בחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות ארצות הברית אחרי ארבע שנות נשיאות סוערות של דונלד טראמפ, מסמלת בעיני רבים ניסיון לחזור לשגרה ולערכים "האמריקנים הנורמטיביים". ביידן הציג את עצמו כאנטיתזה לטראמפ, והדגיש, בין השאר, את סובלנותו למיעוטים בחברה האמריקנית, ובהקשר זה בלט יחסו למיעוט המוסלמי, שנחשב המיעוט הדתי השלישי בגודלו במדינה. כבר ביומו הראשון בתפקיד מיהר הנשיא ביידן לבטל את "חרם המוסלמים" (צו שאסר על כניסת אזרחיהן של חמש מדינות מוסלמיות לארצות הברית) , כפי שהבטיח בקמפיין שלו, במהלך שניסה לבטא אמירה ברורה מצד ממשל החדש, שתמה המורשת האנטי־מוסלמית של טראמפ.
ביטול החרם ממשיך את ניסיונותיו של ביידן לשדר סולידריות עם הקהילה המוסלמית האמריקנית. במהלך קמפיין הבחירות הבטיח ביידן לקדם נושאי ליבה החשובים לקהילה, כמו הבטחת זכויות האזרח של מוסלמים אמריקנים מתוך הגנה על החוקה, רפורמה במערכת ההגירה והוקרת תרומתה של הקהילה לחברה האמריקנית. נוסף על כך, ביידן ייחל שבמוסדות החינוך האמריקניים ילמדו יותר על דת האסלאם, ואף ציטט חדית' מפורסם של הנביא מוחמד, "מסחיח מֻסלם", המורה לעשות טוב ולהימנע מן הרע ("אל־אמר באל־מערוף ואל־נהי ען אל־מנכר"): "כל מוסלמי שהיה עד למעשה בלתי ראוי חייב לתקן אותו בידו, ואם אינו יכול, אז בלשונו, או לפחות להתנגד למעשה זה בליבו". בעקבות הציטוט הזה הואשם ביידן בחלק מרשתות המדיה בקריאה לקהילה המוסלמית לבצע "ג'האד", אף שדבריו בנושא הובאו כדי לעודד את הקהילה המוסלמית לשלב את ערכי האסלאם עם החברה האמריקנית באופן חיובי.
אולם, למרות גישתו הסובלנית של ביידן, מעניין לשים לב ל"מבחן התוצאה" – בהשוואה ליריבו שנחשב אויב האסלאם, לא קיבל זכה ביידן בתמיכה מוחצת מצד הציבור המוסלמי. ייתכן שלרבים הוקל כשדמותו של טראמפ נמוגה מהבמה הפוליטית, בשל התבטאויותיו ופעולותיו כלפי מהגרים ומוסלמים, אך בחינת המצב בשטח חושפת נתונים מפתיעים: ביידן קיבל רק 64% מקולות המוסלמים, ואילו טראמפ זכה בנתח לא מבוטל של 35%.
בתחקיר שהביא את הנתונים האלה הובאו כמה הסברים מעניינים: ראשית, המארג המגוון של הקהילה המוסלמית האמריקנית נתפס בטעות כמקשה אידאולוגית אחת, אך דווקא בעיתות כמו בחירות מודגש מכלולה הבין־דורי והרב־תרבותי של הקהילה הזאת (אפרו־אמריקנים, מהגרים ממדינות רבות, ערבים נוצרים שהתאסלמו ועוד). לדוגמה, מוסלמים ממוצא סורי ואיראני הצביעו לטראמפ, בין היתר, עקב מדיניותו נגד המשטר האיראני וחיסול קאסם סולימאני.
כמו כן, להיבט הכלכלי יש תפקיד חשוב בהצבעתם של מוסלמים רבים, במיוחד בקרב הדור הצעיר ובעלי ההון, והם ראו בטראמפ מי ששיפר את הכלכלה במהלך כהונתו ויהיה מסוגל להניע אותה שוב לאחר סיום משבר הקורונה. כמו כן, למרות הזדהותם הטבעית, לכאורה, של מוסלמים עם המפלגה הדמוקרטית, חשוב לזכור שרבים מהם תומכים בערכים הרפובליקנים, בשמרנות ובנאמנות לערכים מסורתיים, במקרה שלהם – ברוח האסלאם, כמו משפחה, התנגדות להפלות ולנישואים חד־מיניים ומינוי שופטים שמרניים. גם רטוריקת "כפל הלשון" של הדמוקרטים (המפגינים סימפתיה כלפי מוסלמים אך בפועל מתנכרים אליהם) נתפסת כגרועה לא פחות מהאסלאמופביה של חלק מהמחנה הרפובליקני, כפי שהאשים בעבר האמאם זאיד שאקיר את אובמה.
את תמיכתם של מוסלמים בטראמפ צריך להבין גם על רקע שני העשורים האחרונים, מאז הפיגועים ב־11 בספטמבר 2001, שבהם חווה המיעוט המוסלמי באמריקה על בשרו אכזבות רבות מנשיאים קודמים, הן מהמחנה הרפובליקני הן מהמחנה הדמוקרטי. ייתכן שביידן לא זכה לתמיכה גורפת שלהם גם משום שחלקם חששו מנשיא שיקדם מדיניות חדשה, במיוחד בתקופה מעורפלת כזאת.
על המגמה הזאת מצביע האמאם עמר סולימן, ממייסדי מכון "יקין" שבטקסס, ואחד הדרשנים הפופולריים בארצות הברית. במאמר בנושא הזכיר סולימן שכבר בשנת 2000 הצביעו מוסלמים רבים לג'ורג' בוש, נשיא שייצג בעיניהם "שמרנות אמפתית" (compassionate conservatism), אך פיגועי 11 בספטמבר טרפו את הקלפים והפכו את כהונתו למרירה וכואבת. ממשל בוש הוביל שרשרת פעולות נגד מוסלמים רבים בעולם ובארצות הברית עצמה, ובהן: הפלישה הצבאית לאפגניסטן ולעיראק; הקמת מחנות עינויים, כמו גיטמו ואבו גריב בעיראק; הפללת מוסדות אסלאמיים וארגוני צדקה (זכּאת) אמריקניים; מעקב אחרי מסגדים והעברת חוק הפטריוט (שנחקק כדי להדק את הביטחון הלאומי של ארצות הברית, במיוחד נגד פעולות של טרור זר), חוק שנועד להלכה "להגן על חיי חפים מפשע", אך למעשה פגע בחירויות האזרח של מוסלמים אמריקנים. הנשיא בוש אמר אומנם שהאסלאם היא "דת של שלום", אך מעשיו ופעילותיו בשטח יצרו דיכוטומיה מסוכנת של "אנחנו" (המערב) מול "הם" (האסלאם).
עליית הנשיא ברק אובמה ב־2008 הביאה עימה משב רוח חדש של תקווה ושינוי, אך לדברי סולימן, האכזבות ממנו היו רבות. מוסלמים רבים שהצביעו לאובמה קיוו ששורשיו וקרבתו אל התרבות המוסלמית יהיו נר לרגליו במהלך כהונתו, אך אובמה נהג לשדר התרחקות מהקהילה המוסלמית כדי שלא לחזק את הדימוי שהוא "אחד מהם". נוסף על כך, מדיניותו בשטח המשיכה להנציח את תרבות "הפחד" ואת תדמיתם השלילית של המוסלמים באמריקה. מדיניות זו אף שוכללה בתוכנית שכונתה "התמודדות עם הקצנה אלימה" (Countering Violent Extremism), שהמשיכה למעשה את מגמת ההפללה וההתנכלות למוסלמים של כהונת בוש.
ביטול "חרם המוסלמים" הוא צעד מבשר טוב בעבור רבים מהקהילה המוסלמית, ובכל זאת מדובר במהלך מתבקש כמעט מצד השלטון הדמוקרטי החדש. כבר בימים אלו נשמעות קריאות בקרב הקהילה בסוגיה מאתגרת יותר – סגירת כלא גואטנמו הנודע לשמצה, כחלק מפעולות הממשל החדש למען הצדק וזכויות האזרח. ביידן נחשב אומנם פוליטיקאי אפרורי וחיוור, אך בעבר הרחוק התאפיינה פעילותו הציבורית הענפה בפעולות למען זכויות מיעוטים, כמו המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה והתמיכה במוסלמים הבוסנים במלחמת האזרחים ביוגוסלביה בשנות ה־90.
בימים אלו, כשאמריקה שרויה בקיטוב ושיסוע דרמטיים, לצד מגפה קשה שסיומה לא נראה באופק, מטרתו של ביידן היא לאחות את הפצעים ולאחד את השורות. השאלה שעדיין נשאלת היא עד כמה יעמדו צורכי הקהילה המוסלמית לגווניה ומאבקה לצדק ולזכויות האדם לנגד עיניו גם בהמשך. בינתיים מביעים קולות בולטים בקהילה המוסלמית אופטימיות זהירה וציפייה לעתיד טוב יותר תחת הממשל החדש.
