מאמר זה נכתב לפני פרסום תוצאותיהן הרשמיות של הבחירות, אולם התמונה הכללית העולה מהקלפיות היא ברורה: בתקופה הקרובה נהיה עדים להקמת מבנה שלטוני חדש ושונה מזה שעימו התמודדנו מאז הקמת מדינת ישראל ובזמן שלטונן של ממשלות עבר.
ידוע לי כי רבים מבני החברה הערבית יתנגדו לתיאור זה משום שהם משווים בין מדיניותן של ממשלות ישראל בעבר – מאז הסכמי קמפ דיויד ועד ממשלת יאיר לפיד – ויחסן לתושבים הערבים, ובין מה שתעשה ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר והמפלגות הציוניות והדתיות בנות-בריתם. כל ממשלות ישראל נהגו באזרחי המדינה הערבים בגזענות שיטתית ובוטה. בחלק מהאירועים הקיצוניים, במהלך העימות הן השתמשו גם בדיכוי אלים, שהפיל חללים ביום האדמה ב-1976, במהומות אוקטובר 2000 ובמקרים אינדיבידואליים רבים אחרים.
מובן שקשה לשכנע רבים במגזריה השונים של החברה הערבית כי יש הבדלים מסוכנים בין המשטר החדש ובין המשטר הגזעני שכוננה הדמוקרטיה הצולעת של מנהיגים שלא עלה בידם לגרש את אבותינו בנכבה. המשטר ההוא התאפיין ביחס לא שוויוני לאזרחים הערבים ובמדיניות גזענית שנקטה מגוון שיטות ואמתלות. המשטר החדש – של פשיזם מוחלט – יתייחס אלינו "המחבלים", כלשונם, על בסיס עמדתנו כלפי רעיונותיהם הדתיים-לאומיים: הם בעלי הבית ואדוני הארץ, והם לא יקבלו כל שותף או דייר. כל המפלגות הערביות, מוסדות ההנהגה העיקריים, ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, הוועדה האזורית של ראשי הרשויות הערביות וכן רובם של מוסדות החברה האזרחית — כולם נכשלו. הם מסמסו את ההבדלים בין שני המשטרים ולא הניעו את עצמם ואת האזרחים לעימות ברגע המכריע, מה שניכר בעמדותיהם לפני מערכת הבחירות ובמהלכה.
החלטתי לכתוב שוב על הסכנות הטמונות בתוצאות הבחירות. אני נמנע במכוון, לפחות כרגע, מלעסוק בהשלכות ובניתוח התוצאות המדאיגות; רבים ממילא ימהרו לשלוף את קולמוסיהם ולהטביע אותנו בניתוחיהם, ואני גם משוכנע כי ביקורת על בעלי העניין לא תועיל. אני מתעניין כרגע באופן התמודדותנו עם התוצאות ביום שאחרי הקמתה הצפויה של ממשלת נתניהו.
יש המהמרים על כך שהממשלה הבאה, אף שתהיה ימנית, לאומית, דתית וקיצונית, לא תאזור אומץ לעשות את מה שלא עשו קודמותיה. איני יודע מניין הם שואבים את שכנועם
יש המהמרים על כך שהממשלה הבאה, אף שתהיה ימנית, לאומית, דתית וקיצונית, לא תאזור אומץ לעשות את מה שלא עשו קודמותיה. איני יודע מניין הם שואבים את שכנועם, בייחוד לאור ההבטחות לבוחר ששמענו מעשרות חברי כנסת במפלגות הקואליציה הצפויה. הם הבטיחו ליישם את עמדותיהם הפשיסטיות נגד הפלסטינים בכלל ונגדנו בפרט. שמענו אותם מדברים בגלוי על תוכניתם להשליט את סמכותם בכל מוסדות המדינה. הם מבקשים לאפשר לממשלתם ולשריהם להגשים את הדוקטרינה הלאומית-דתית, להדגיש את עליונותו הבלעדית של העם היהודי כאדונה של ארץ ישראל ושל תושביה הלא-יהודים, בהתאם להבטחה שקיבלו מאלוהיהם. חוק הלאום יהיה רק משענת לתוכניותיהם, שתשמש אותם להשתלטות מלאה על בית המשפט העליון. הם יעשו זאת באמצעות שינוי חוק בחירת השופטים והטלת האחריות למינויים על הממשלה, או לפחות יבטיחו רוב בוועדת המינויים הממשלתית. הם גם יחלו באופן מיידי לחוקק חוק המתיר לכנסת לבטל החלטות של בית המשפט העליון בכל מקרה שבו בית המשפט יתערב כדי לבטל חוק שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה, השוויון וכו'. כך אמר לפני יומיים חבר הכנסת מטעם הליכוד מיקי זוהר, כשנשאל מה תהיה הפעולה הראשונה שיבצע בממשלה הבאה. הוא אמר גם שביום הראשון להקמתה, יחוקקו חוק "האוסר על ערבים בישראל להניף את הדגל הפלסטיני, ומאפשר לשלול את אזרחותו של כל מי שיעשה זאת".
לא די במאמר אחד כדי למנות את רשימת הדברים שהם מתכוונים לעשות לאחר שיקבלו לידיהם את מוסרות השלטון. חברת הכנסת מירי רגב, למשל, תתחיל לטהר את משרדי הממשלה מהפקידים המקצועיים, הטכנוקרטים, משום שפעמים רבות הם מפריעים לביצוע החלטות הממשלה. משום כך יש להיפטר מהם. סמוטריץ' מצידו הודיע שאם ימונה לתפקיד שר הביטחון, ישלח יחידות סדירות לרחובות הערים המעורבות כדי להבטיח את הסדר והביטחון. חברו לרשימה איתמר בן גביר, הדורש לעצמו את תיק ביטחון הפנים, אמר כי ישנה באופן מיידי את הוראות הפתיחה באש, "ולאחר מכן לא יידו עוד אבנים וסלעים על שוטרים שאין להם זכות לירות. ניתן לכל שוטר חסינות אישית. בכל אירוע על רקע לאומני, נאפשר לחיילים ולמשטרה לפעול". על האופן שבו הם תופסים את הערבים/המחבלים ואת נציגיהם בכנסת אין טעם להתעכב; רעיון הטרנספר אינו עוד אובססיה ציונית כפי שהיה בעבר, אלא תוכנית מוצלחת המחכה לשעת כושר תחת הממשלה הבאה.
ניכר כי אנשי המשטר החדש עמלים על מערכת שלמה לניהול השלטון ולחיזוקו בהתאם למושגיהם ולמטרותיהם. הם רוצים לרדוף את כל "אויבי המדינה והמשטר", החל בפשוטי העם, עבור בסטודנטים ובפקידים וכלה ברופאים, בעורכי דין ובמרצים באוניברסיטאות. יהיה מי שינטר את התנהגותם ביום-יום, את פעילותם המצולמת, בפייסבוק ועוד. הפרקטיקות של ממשלת נתניהו בעבר ייראו רק כתרגול והכנה לרדיפות על בסיס גזעי נגד כל המגזרים בחברה שלנו, ללא הבחנה ובלי חשבון. לפני ימים ספורים ציטטו אתרי החדשות הצהרה של רם בן ברק, ח"כ מטעם יש עתיד ויו"ר ועדת החוץ והביטחון שלפיה הוא משוכנע כי חזרתו של נתניהו לשלטון יחד עם מפלגת הציונות הדתית "תהיה תחילת הסוף. מדובר בברית מסוכנת". הוא הדגיש כי יש שוני בין שני המקרים, אך הוסיף שהיטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות; "לבנות דמוקרטיה לוקח שנים, אבל קל להרוס אותה". אף שהדגיש את השוני, דבריו חוללו סערה בישראל בכל הרמות. האם עלינו ללמוד לקח מההצהרה שלו?
מצער אותי שהמאבקים והוויכוחים בין מנהיגים ופעילים במפלגות הערביות נותרו סוערים. עליהם לתחקר את השלכותיה של התבוסה – וזוהי תבוסה גם אם יש מי שחושב שמדובר בניצחון – וליידע אותנו מה כל אחד מה"זרמים" עומד לעשות לאור סכנת הפשיזם הרובצת לפתחנו. כפי שכתבתי בעבר, איני סבור שיש להם חזון ברור הניתן ליישום כתוכנית פעולה אפקטיבית, ואיני חושב שחזונם תקף מעבר לסיסמאות של זהות מפלגתית. אני מבין כי יש לתת לאנשים תקווה כדי לחזק את כוח עמידתם, ומובן שאני מסכים לכך. עם זאת, גם אם נעטוף את התקווה ברגשות אותנטיים, לא יהיה די בכך כדי לעצור את גדודי הפשיסטים המתגייסים למצוא צידוקים ולחסל את עמדותינו. ייתכן שהערים המעורבות, כפי שהם אמרו, יהיו המעוזים הראשונים שיותקפו בקרוב.
אם זה יקרה, מובן שתושבי הערים יתנגדו להם ויגנו באומץ על "הבית והכבוד". אולם לא יזיק למנהיגינו להיזכר בדבריו של מטיל הקובייה בשירו של המשורר מחמוד דרוויש: "חִשבו על החיילים שישלמו בחייהם מבלי לדעת מי הובס ומי ניצח".
ג'וואד בולוס הוא עו”ד העוסק בזכויות אדם לפלסטינים, פרשן פוליטי ופובליציסט. המאמר המלא פורסם ב-3 בנובמבר 2022 ביומון הערבי אל-קודס אל-ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגם מערבית: עמיר טאובר
