה. חלוקה זו יכולה להסביר את 15 החוקים השונים למצב האישי. לא מדובר במדינה חילונית שבה ישנו חוק אחד ובית דין אחד לענייני משפחה או לעניינים אזרחיים, אלא לכל דת ישנו בית משפט משלה שמקיים חוקים משלו: בתי דין שרעיים, ג'עפרים (לשיעים), נוצרים ודרוזיים. על בתי משפט אלה אין מנגנון פיקוח מטעם המדינה.
נשים סובלות מסוגים רבים של אלימות בתוך המשפחה – אלימות כלכלית, אלימות רגשית, אלימות מינית ואלימות פיזית שהביטוי הקיצוני ביותר שלה הוא רצח נשים. מעצם היותו כה קיצוני, הוא גם סוג האלימות שעליו שומעים הכי הרבה. חשוב לציין כי במקרים רבים שבהם אישה נרצחת בידי בן־זוגה או בידי מישהו אחר במשפחתה, ישנה שרשרת ארוכה של התעללות וסוגים אחרים של אלימות שקדמה לרצח. המספר הגבוה של נשים שנרצחות מעיד גם על מספר גבוה עוד יותר של נשים שסובלות מסוגים אחרים של אלימות נגדן, ומעיד על הנורמליזציה של אלימות נגד נשים כי הזעקה קמה רק כאשר אישה נרצחת ולא לפני.
לבנון סובלת בשנה האחרונה ממשבר כלכלי קשה ביותר. נוסף עליו אירע האסון בנמל, שדחק אלפי אנשים למעגל העוני, וכמובן וירוס הקורונה שמנע ממאות אלפי אנשים לעבוד ולהתפרנס. הדוחק הכלכלי וההסתגרות בבית גרמה לאלפי נשים וילדים לסבול מהתעללות ומאלימות מידי בני־זוגן. נשים לבנוניות מכל הזרמים הדתיים שמגיעות לבתי הדין ודורשות את זכויותיהן שם (כי בעצם אין להן מקום אחר) אינן מקבלות שם שום מענה.
את חוסר הצדק ואי־השוויון שממנו סובלות נשים בבתי הדין הדתיים למיניהם ניתן לראות כבר בשמות ובתיאורים שבתי הדין נותנים לנשים. אישה שעוזבת את הבית שבו חיה עם בעלה (במקרים רבים המתעלל) וחוזרת לגור אצל ההורים שלה נקראת "נאשז" (ناشز) ("לא צייתנית"). אישה מוכרזת "נאשז" אם היא מסרבת לחזור לגור באותו בית עם בעלה ואינה מצייתת לו, ולא כל כך משנה מדוע עזבה את הבית ואם ישנן סיבות מוצדקות שגרמו לה לעשות זאת. אישה זו אינה זכאית לקבל מזונות או פיצוי כספי כלשהו מבעלה. הסכם נישואין נקרא הסכם "נכאח" (نكاح) – מילה שמשמעותה "חדירה" – כלומר, האישה היא הגוף שאליו חודרים והיא מוגדרת לפי איברי הגוף "הנחדרים" שלה. עצם החדירה היא הכרזת "בעלות" על האישה שהופכת להיות שייכת לבעלה (הבעל אינו שייך לאישה. לפני הנישואין היא שייכת לאביה, ואחריהם לבעלה). ישנו כינוי לנשים "בתולות", כינוי לנשים ש"איבדו" את בתוליהן, לגרושות וכו'. לכל הכינויים האלה אין מקבילה בזכר והן נאמרות רק על נשים.
כך, הופכים בתי המשפט הדתיים בלבנון, בכל הדתות, לשומרי הסף של הפטריארכיה. הם מעניקים את כל הכוח לגברים, ונשים נראות שם נחותות וברוב המוחלט של המקרים גם אשמות (האשמת הקורבן היא עוד טקטיקה ידועה שנוקטים הפטריארכיה וסוכניה כדי לשמר את מבנה הכוח הקיים בחברה). מקרה אחד שהתפרסם מאוד בלבנון הוא של לארה שעבאן, אישה שבתחילת 2021 ניצלה בנס ממוות אחרי שבן־זוגה דקר אותה בסכין וגרם לה לקרע חמור בריאותיה ועיוות את פניה. לארה כבר העבירה לבית המשפט כמה וכמה תלונות על איומים שקיבלה מבעלה. בית הדין לא התייחס ברצינות לתלונותיה ולא נקט שום פעולה נגד בעלה. היא ניצלה בנס ממוות אך עדיין אינה מצליחה להתגרש מבעלה מכיוון שלפי בית הדין הג'עפרי (איסלאמי שיעי) שאליו שייכים בני־הזוג, הגבר הוא היחיד שזכאי לדרוש גירושין, והאישה אינה יכולה לעשות זאת. מקרה זה מזכיר נשים עגונות בבתי הדין בישראל.
במקרה אחר שהתרחש בבית הדין האורתודוקסי בלבנון, הגישה אישה תביעה נגד בעלה שבה היא ביקשה להיפרד ממנו. האישה טענה כי בעלה נמצא בקשר עם אישה אחרת, הביאה לבית המשפט הוכחות ועדויות על כך, וטענה שהוא הפסיק לפרנס אותה ואת ילדיה. נוסף על כך, בעלה הדביק אותה במחלת מין שגרמה לה לבעיות רפואיות רבות. למרות כל ההוכחות האלה והסבל הרב שעברה בשל המחלה שנדבקה בה, בית הדין פיקפק במצבה הנפשי ובטענותיה, והכריז עליה אישה "נאשז" (לא צייתנית) כי היא סירבה לחזור להתגורר עם בעלה בבית המשותף שלהם וכי היא "מתעקשת להיפרד ממנו ולא למצוא פתרון לבעיה". אישה שנמצאת במצב כזה תהיה חייבת לחזור לבעלה שאיתו היא אינה רוצה לחיות, ושלפעמים גם מסוכן לחיות איתו, כי זו תהיה הדרך היחידה שלה להוכיח לבית המשפט שהיא לא "נאשז". רק כך אולי תוכל לקבל דמי מזונות ולהעניק ביטחון כלכלי לעצמה.
בתי הדין הדתיים כולם כאחד עדיין רואים בגבר (האב או הבעל) כראש המשפחה, וכאן טמונה הבעיה. החוקים בבתי המשפט הדתיים עדיין רואים את היחסים בין בני־הזוג כהיררכיים וכלא שווים. לתפיסתם האישה נחותה בהשוואה לגבר, ועל כן היא תמיד צריכה להקשיב ולציית לו, ובעצם צריכה אותו כדי להתקיים. בתי הדין, כפי שנראה בהמשך בדוגמאות, אינם יוצאים מנקודת ההנחה שגבר יכול לטעות, וגם אם הוא טעה והתנהג באלימות כלפי אשתו, מבחינתם כנראה האישה היא שעשתה משהו שגרם לו להתנהג כך. עצם זה שהכינויים הללו ניתנים רק לנשים, היא עוד הוכחה לכך שבתי הדין מעוניינים לשמר את המצב הקיים ולהמשיך להשתמש בשפה שגורמת לנשים לנחיתות ושואפת להצדיק את המשך השליטה עליהן בידי גברים.
הדוגמאות שמוזכרות כאן הן שלוש מתוך מאות דוגמאות ומאלפי תיקים שמתנהלים בבתי המשפט הדתיים בלבנון. חשוב להזכיר כי מקרים רבים אפילו לא מגיעים לבתי המשפט בשל העלויות הגבוהות בשנים האחרונות ובשל המוניטין שיצא לבתי משפט אלה. מכאן ניתן להסיק כי נשים שפונות לבתי הדין הדתיים הן נשים שהגיעו לסף מסוים ושאינן מצליחות למצוא שום פתרון אחר. נוסף על כך, בתי הדין האלה הם עצמאיים והם אינם מבוקרים או מפוקחים על ידי רשות מחוקקת גבוהה יותר.
ארגון פמיניסטי שנקרא "כפא" (كفى – מספיק) שקורא לשוויון לנשים ולהגנה עליהן מפני אלימות, החל בקמפיין הקורא להחלת חוק "מצב אישי" אחד בלבנון כי רק כך יהיה אפשר להשיג צדק ושוויון אזרחי. הארגון טוען שחקיקת חוק כזה צריכה להיות בעדיפות עליונה מבחינות רבות – משפטית, כלכלית (כדי להילחם במצוקה הכלכלית) ועדתית (כדי להילחם באי־השוויון שהוא התוצר של השיטה העדתית בחברה הלבנונית). רק כך יתאפשר לנשים להשתתף בקבלת ההחלטות ורק כך יהיה אפשר לחזק את עקרון האזרחות ואפילו לחזק את מוסדות המדינה שכרגע הולכים ומתערערים.
המצב הכלכלי השורר בלבנון כרגע בעקבות המשבר הכלכלי במדינה ומשבר הקורונה הובילו להרעה במצבן של הנשים בחברה. אחד הכלים היחידים שעמדו לרשותן היה קבלת מזונות מבני־זוג לשעבר, דבר שבתי הדין אפשרו במקרים מסוימים, ושכבר אינו קיים כמעט כי לאנשים אין כסף והם אינם יכולים לשלם מזונות. במדינה שבה שורר משבר כלכלי עמוק ואזרחיה סובלים מעוני, ילדים ונשים הם בדרך כלל מי שיסבלו יותר. כך עולה מספר נישואי הקטינות והאלימות נגד ילדים ונגד נשים במשפחה. חשוב ביותר לאחד את החוק לענייני משפחה, לבסס אותו על שוויון ועל שיתוף אזרחי, לתת לנשים את הכוח לקבל החלטות ולשים אותן בעמדות מפתח בבתי משפט אזרחיים. רק כך ניתן יהיה לבלום, ולו בקצת, את אי־השוויון ואת האלימות הגואה בחברה הלבנונית היום.
