האם העיראקים מכירים את האפוס האדיר של "עלילות גילגמש", היצירה הספרותית הראשונה בתולדות האנושות, ואת תרומתה הגדולה ביותר של מסופוטמיה לתרבות האנושית? האם ביכולתם לרתום את האפוס ואת הפילוסופיה האנושית העומדת מאחוריו כדי לקדם תפיסות של אזרחות שוויונית מודרנית שתגבר על הפיצולים הדתיים, העדתיים, האתניים והלשוניים המאפיינים את עיראק המודרנית? לשאלות אלה מתייחסת לוטפייה א־דוליימי, סופרת ומתרגמת עיראקית המתגוררת בירדן, במאמר שפורסם בפברואר האחרון ביומון הלונדוני הנפוץ א־שרק אל־אווסט.
א־דוליימי פותחת את מאמרה בשאלה המשותפת לרבים – מה היה הספר הראשון שנכתב במרוצת ההיסטוריה האנושית ושקריאה בו הפכה לפריט חובה בתפריט התרבותי של האנושות כולה? היא משיבה מייד שרבים ודאי יציינו את האפוסים הגדולים – האיליאדה, האודיסאה, אינאיס, שאהנאמה, או ראמאיאנה – אך האמת היא שספר אחד שקדם לכל אלה והיה חלוץ הן מבחינה תוכנית והן מבחינה פילוסופית, הוא האפוס המסופוטמי "עלילות גילגמש".
מהו אפוא האפוס של "עלילות גילגמש"? האפוס, שנכתב בסוף האלף השלישי לפנה"ס מורכב מסדרה של 12 פואמות החקוקות על לוחות אבן בכתב יתדות שומרי והמספרות את סיפוריו של גילגמש מלך אוּרוּכּ, שנודע כרודן אכזר, על מאבקו ביריבו אֶנכּידוּ, שהופך לחברות אמיצה, ועל מסעותיו המיתיים בחיפוש אחר חיי נצח לעצמו או אל מעמקי השאול. סיפורים מתוך האפוס דומים מאוד לסיפורים שונים בתנ"ך, כמו סיפור הבריאה או סיפור המבול, ואפשר שהיו השראה לכמה מהם.
א־דוליימי מצטטת את הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שציינה באחד מספריה כי האפוס של גילגמש הקדים את כל האפוסים היווניים והרומיים המוכרים ושהסיקה כי היה הספר הראשון שנכתב בתולדות המין האנושי. לדעת אטווד, חרף קדמוניותו, אפוס זה אינו חסר אותו ממד הגותי ומיתי שאפיין מיתוסים מאוחרים ממנו, והוא אולי אף מתעלה עליהם. א־דוליימי מבקשת לעסוק במאפיינים הייחודיים של האפוס שהופכים אותו לאבן דרך תרבותית ומקנים לו חשיבות גדולה יותר מהיותו הסיפור המוקדם ביותר גרידא.
השאלות הגדולות
הראשון הוא המאפיין הפילוסופי: יש קבוצה שלמה של שאלות באשר למהות הקיום האנושי הנכללות תחת "השאלות הגדולות" – שאלות המתעלות מעל ההבדלים הביולוגיים והגיאוגרפיים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האנושות, ושאינן אלא תהיות קיומיות שהיו במשך השנים כר פורה לכתיבה פילוסופית ומדעית נרחבת. בראש קבוצה זו נמצאת השאלה בדבר מהות החיים והקיום האנושי בכללותו. שאלה זו היא בראש ובראשונה סוגיה פילוסופית־פסיכולוגית־תיאולוגית. רבים מאלה המבקשים להוכיח כי קיימת משמעות לחיים, נמנעים מלהיכנס לדיונים פילוסופיים מעמיקים ומעדיפים להישען על הוכחות תיאולוגיות על־זמניות כדוגמת השאלה כיצד ניתן לדמיין חיים בעולם שאינו בעל תכלית או משמעות? והאם ישנה כלל אפשרות לקיום מוסר בעולם שכזה?
הוויכוח מתנהל בדרך זו כיוון שהם מבקשים להוכיח שיש גמול לכל מעשה טוב, ואינם יכולים לשאת את המחשבה בדבר עולם שאין בו גמול ראוי, לפחות לפי תפיסתם. א־דוליימי טוענת כי האפוס "עלילות גילגמש" הוא דוגמה מובהקת למודל שנמנע מהסבר על־טבעי וכוללני ושמייחס את משמעות החיים ואת תכליתם למחשבתו ולנפשו של האדם בלבד: יש לומר דברים בגלוי, לעשות טוב, לחיות את החיים ואת הרגע ולעשות בתשוקה רק דברים אהובים מבלי לצפות לגמול מיידי או מושהה ומבלי לטמא את המצפון בדברים פעוטים המרוקנים את החיים ממשמעותם.
השני הוא המאפיין האנושי: האפוס של עלילות גילגמש הוא מייצג מובהק של האנושיות השלמה של הקיום האנושי, שכן הדמויות הפועלות בו הן בני אדם ממש כמונו ואינם אלים בעלי תכונות על־אנושיות המאפיינות את המיתולוגיה היוונית ומיתולוגיות לא־מסופוטמיות אחרות. עובדה זו חשובה משום שהיא טוענת את האפוס של גילגמש ברגישות אנושית, שהיא צורך ברור של בני האדם בכל התקופות, לרבות זו הנוכחית, והופכת את האפוס לרלוונטי ולתקף בכל זמן ובכל מקום.
לאור חשיבותו ההיסטורית והאנושית של האפוס, הרלוונטיות שלו, על־זמניותו ויופיו, חושבת א־דוליימי על עיראק, ארצה, ארץ שני הנהרות, שהייתה ארצו של גילגמש, ומעלה כמה תהיות: מדוע, להוציא מתי מעט, העיראקים אינם אוהבים את המורשת המסופוטמית האדירה והמלאה בתובנות פילוסופיות למכביר ובשאלות חדות ומדויקות על הפרטים המכוננים את הקיום האנושי? האם העיראקים אוהבים את גילגמש והאם רובם – בדגש על הדורות הצעירים – בכלל שמעו על אודותיו? האם גילגמש יכול להיתפס בעיניהם כמעין אידיאל איכותי ומתוחכם שניתן לרתום אותו כדי לקדם ולעורר בעיראק רגש אזרחי המבוסס על סולידאריות ועל שיתוף, כזה המתרחק מביטויים פולקלוריסטיים שבריריים ורגעיים המתמוטטים שוב ושוב לנוכח זרמים פופוליסטיים? מדוע העיראקים אינם הופכים את האפוס של גילגמש לבסיס לתוכניות לימוד שתותאמנה באופן פרטני לכל שלב חינוכי ולכל שכבת גיל?
תוכנית כזו, היא טוענת, עשויה לחזק בקרב התלמידים את שייכותם ואת מודעותם למרחב הגיאוגרפי העיראקי, ולהתעלות מעל מעגלי זהות צרים המדגישים את השונה על חשבון המשותף. ניצחונה של תוכנית כזו ושל זהות עיראקית חדשה כזו תחזק ותעלה את קרנן של התרבות, החשיבה והפילוסופיה במאבק האיתנים שהן מנהלות מול זרמים בדלניים ומסתגרים במדינה המשוסעת.
חולשות מבניות
התהיות והטענות שמעלה א־דוליימי בסייפא של מאמרה עומדות על אחת החולשות המבניות הבולטות של ההוויה האזרחית והתרבותית בעיראק בעשורים האחרונים, ולמעשה מאז הקמתה של המדינה העיראקית המודרנית לפני קרוב למאה שנים – העדרם של מנגונים לייצור ולגיבוש של זהות מלכדת שתגשר על פני השתייכויות כיתתיות, עדתיות, לשוניות ואתניות בעיראק. זהות כזו שתוכל למנוע את הפיכתה של עיראק לזירת התגוששות בין כוחות פוליטיים ודתיים יריבים ולרתום את ההיסטוריה המשותפת ואת שותפות הגורל שזימנו חיים על פני כברת הארץ של מסופוטמיה, ערש התרבות האנושית, לשמש ציר מלכד ובסיס לזהות מאחדת.
כשהיא מתייחסת ל"ביטויים פולקלוריסטיים שבריריים ורגעיים", רומזת א־דוליימי לניסיונות לרתום את הסימבוליקה המסופוטמית לשם יצירת זהות עיראקית בתקופה של סדאם חוסיין, אך ניסיונות אלה נעשו באמצעי כפייה ודיכוי ולא דרך חינוך וגיבוש תודעה משותפת, וסופם שעלו בתוהו וגבו מחירים גבוהים. המודל שאליו היא מכוונת בדבריה אינו דומה לאותו ניסיון לרתימה אינסטרומנטלית של המורשת המסופוטמית לצורכי שימור הכוח והשררה, אלא מודל מודרני של אזרחות שאינה מבוססת רק על שוויון פורמלי בפני החוק אלא על שוויון בפני ההיסטוריה וגם על ענווה בפניה. כל העיראקים, לשיטתה, הם ממשיכי דרכן של תרבויות מסופוטמיה הקדומה, וחינוך נכון והנחלת תודעה משותפת, יסייעו להפוך אותם לשותפים בנשיאתו של עול המקום ההיסטורי ובחובה לשמר את תפארת המקום הנצחית.
לתרגום מלא של שאול טשרניחובסקי לאפוס "עלילות גילגמש" באתר פרויקט בן־יהודה, היכנסו לקישור זה.
