כבר עם הכניסה אל שכונות מזרח ירושלים, ניתן לראות את הצפיפות הגבוהה שבין הבתים. בחלק מהשכונות, בתי המשפחות כמעט שנושקים זה לזה כך שכמעט שאינם משאירים מקום למעבר בין הסמטאות. בעוד הנסיעה ברכב בשכונה היא מאתגרת במיוחד, הגישה למרחבים ציבוריים או לשטחים ירוקים הופכת אט אט לחלום רחוק השמור רק למועדים מיוחדים. דרכי העפר בשכונה והכבישים המשובשים מוזנחים גם כן ומזכירים אותן תופעות הרווחות בשכונות מזרח ירושלים של צפיפות גבוהה, מחסור בתוכנית מתאר וחוסר תשתית ראויה לחיים ברווחה.
מרכז סינסילה הוקם בשיתוף מרכז מוסללה במטרה "לרפא את המרחב העירוני" דרך חינוך סביבתי, השראה והעצמה של קהילות מקומיות ודרך פעילויות הקושרות בין התושבים למרחבים ירוקים. כבר במעלה המדרגות לעבר מרכז סינסילה, ניתן להרגיש עד כמה המציאות על הגגות בסמוך למרכז זה שונה לחלוטין מהנעשה ברחוב. בשנים האחרונות הקימו המרכז והנשים הפעילות בו גן עדן עירוני קטן ועשיר, מלא בצמחייה מקומית ובעצי פרי, שהריחות הפרחוניים העשירים הנודפים ממנו מלווים בזמזום קבוע של אלפי דבורים. וכך דווקא מבין קירות הבטון והצפיפות של השכונה, ניתן היה להיזכר בבוסתנים שליוו פעם את הכפרים הערביים של האזור. זה כבר שלוש שנים מאז הופצה הזמנה פתוחה לקורס דבוראות, שהיה הבסיס לצמיחה של קהילת נשים פלסטיניות מקימות נווה המדבר העירוני הירוק של ירושלים המזרחית. בתחילה, היו הנשים בטוחות שהרעיון לגדל דבורים על הגגות הוא משוגע לחלוטין שכן הדבורים עצמן נתפסות מסוכנות ולכן יהיה קשה לשכנע את המשפחה או הקהילה להיות חלק מפרויקט כזה. אך לאחר שהצטרפו לקורס היכרות ראשונית, הן למדו על חשיבותן של הדבורים בשימור המערכת האקולוגית ועל תפקידן בתהליך הגידול של צמחים מרכזיים במורשת החקלאית המקומית שכל כך מרכזיים בתרבות הפלסטינית. עם הזמן, הציע המרכז קורסים נוספים הנוגעים לתכנון אקולוגי, לחקלאות עירונית ולהידרופוניקה, וכך תרמו המשתתפות לביטחון התזונתי של הקהילות המקומיות, ויותר מכך – לקשר מחודש בינן לבין המסורת החקלאית החשובה כל כך לקהילה.
בשכונות שבהן אין שירותי פינוי זבל, תשתיות לדרכים מסודרות או אפילו מתקני ביוב להולכה ולטיפול במים, עשרות הנשים שהשתתפו בקורס הדבוראות, בונות מערך שלם לתמיכה בכוורת, וכך מספקות מרחבים ירוקים לקהילות השונות. הנשים האלה הפכו להיות הבסיס לקואופרטיב נשות הדבש הראשון מסוגו בארץ, ובאמצעותו נשים מקבלות סיוע מקצועי וקהילה תומכת לצד מקור הכנסה קבוע ומתפתח.
בשכונות שבהן אין שירותי פינוי זבל, תשתיות לדרכים מסודרות או אפילו מתקני ביוב להולכה ולטיפול במים, עשרות הנשים שהשתתפו בקורס הדבוראות, בונות מערך שלם לתמיכה בכוורת, וכך מספקות מרחבים ירוקים
זוהי תולדה של פרויקט קהילתי רחב בהובלתו של טארק נאסר, מתכנן עירוני ממזרח ירושלים שלמד תכנון בפרנקפורט ובקהיר לפני שחזר לירושלים כדי לשנות את המרחב העירוני הירושלמי. בשנים האחרונות, הביא הפרויקט כבר מעל מאה נשים פלסטיניות להשתתף בקורסים השונים. הקורסים הללו מוצעים דרך מרכז סינסילה שאותו הקים טארק יחד עם מתן ישראלי ממרכז מוסללה, יוסי אוד, מומחה לדבש ואחד ממקימי "מגן דבורים אדום" ובסיוע ארגון IPCRI. מאז הקמתו המרכז מהווה את הבסיס לתהליך זה: הוא מציע תוכניות שונות ואף הקים מרכז הדגמה המכיל כמה כוורות, מערכות הידרופוניות, אירוח מטעם קואופרטיב הנשים ואירועים קבועים בנושא קיימות עירונית וגגות ירוקים.
מעבר לגידול המזון, הגידולים החקלאיים על הגגות מאפשרים לנשים לפתח מקור הכנסה נוסף. עם הכוורות שקיבלו מהארגון, הנשים מפיקות דבש ביו-דינמי עבור משפחותיהן שאותו הן גם מוכרות לקהילות מסביב. באוכלוסייה שבה שיעור האבטלה של נשים עובר את ה-75%, כל מקור הכנסה חשוב למשפחה, ובמיוחד כאשר הוא מאפשר לנשים להשקיע את מרב עבודתן בביתן לצד ילדיהן. אבל יותר מכך, כשהנשים נשאלות מה הדבר הכי חשוב שקיבלו מהקורס, הן לרוב עונות כי מדובר ב"ביטחון עצמי" המאפשר לחלקן לייצר מקור הכנסה לראשונה בחייהן ולכמה מהן אפילו להתמנות לתפקידים חדשים כמורות ללימודי סביבה בבתי ספר בעיר.
המקום גם מארח קואופרטיב נשים שמציעות אוכל מסורתי מקומי לאורחים ולקבוצות המגיעות למקום, וכך הן מייצרות הכנסה נוספת למשפחותיהן לצד הדבש המיוצר בביתן. נוסף על העצמת הנשים, הקורסים והפעילויות מייצרים רשתות תמיכה קהילתיות לנשים המאפשרות להן לצאת מביתן וממשפחתן ולהיות חלק מקהילה רחבה יותר.
לצד ההשפעה הכלכלית, ההשלכות רחבות הרבה יותר. בעוד ירושלים מאופיינת בצפיפות רבה עם גישה מועטה לשטחים ירוקים, הגגות הירוקים שפותחו על ידי המשתתפות מציעים מרחבים ירוקים חדשים והכרחיים למרחב האורבני. מלבד המרחבים הירוקים המשפחתיים שהוקמו על הגגות, מרכז סיסנילה היום כבר כולל שלושה גגות מרכזיים המשמשים גגות ירוקים עבור הקהילה המקומית. אלו הוכחו בכל העולם כחשובים לבריאות הציבור ובמיוחד לבריאות הנפש, וכך חשיבותם הופכת למכרעת אפילו יותר בעיר לחוצה כמו ירושלים. חלק מהנשים המשתתפות כבר הפכו לחלק מהצוות הקבוע של המרכז, המעביר הכשרות והרצאות באופן קבוע לקבוצות מכל העיר לצד אחריותו הכללית לניהול המקום ולפיקוח עליו.
ניתן להגדיר תוכנית זו כתוכנית סביבתית המעצימה נשים, אבל הגדרה כזו תפספס נדבך חשוב נוסף המלווה את המקום: בשנה האחרונה החלו התוכניות במרכז לשלב שיח על קיימות עירונית וקורסי חקלאות עירונית עם מופעים תרבותיים אחרים כמו סדנאות תיאטרון אל-חכוואתי, הופעות של מוזיקה ערבית קלאסית, סדנאות קליעת סלים או סדנאות צמחי מרפא, לצד טיולי גגות ברחבי העיר העתיקה. כך למקום תפקיד חשוב נוסף הנעדר מתנועות סביבתיות אחרות בעיר – קישור בין הסביבה והאקלים לבין המורשת המקומית. במקום כמו ירושלים, שבה שימור התרבות המקומית מוגבל ביותר, מקום ציבורי שכזה המאפשר שיח תרבותי שאינו נמצא תחת חסות המוסדות הדתיים, מסמן את תפקידם החשוב של המרכזים הסביבתיים בהפרחת התרבות המקומית. כך הוא מקדם שיח תרבותי חדש לצד הגידולים החקלאיים, ודרכו הקשר עם האדמה הופך למרכזי יותר ואיתו גם המורשת של הקהילות המקומיות.
בעידן אקלימי של מודעות סביבתית, שיח האקלים יכול בקלות להפחית או אפילו לבטל את הגבולות הלאומיים ואיתם את הסוגיות העומדות במוקד של סכסוכים לאומיים ובין-קהילתיים. שיח מורשת חקלאית המתפתח בתנועות ירוקות פלסטיניות שונות יכול לסמן את האימוץ של גישה הפוכה המנסה להדגיש את המבט הילידי כחלק מהתנועה הסביבתית. במקום לפעול מחוץ לקונטקסט לאומי הקשור למאבק אקלימי גלובלי, השיח הילידי מדגיש את התרבות ואת ההיסטוריה של המקום כחלק ממורשת סביבתית, וכך מאפשר להיצמד לגבולות גיאוגרפיים מסוימים, לחדד את ההבדל בין המורשת למודרנה, ואף להדגיש את החשיבות המכרעת של התרבות המקומית עצמה בתהליך השימור האקולוגי.
ברחבי אמריקה, ממאבק הסטנדינג רוק בדקוטה ועד מאבק השבטים הילידים באמזונס, המאבקים הסביבתיים הגדולים במערב כבר מובלים בידי דמויות ילידיות היוצאות נגד השיטה הכלכלית שהביאה לחורבן הסביבתי ולניתוק של החברה האנושית מהאדמה. לעומתם, החברה הפלסטינית בארץ לרוב מתמקדת במאבקים הקשורים לזכות להגדרה עצמית ולאפליה הממסדית בעוד הסוגיות הירוקות והאקלימיות נזנחו לשולי השיח הציבורי.
בעוד ארגוני סביבה גדולים בישראל נמנעים מסוגיות אקלימיות הנוגעות לקהילות פלסטיניות ובעוד אחרים אף משתפים פעולה עם גורמי ימין ברחבי ירושלים מטעמים סביבתיים אבל על חשבון תושבי המקום הפלסטינים שנדחקים מגישה לאדמה שעיבדו במשך עשרות שנים (גיא בן הינום), דווקא לשיח המדגיש את המורשת המקומית הפלסטינית כחלק מתנועת האקלים יכול להיות תפקיד מכריע.
עליית השיח של מורשת ילידית והשתתפות הנשים בקרב תנועות הסביבה המקומיות יכולות להביא לארגון מחדש של התנועות הסביבתיות סביב הקשר שבין שינוי אקלים, מורשת מקומית וצדק סביבתי. השאלה היא: האם הארגונים הירוקים הגדולים יסכימו להכיר בקשר שבין משבר האקלים חוצה המגזרים והמאבק לצדק ושוויון? ללא ספק זה הצעד המתבקש.
