בפברואר 2024 תיערכנה באינדונזיה, הדמוקרטיה השלישית בגודלה, "מגה בחירות" – לנשיאות, לפרלמנט ולבתי המחוקקים האזוריים. תשומת הלב ממוקדת בבחירות לנשיאות, שהן מאבק בין אליטות שלטוניות. בחירות אלה תסיימנה את עידן הנשיא הנוכחי ג'וקו וידודו (ג'וקווי) – עשר שנים, שתי קדנציות. מאוויי תומכיו הרבים לראותו ממשיך, אם באמצעות הארכת הקדנציה הנוכחית ואם דרך שינוי חוקתי – התנפצו נוכח החוקה, ששמור לה מעמד מיוחד כמגבילה לשתי קדנציות. עתה מסתמנים שלושה מתמודדים לנשיאות, אך עד סיום ההליך הפורמלי לאישורם בעוד כמה חודשים עשויים לחול שינויים.
נתחיל בגנג'אר פראנואו (Gangar Pranowo), שמועמדותו כבר הוכרזה על ידי מפלגת השלטון PDI-P המפלגה היחידה שיכולה להכריז עצמאית על מועמד מכיוון שעומדת בתנאי הסף של לפחות 20 אחוזים מהמושבים בבית הנבחרים או 25 אחוזים מקולות הבוחרים. שני האחרים נזקקים לגיבוש "חזית" בין־מפלגתית כדי להכריז על מועמדותם. מבין השלושה, גנג'אר הוא המייצג את הנתיב הדמוקרטי המוכר באינדונזיה. טרם העידן הדמוקרטי היה גנג'אר פעיל במאבק למען דמוקרטיה. הוא מגיע מרקע חברתי צנוע כנשיא ג'וקווי ונתפס כמותו כמי שהתפתח פוליטית בעידן הדמוקרטי. הוא הפחות מוכר בפוליטיקה הכלל־ארצית שכן הוא נושא במשרה אזורית – מושל מחוז מרכז ג'אווה. לאחרונה עשה כותרות כשהתבלט במרס השנה בהובלת ההתנגדות להשתתפות נבחרת ישראל במשחקי גביע העולם בכדורגל לנבחרות עד גיל 20. התוצאה של מהלך זה הייתה שלילת אירוח המשחקים מאינדונזיה. כנראה אין המדובר ביוזמתו, אלא הוא פעל כשליח מפלגתו, הנמצאת בשליטה דומיננטית של מגוואטי סוקרנופוטרי (Megawati Sukarnotrpui) – נשיאתה לשעבר של אינדונזיה ובתו של האב המייסד סוקרנו – במחשבה שהדבר יניב קולות בקלפיות מקרב הציבור המוסלמי הדומיננטי. נראה שחלקו של גנג'אר במהלך זה פוגע עתה במידת הפופולריות שלו בשל כעס ואכזבה של אוהדי הכדורגל, והם רבים במדינה זו, על שהוא ופוליטיקאים נוספים ממפלגת השלטון נקטו פוליטיזציה פסולה של הספורט וגזלו מהם חלום של צפייה מהיציעים בטורניר כדורגל בין־לאומי יוקרתי. מובן שבין אוהדי הכדורגל בולטים הצעירים, שחלקם בקרב בעלי זכות הבחירה גבוה מאוד. יתר על כן התנהלות מפלגת השלטון בפרשת טורניר הכדורגל הבין־לאומי כנראה גם יוצרת תחושה, סביר בקרב צעירים בעיקר, שמפלגה זו שוגה ב"קריאה" נכונה של צורכי המדינה. גם לא משחקת לטובת גנג'אר העובדה שעדיין עולים סימני שאלה לגבי מידת ההתייצבות של הנשיא ג'וקווי מאחוריו ואף לא השמועות כי תמיכת הנשיא נתונה אולי דווקא, ובאופן מפתיע כפי שיובן בהמשך, למועמדותו של פראבואו סוביאנטו, כיום שר ההגנה. שמועות אלה מקורן במתח גובר שנטען כי קיים ביחסי הנשיא עם מגוואטי, הגם שזכה פעמיים בכס הנשיאות כש"רץ" על הפלטפורמה של מפלגתה.
נראה שעתה, ואפשר גם על רקע הכעס בציבור על גנג'אר בשל חלקו בפרשת טורניר הכדורגל הבין־לאומי, עולה התמיכה ביריבו בקרב צעירים
פראבואו סוביאנטו (Prabowo Subinato) בולט ונוכח מאוד בפוליטיקה האינדונזית זה כעשור וחצי, עתה כשר ההגנה בממשלת ג'וקווי. הוא מבוגר מהשניים האחרים בכמעט שני עשורים ונתפס כמייצג הפוליטיקה הישנה של העידן האוטוריטטיבי שטרם המעבר לדמוקרטיה, מה גם שהיה חתנו של סוהרטו ושימש גנרל בתקופתו. הוטחו בו אף האשמות על מעורבות באותה עת בפגיעה בוטה בזכויות אדם לרבות בלוחמים למען דמוקרטיה. לפיכך אף שוחרר מהצבא עם המעבר לדמוקרטיה, וארצות הברית ואוסטרליה מנעו שנים את כניסתו לתחומן. הוא מביט כנראה בביקורתיות על מגמות לקידום רפורמות דמוקרטיות ואף על כאלה שכבר בוצעו. כל זאת לא מנע ממנו, ואולי אף המריצו, לחתור להשתלב בפוליטיקה של העידן הדמוקרטי. לצורך זה הקים מפלגה ימנית פופוליסטית בדמותו בשם Geridra. שאפתנותו הובילה אותו להתחרות פעמיים על הנשיאות מול הנשיא הנוכחי, אך הוא הפסיד תוך ניהול מערכת בחירות מתלהמת ואף סירוב להכיר בתוצאות הבחירות האחרונות, שהמערכה לקראתן הייתה קוטבית במיוחד: מצד אחד ג'וקווי, שהגיע לכס הנשיאות ב־2014 כחסיד מובהק של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטיים, פוליטיקה נקייה, כתוצר החברה האזרחית הדמוקרטית והנשיא הראשון שצמח מחוץ לאליטות הכוח המסורתיות. ומצד שני פראבואו, השוקד על טיפוח תדמית "האיש החזק" ופופוליסט שלא בחל בניצול פוליטיקה של זהויות תוך שיתוף פעולה עם קבוצות אסלאמיסטיות שנקטו פוליטיקת רחוב מתלהמת כלפי "האחר". לכן כאשר צורף לממשלה ב־2019 תמהו רבים וחששו. עתה היו ציפיות שלא יסתכן בביזיון של מפלה שלישית, אך לא איש כמותו. אולי הוא בונה גם על כך שבבחירות 2019 זכה בכ־45 אחוזים מהקולות. נראה שעתה, ואפשר גם על רקע הכעס בציבור על גנג'אר בשל חלקו בפרשת טורניר הכדורגל הבין־לאומי, עולה התמיכה בו בקרב צעירים. בינתיים מתחילה להסתמן היערכות רב־מפלגתית שתאפשר להכריז עליו רשמית כמועמד. ניתן להניח כי אצל שוחרי הדמוקרטיה, ואולי דווקא מקרב המבוגרים יותר, עדיין קיימים חששות מבחירתו האפשרית, שתסמן חזרה לצללי העבר בדמות מרכוז מובהק של העוצמה השלטונית בארמון הנשיאות וכן לניצול פופוליסטי של רגשות אסלאמיים.
אניס בסוודאן (Anies Baswedan) – לכאורה מסלול סולידי ו"תמים". בצעירותו היה פעיל פוליטי ופרשן פוליטי, ובהמשך תואר שלישי בארה"ב, כהונה כשר, ועד לאחרונה מושל ג'קרטה. אך קשה להתעלם מהתפקיד השלילי שמילא לפני שנים אחדות בהזנת פוליטיקה של זהויות ובניצול פופוליסטי של רגשות אסלאמיים על רקע פוליטיקת רחוב מתלהמת של קבוצות אסלאמיות קנאיות נגד מושל ג'קרטה דאז המוכר בכינויו אהוק, נוצרי ממוצא סיני, בטענה שפגע באסלאם בהתבטאויותיו. באווירה שנוצרה הובא למשפט ונשלח לכלא, לא לפני שאניס ניצל ההזדמנות – בגיבוי מסתמן של פראבואו – לזכות באפריל 2017 בבחירות למשרת המושל, הגם שאהוק נחשב למושל מוכשר ופופולרי. כך אניס "תרם" לחיזוק משמעותי של המרכיב הדתי במשחק הפוליטי, ומאחורי גישתו ניצבת "עמדה אקדמית": בתזה שכתב טען שקיימת קרקע פורייה גם ל"מפלגות ידידותיות לאסלאם" לזכות בתמיכה ניכרת של מצביעים מוסלמים. דומה שהשתמש בבחירות בג'קרטה כבמעבדת ניסוי – גם מייד לאחר שנבחר לא חדל מפוליטיקת הזהויות. בהמשך ניסה לשקם תדמית ולעשות מחוות של סובלנות דתית, אך נראה שרבים עדיין חושדים מקשריו עם חוגים קיצוניים ומהאפשרות שיחזק שמרנים. יש האומרים כי ג'וקווי יעשה הכול לחסום אותו שכן הוא שומר לו טינה על התפקיד שמילא בנפילת אהוק, בן־בריתו הפוליטי הקרוב אז של הנשיא. מנגד הפופולריות שלו כמושל ג'קרטה והעובדה כי משרה זו נתפסת כקרש קפיצה לנשיאות עשויות לשחק לטובתו. כעת מסתמן שהוא, שאינו נשען על שיוך מפלגתי, עשוי להיות מוכרז רשמית כמועמד על ידי מסגרת מתגבשת של מספר מפלגות.
אפשר שככול שתתקדם מערכת הבחירות יכוונו כל המועמדים המייצגים אג'נדה לאומית "חילונית" לקהל המוסלמי השמרני העצום תוך שימוש ברטוריקה אסלאמית, דבר שג'וקווי נמנע ממנו. בניגוד לאחרון, לא ניתן הפעם להצביע על מועמד שמגיע להתמודדות עם דימוי של לוחם למען דמוקרטיה ופלורליזם. גם נקודת הפתיחה השתנתה שכן ג'וקווי החל דרכו בנשיאות ב־2014, תקופה של אופטימיזם מובהק באשר לדרך הדמוקרטית. אולם בהמשך, בעיקר בקדנציה השנייה שלו אך גם לפניה, החלו לעלות יותר ויותר סימני שאלה. פרשנים הסבירו זאת בין היתר בהיותו שחקן מחוץ לאליטות המסורתיות שנאלץ לתמרן ביניהן, דבר שהוביל למחויבויות על חשבון ערכים דמוקרטיים. מינוי פראבואו לשר ההגנה הדליק נורות אזהרה, ובהמשך עורר שאיפות של תומכי הנשיא להאריך את כהונתו וכן אישור קודקס פלילי חדש שהוסיף לחששות מפני פגיעה בדמוקרטיה. מוקדם להעריך את תוצאות ההתמודדות על כס הנשיאות ואף לא ברור אם ייבחר נשיא בסיבוב הראשון, דבר המחייב לזכות במעל ממחצית הקולות. מעניין יהיה לראות איזה תפקיד תמלא פוליטיקת הזהויות במערכת הבחירות ואיזה משקל יהיה לדימויים מסורתיים של כוח וכריזמה בדפוסי ההצבעה, להבדיל מדגש על כישורים אישיים, על הישגיות, על כושר ביצוע ועל פעולה לרווחת האזרחים. בכל אלה אולי תמלא תפקיד העובדה שלמעלה מ־50 אחוזים מבעלי זכות הבחירה מתוך כלל האוכלוסייה המונה למעלה מ־200 מיליון, הם בני דור המילניום ודור ה־Z (זכות הצבעה מגיל 17). כלומר חלקם חוו את העידן האוטוריטטיבי רק בילדותם ובנערותם או שנולדו לאחריו. דור שאולי מבקש פחות סיסמאות ויותר מנהיגים הפועלים לרווחתו במציאות רבת־האתגרים. ולא פחות מעניין, בטווח הרחוק יותר, מעניין יהיה לראות להיכן יוביל הנשיא החדש את הדמוקרטיה במדינתו.
