במאמר שפורסם באתר ערב 48 בתחילת דצמבר 2019, מבקר הפובליציסט סלימאן אבו ארשיד את התבשמותו של השיח הציבורי הערבי בישראל ממצב החינוך וההשכלה האקדמית בקרב האוכלוסייה הערבית. מבט עמוק בנתונים מגלה, לדעתו, סיבות רבות יותר לדאגה מאשר לשביעות רצון.
אבו ארשיד פותח בנתונים על מצב החינוך בחברה הערבית בישראל: רמתו של התלמיד הערבי נמוכה בממוצע בשלוש שנות לימוד מזו של תלמיד יהודי; אחוז התלמידים הערבים המצטיינים שואף לאפס, ואחוז התלמידים הערבים שנכשלו בכל הנושאים עומד על 22%, שהוא נתון שערורייתי ביותר.
אבו ארשיד סבור כי ממשלות הימין של בנימין נתניהו ונפתלי בנט כשר החינוך הן אלה שדרדרו את החינוך הערבי למצבו היום. הוא מנפץ את האשליה בדבר "הזרמת תקציבים" ו"הצלחות", וסבור שבתי הספר הערביים משתפים פעולה עם ההצגה הזו בכך שהם מתגאים בהישגיהם. הם מסתכלים על הנתונים בצורה שטחית: אחוז התלמידים הערבים שעברו את מבחני הבגרות עלה אומנם מ־45% ל־64% בעשור האחרון, אולם בהשוואה לתלמידים יהודים, רק 8.4% מהתלמידים הערבים ניגשו לבגרות 5 יחידות במתמטיקה בהשוואה ל־15.7% מהתלמידים היהודים.
מעבר לכך, אחוזי ההצלחה אינם הסיפור המלא. מספר הסטודנטים הערבים שלומדים באוניברסיטה עלה, אך אין פילוח לפי פקולטות ולפי מוסדות לימוד – אוניברסיטאות, מכללות (בעיקר לחינוך) ואף מכונים לספורט. בחברה הערבית התפשטה שמחה גדולה ותחושת התקדמות על רקע העלייה בשיעור הנשים ששסיימו לימודים אקדמיים, אולם גם כאן המספרים מטעים: 23% מהצעירות הערביות בלבד סיימו לימודים אקדמיים, ובקרב הגברים – 9.7% בלבד. אבו ארשיד סבור כי נתון זה מעורר דאגה ואינו משמח.
ישנן הצלחות של ערבים באקדמיה, וביניהן אחוזים מאוד גבוהים בקרב מסיימי הפקולטות לרפואה. אולם, כולם סיימו את לימודיהם הגבוהים למרות מערכת החינוך הערבית ולא בזכותה. אחוז האנשים העניים בחברה הערבית עומד על 50%, והיא חברה חסרת זכויות בהשוואה לזכויות היתר של החברה היהודית.
אבו ארשיד מזכיר כי הממסד כבר השתמש בעבר במערכת החינוך הערבית, וטוען כי סביר להניח שהוא עדיין עושה זאת כדי להדק את הפיקוח ואת השליטה בפלסטינים שנותרו במולדתם. מאז הנכבה, שלטו ממשלות ישראל במערכת החינוך הפלסטינית והכניעו אותה לשימושם נגד הערבים בישראל. מערכת החינוך עברה מאחריות הממשל הצבאי לידי השב"כ; בית המשפט העליון אומנם ביטל את שליטת השב"כ במערכת, בעיקר בהיבט של מינוי המורים כבר לפני עשרים שנה, אולם הנזק שנגרם בעבר הצטבר ותוצאותיו ניכרות עד היום.
אבו ארשיד מזכיר כי אנשי אקדמיה פלסטינים קראו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת לבנות מערכת חינוך ערבית עצמאית, בידיעה שמערכת חינוך בריאה היא אחד היסודות העיקריים לחברה מתפקדת. הוא תובע לחדש מהלך זה ותוהה גם מדוע הוא התמוסס במהלך השנים. חובה לשחרר את מערכת החינוך הערבית מהתלות בממסד ולבנות מערכת חינוך עצמאית שתנהל ושתוביל את מערכת החינוך הערבי לחוף בטחה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
