25 בינואר היה יום השנה השמיני לאירועי כיכר תחריר במצרים, אירועים שהובילו בסופו של דבר להדחת הנשיא מובארכ. גם השנה, כמו בשנים האחרונות, לא נערכו עצרות גדולות לציון יום המהפכה, שידורי הטלוויזיה המצרית לא היללו את הישגי המהפכה, וכותרות העיתונים הממסדיים לא טרחו להזכיר את האירועים שנחרתו בזיכרונם של מיליוני מצרים.
בחינת עמוד השער של היומון הממסדי המצרי אל־אהראם ממחישה יותר מכול את ניסיון השלטון להשכיח כל זכר לנרטיב המהפכני של 25 בינואר 2011. הכותרת הראשית באותו היום היללה את הרפורמות הכלכליות במצרים, והכותרת השנייה עסקה בשיתוף פעולה צבאי בין מצרים ללא אחרת מ… ניו זילנד. היום ההיסטורי 25 בינואר דווקא הוזכר בעמוד הראשי, במאמר המערכת שנשא את הכותרת: "חג המשטרה: איפוס העמידות והכבוד הלאומי".
(עמוד השער של אל־אהראם ביום השנה השמיני לאירועי תחריר)
מאמר המערכת הילל את גבורתם של 50 שוטרים מצריים שסירבו לדרישה הבריטית לפנות את משטרת אסמאעיליה ולהניח את נשקם ביום הזה בשנת 1952. ב־2009 החליט הנשיא לשעבר חוסני מובארכ שהיום הזה, 25 בינואר, יהיה חג לאומי המכיר בחשיבות המשטרה בשמירה על יציבות המדינה. אולם אכזריות המשטרה כלפי האזרחים במדינה באותה התקופה, שבאה לשיאה בפרשת מותו של ח'אלד סעיד, הקמפיין המקוון שבעקבותיה, וכמובן השפעת האירועים בתוניסיה, הם שהביאו את ההמונים במצרים להפגין דווקא ביום הזה ב־2011.
לא רק התקשורת הכתובה התגייסה והתיישרה עם הקו שמתווים השלטונות בקהיר מאז עלה אל־סיסי לשלטון, אלא גם ערוצי הטלוויזיה. לוח השידורים של תחנת Nile TV, אחד הערוצים הממסדיים במדינה, עסק גם הוא, שלא במפתיע, בהשקת יוזמות כלכליות חדשות, באירועים בסודאן ובמזרח התיכון, שידר שלל תוכניות אירוח, וכמובן, דיווח מיריד הספרים של קהיר, שנפתח כמתוכנן יומיים קודם לכן בנוכחותו של הנשיא אל־סיסי – אירוע שראוי להתעכב עליו.
מאז הדחת מובראכ נמנעו הנשיאים מורסי ואל־סיסי מלהופיע ביריד הספרים, והאחרון נהג לשלוח את ראש הממשלה ואת שר התרבות לפתוח את היריד במקומו. שנים רבות סיפק היריד במה ליריבים פוליטיים להשמיע את דעותיהם, ומעל הבמות הפתוחות ובחסות האווירה הפלורליסטית נשמעו גם קולות נגד שליטים מכהנים. הופעתו של אל־סיסי ביריד השנה באה להציג את ביטחונו ביכולתו להתמודד עם ביקורות שכאלה. עם זאת, היריד הפך לזירה ממושטרת יותר – המארגנים מחרימים ספרים של האחים המוסלמים, וספרים אחרים כלל אינם מותרים להצגה.
מחיקת זיכרון מהפכת 2011 אינה מסתכמת, כמובן, רק באופנים קצרי הטווח שתוארו עד כה. השלטונות המצריים עושים ככל יכולתם לטשטש את הזיכרון גם מהמרחבים האורבניים בקהיר ובערים אחרות ברחבי המדינה. באצטלה של שיפוץ אזורים ציבוריים נמחקו איורי גרפיטי מרהיבים מתקופת המהפכה, מצלמות מעקב הותקנו במקומות מרכזיים, ובנייני ממשל הורחקו ממרכז קהיר. יש הטוענים שגם תוכניתו של אל־סיסי לבנות בירה מנהלתית חדשה נועדה להרחיק את זכר אירועי 2011 ממצרים הנוכחית.
זיכרון אירועי ינואר 2011 הופך אפוא לנוסטלגיה, לגעגוע לתור זהב, לעיתים מדומיין, המשרת זיכרון מלאכותי. את הזיכרונות האלה, טוען דויד לוונטל (Lowentahal), מכוננים הצרכים הסובייקטיביים של ההווה. כך אפשר להבין ציוצים שצייצו אזרחים ב־25 בינואר, כמו "לפני שמונה שנים הייתה המהפכה הגדולה והטהורה ביותר בהיסטוריה", או "מהפכת ינואר 2011 תישאר ידועה כיפה והאצילית ביותר בהיסטוריה של הערבים בני זמננו".
בה בעת, יוזמות עצמאיות וסמי־ממסדיות במצרים ומחוצה לה פועלות לשמר את זכרה של המהפכה, ולו במרחב המקוון, למרות מאמציהם הרבים של השלטונות להגביל את גישת הגולשים לתכנים מסוג זה. כך, רק בעת האחרונה הושק ארכיון מקוון ושמו 858, המאגד מאות שעות של חומר גלם שצולם במהלך אירועי תחריר 2011, וחלקו מועלה עתה בפעם הראשונה לרשת. אתרים אחרים, כמו "ויקי־ת'ורה" ו"מסמכי תחריר" מספקים הצצה לאופן שבו משומר העבר הנוסטלגי של אירועי העבר האלה.
אולם כפי שכתב ג'ורג' אורוול בספרו "1984", מי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר. ומכאן שלכל הפחות בשלב הזה, לבד מגעגועים לאופוריה מדומיינת, ולמרות צעדיו של השלטון המפרים את זכויות הפרט ופוגעים בהן, יציבותה של מצרים נשמרת.
