אחד הפרדוקסים המשונים בזירה הפלסטינית שאנו עדים לו זה שנים הוא הברית הלא־מוכרזת בין השבטיות לבין הכוחות המפלגתיים. העניין המוזר הוא שהמפלגתיות כשלעצמה היא צורה מתקדמת של פעילות מדינית-חברתית שהופיעה בעידן הפוסט־מודרני. המפלגתיות הופיעה לאחר היעלמות הפיאודליזם כמבנה פוליטי שהשליטה בו אינה עוברת בירושה. השתייכות למפלגה מבוססת על רצון חופשי, מתוך תודעה מסוימת, בניגוד להשתייכות השבטית. במובן זה, פעילות מפלגתית היא שלב מפותח יותר, המנוגד לשבטיות ומביא לפירוקה.
למפלגות השמאל, למשל, יש גישה מתקדמת ונאורה, במיוחד בתחומי החברה וההגות, ואופקים בין־לאומיים. למפלגות לאומיות יש מאבקי שחרור ותוכנית מדינית המבוססת על אחדות העם. תוכנית זו חוצה את השבטים ואת כל המבנים שבהם השלטון עובר בירושה – זאת לטובת זהות לאומית כוללת. לעומתן, למפלגות אסלאמיות יש מסר גלובלי החוצה את השבטיות ואף את הלאומיות, וההנחה הבסיסית היא שמפלגות אלה דוחות את המבנה השבטי בהיותו תופעה קדם־אסלאמית (ג'אהלית).
על אף כל האמור לעיל, פעילותן של המפלגות ושל האגודות המקצועיות הפלסטיניות נתונה להשפעה שבטית. לעיתים ההשפעה הזאת הייתה חיובית, כשהשבטים שימשו מצע לפעילות המהפכנית, ולעיתים הייתה שולית או חבויה. בימינו, השבט משתלט על החברה, על השלטון ועל המפלגות. השבטים הפכו לגוף מקבל ההחלטות החשוב והחזק ביותר בחברה הפלסטינית.
העירוב והחלחול ההדדי בין השבטיות ובין המפלגות הפוליטיות גרם לכך שקשה עד בלתי־אפשרי להבחין ביניהן. ייתכן שהדוגמה הטובה ביותר לכך היא ברית השבטים עם חזב א־תחריר במחוז חברון. יש להדגיש שהמשיכה וההתקרבות בין השבטים והמפלגות התקיימו גם בתנועות פתח וחמאס, ואפילו בכמה מפלגות שמאל, בייחוד בתקופות בחירות ובמסגרת מאבקים פנימיים. הדבר ביסס את השבטיות וחיזק את השפעתה על חשבון הרעיון הלאומי הכולל. כתוצאה מכך, התוכנית הלאומית הפלסטינית, שהייתה חלשה ומזדחלת מלכתחילה, נחלשה עוד יותר, והמודרניזציה והפיתוח החברתי והתרבותי נבלמו ונעצרו.
העיון בדוגמאות השונות לבריתות כאלה מלמד אותנו שני דברים: ראשית, צורת החשיבה השבטית משפיעה לרעה על החברה. שנית, השבטיות עומדת בסתירה בוטה למצעים ולעקרונות של המפלגות (בין שהן שמאליות, לאומיות או אסלאמיות).
במה שנוגע לצורת החשיבה השבטית, אנו עדים להתבססות המשפט השבטי (בתמיכת הדת או בהסכמה שבשתיקה). זאת אף על פי שהמשפט השבטי אינו דין צדק, אינו מבוסס על חוקים כתובים ומתועדים, והוא תלוי במזגו של הבורר, ביכולות הוורבליות ובעוצמה של השבטים הניציים. המשפט השבטי גם משתמש בעונשים קולקטיביים.
בעניין הסתירה בין שבטיות למפלגתיות, בשנים האחרונות נכרתו בריתות רבות בין שבטים למפלגות. הן הולידו תנועות עממיות שחלקן גדולות וחלקן בינוניות, והן שהבהירו מי באמת שולט בארצנו.
השבטים הצליחו להפיל את חוק הביטוח הלאומי משום שהוא נוגד את האינטרסים של כמה ממנהיגי השבטים, שהם סוחרים ובעלי הון. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעובדים ופקידים יצאו להפגין נגד טובתם ובעד האינטרסים של בעלי ההון. כך יצא המגזר הפרטי מורווח, ואילו העובדים הפסידו. הונו אותם בשיח עממי ודמגוגי.
באותו הקשר, השבטים ממשיכים להתעקש להפיל את חוק הגנת המשפחה. כמה שבטים כבר איימו על הרשות הפלסטינית באופן בוטה בדרישה שתחזור בה מהחוק, והזהירו את השופטים השרעיים שלא ליישם אותו. הם קראו לפירוקם של כל ארגוני הנשים, תוך שהם מאיימים על בעליהם של הנכסים המושכרים לארגונים אלה בטענה שהם שותפים לפשע. ההודעה של השבטים גם הזהירה את אמצעי התקשורת לבל יסקרו את פעילותם של ארגוני הנשים!
התירוץ של השבטים הוא שהחוק עומד בסתירה לדת ולמוסר החברתי, ויביא לפירוק משפחות. אולם הסיבה האמיתית היא חששם מאובדן השליטה הגברית בנשים ומשינוי מאזני הכוח בחברה פטרנליסטית. שינוי כזה עשוי לשבור את הדפוסים ואת ההירכיות בחברה משום שהחוק קורא לשוויון בין המינים, להכשרת נשים ולשיפור מעמדן החברתי. מנקודת מבטם של השבטים, הדבר יהפוך את הנשים לעצמאיות ויעצים את קולן, את נוכחותן ואת השתתפותן בסוגיות מדיניות וחברתיות. כך שאין מדובר רק בהפלת החוק, אלא בהפלת כל ארגוני הנשים.
המטרה המוצהרת של תנועת ווקף תמים א־דארי הייתה למנוע את חידושו של חוזה החכירה של הכנסייה הרוסית. לאמיתו של דבר, התנועה הייתה אמצעי ללחץ על הרשות הפלסטינית, והיא (כמעט) נעלמה לאחר שעשתה עסקה כלשהי עם הרשות. יש לציין שחוזה החכירה של הכנסייה נחתם ב־1871, בתקופת הסולטאן העות'מאני עבד אל־חמיד, שמפלגת חזב א־תחריר רואה כח'ליפה של מוחמד!
ייתכן שחזב א־תחריר היא המפלגה הבולטת ביותר מבחינת השימוש שהיא עושה בשבטיות. ידוע שהמפלגה עוינת את הרשות הפלסטינית באופן בסיסי ורואה בה בוגדת. המפלגה רואה את כל התופעות המודרניות כפסולות וכלא־מוסריות (גם אם מדובר במרוץ מרתון של סטודנטים). המפלגה אינה עוסקת בסוגיה הלאומית ובשחרור מהכיבוש. זו הסיבה לכך שחזב א־תחריר נלחמת בכל כוחה בארגוני הנשים, משום שזו המלחמה היחידה שמאפשרת למפלגה להשמיע את קולה ברמה ולפעול עם הציבור. הדבר מאפשר למפלגה לחתור למטרתה המוצהרת (החייאת הח'ליפות), תוך שהיא מתבצרת במשטמה שלה כלפי הרשות ומכשילה כל התקדמות חברתית המנוגדת לערכיה.
מדובר באותה מפלגה הרואה את עצמה כבין־לאומית ולא מכירה באחדות העם או במולדת. היא רואה את עצמה כגדולה מכל אלה, אבל הפכה קטנה יותר משבט כדי להשיג את מטרותיה קצרות הטווח. נשאלת השאלה מדוע רוב התנועות החברתיות יצאו מחברון (שהיא המאחז המשמעותי של המפלגה)? האם באמת יש לכל מחוז ייחוד תרבותי משלו? האם אנחנו כבר איננו עם אחד?
עשרות מקרים היסטוריים מעידים על כך ששבטים ישתפו פעולה עם הצד החזק, תהיה זהותו אשר תהיה, כל עוד המצב יאפשר להם להגביר את השפעתם בחברה ולהחזיק במוקדי כוח רבים.
אם לא נחיה את התוכנית הלאומית ונפעיל את כוחות החברה האזרחית ואת המפלגות הפוליטיות, תתגשם הקנוניה הישראלית שעליה דיבר מרדכי קידר: להקים בכל מחוז נסיכות שבטית שתחליף את אש"ף ואת הרשות הפלסטינית, כלומר תחליף את אחדות העם הפלסטיני. משמעות הדבר תהיה חיסול הסוגיה הפלסטינית.
עבד אל־ע'ני סלאמה הוא כותב וחוקר פלסטיני. המאמר המלא פורסם באתר היומון הפלסטיני אל־איאם ב־31 בינואר 2022. תרגם מערבית: עמיר טאובר.
