חקר המגפות מלמד אותנו לא רק על מגפות, היקפן והשפעתן על חברות אנושיות, אלא גם על האופן שבו אנשים תופסים את האחר. התבוננות במחקרים העוסקים במגפות מלמדת שנקודת המוצא של חוקרי מגפות היא שבידוד וסגר, הטלתם או הימנעות מכך, מצביעים על מידת ההתקדמות והפיתוח של החברה, וכן על מידת הרציונליזם שלה. מי שלא הטיל סגר מיד נתפס כפטליסט וחסר היגיון, ומי שנקט סגר, הרי הוא רציונלי, מתקדם ומפותח. עמדה זו מתעלמת מכל כלי אחר לשליטה במחלה ובמגפות, וגם מהבדלים בין חברות ומהמשמעויות שיש לסגר ולבידוד בקהילות שונות: הטלת סגר מערערת ערכים חברתיים משמעותיים מאוד במרחב המזרח התיכון, את ערך המשפחה ואת חשיבותם של קשרים חברתיים הדוקים. בכל חברה כמעט סגר ומניעת תנועה משמעם ערעור חמור על סדר חברתי ונורמות מקובלות.
נתחיל מהתבוננות קצרה בחוויות הקורונה, המגפה שעימה מתמודדות קהילות ומדינות רוב העולם בימים אלו. בניגוד לרוב מדינות העולם הטילו שוודיה ויפן מגבלות קלות יחסית, לפחות חלק מהזמן. בשתי המדינות הטילו ספק בדעה שהסגר הוא הכלי האחד והיחיד לעצירת ההדבקה, או בכך שהמחירים הכבדים הכרוכים בסגר מצדיקים את הצעד הזה. ביפן, למשל, הנחות היסוד בדבר הדרכים העיקריות להפצת המחלה כללו התייחסות לאופי האוכלוסייה ולדרכי המפגש, והייתה גם הנחה שהדבקה איננה מחויבת המציאות. למשל, רעיון הריחוק החברתי אינו חדש ביפן, וגם בימים רגילים לא מקובל לפתוח בשיחה עם אנשים ברכבת או ברחוב. מגע בין אנשים, לרבות לחיצת יד, גם כן אינו נפוץ. גם כאשר עלה מספר הנדבקים, הדבר נזקף לחוסר היערכות של המערכת הפוליטית ומערכת הבריאות, יותר מלמידת ההפצה ולסיכויי ההדבקה.
לאורך ההיסטוריה נחלקו מלומדים, אנשי דת, רופאים ושליטים בדעותיהם בעניין הפצת מחלות ודרכי השליטה בהן. אבן חג'ר אל־עסקלאני, איש דת מוסלמי והיסטוריון בן המאה החמש־עשרה סבר שבידוד אינו נחוץ: שתיים מבנותיו חלו ומתו באחד מגלי מגפת הדבר שפקדו את המזרח התיכון, ואילו שאר בני הבית נשארו בבריאות איתנה. חווייתו האישית, וגם פרשנותו את המסורות מפי הנביא מוחמד, שלפיהן מי שמת ממגפה הוא שהיד, הביאו אותו להתנגד לסגר על אזורים שבהם נצפתה מגפה. גם אחרים שעסקו בשאלה נדרשו להכריע אם יש תועלת בסגר ובבידוד, ואם תועלת זו מצדיקה את המחירים שהם גובים.
עד ראשית העת המודרנית החזיקו מלומדים, וזירים ורופאים מוסלמים בעמדות מגוונות בשאלות אלו. עד שלהי המאה התשע־עשרה לא היה מנגנון הפצת המחלות מוכר וידוע, ורופאים נתנו הסברים מגוונים להתפרצות מגפות. ההסבר הרווח היה אוויר רע, "מיאזמה". אוויר רע מקורו במקור מים עומדים, בגופות שלא פונו, בלכלוך ברחובות וכן הלאה. על כן נכתבו מדריכים לשמירה על הבריאות, ואף למיקום האידאלי להקמת ערים (למשל, אבן ח'לדון, בספרו "אקדמות למדע ההיסטוריה", ממליץ על הקמת ערים סמוך למקור מים, ובמקום פתוח שיאפשר תנועה של אוויר). אחרים טענו שמגפה היא עונש מידי האל, או מבחן שהאל מעמיד בו את בני האדם.
הביקורת כלפי המזרח
גם ההדבקה ואופניה לא היו מובנים. העמדה הרפואית נשענה על "תורת הליחות", שלפיה מחלה ובריאות תלויות באיזון שבין ארבע הליחות שבגוף האדם. לפיכך, כדי להשיב אדם חולה לקו הבריאות, יש לברר איזו מהליחות חרגה ולמצוא את האיזון מחדש. לצד זאת, היו פרקטיקות שהצביעו על מודעות לאפשרות של הדבקה, למשל, בודדו בעלי חיים חולים משאר העדר, ואנשים נמנעו ממגע עם חולים במחלות מסוימות (חולי צרעת, למשל, גורשו, סולקו ולעיתים אף הומתו, אם כי לעיתים גם קיבלו טיפול רפואי).
להסברים הרפואיים והתאורטיים נוספו גם דיונים הלכתיים, חברתיים ופוליטיים. מסורות הנביא מוחמד בעניין זה אינן חד־משמעיות, מסורת אחת, שצוטטה לעיל, ראתה במתים ממגפה שהידים, מי שמתו מות קדושים, ואילו מסורות אחרות אומרות: "אם תשמע על מגפה במקום מסוים, אל תגיע אליו. אם פורצת מגפה באזור, אל תצאו ממנו". אפשר למצוא עמדות סותרות, הן בקרב רופאים, הן בקרב אנשי שלטון, ואף בהתנהלותו של אדם מסוים.
אבן אל־ח'טיב, וזיר מגרדנה (מת 1374), היה תומך נלהב בבידוד, וטען שההלכה לעולם לא תמליץ על צעד שיגרום נזק לאדם, ולכן מותר להטיל סגר בעת מגפה. הסולטאן אל־מנצור (שלט במגרב בשנים 1578-1603) התנגד להטלת סגר, אך הוא עצמו נקט זהירות רבה, ואסר להכניס לארמון מכתבים שהגיעו מאזור נגוע. הלבלר נדרש לפתוח אותם מחוץ לארמון, ולחזור ולדווח לו על תוכנם.
הביקורת כלפי המזרח לא רק ביקרה את התמודדותו עם מגפות, אלא גם הטילה עליו את האשמה בפריצתן. עד 1666 היה הדֶבר חלק מהנוף העירוני של לונדון, וכך גם מנופן של רוב הערים באירופה ובמזרח תיכון. בעקבות השרפה הגדולה נבנתה לונדון מחדש, והותקנו בה גם רחובות רחבים, תעלות ניקוז ועוד. העיר החדשה הייתה נקייה ומאורגנת יותר, והדבר כבר לא היה גורם של קבע בעיר. מלומדים בני התקופה זיהו את הקשר בין הניקיון לבין היעלמות הדבר, אך מהר מאוד נוסף היבט אחר. בערי האימפריה העות'מנית עדיין פרצו מגפות, ואם כך, כך סברו, המקור להן הוא המזרח ואימפריה העות'מנית, וכנראה שתמיד היה! הזיכרון שדבר ומחלות היו גם מנת חלקה של לונדון נשכח והתפוגג. תפיסה זו משוקעת כל כך בתפיסה הציבורית, עד שהביאה להתעלמות מנתונים וממידע. גם הנרטיב המחקרי הטיל עד לא מזמן את האשמה בהפצת מגפות על המזרח, בטקטיקות שונות.
במאה התשע־עשרה נאכפו הסגר ומגבלות התנועה בשיתוף פעולה בין־לאומי. האימפריה העות'מאנית הייתה מעורבת בכך ופעלה על פי מדיניות זו. ספינות שהגיעו לנמלים נדרשו לעמוד בתנאים מסוימים ולדווח על מקרי מוות. אך מתברר שגם כשיש מערכת חוקים וכללים, הטלת סגר איננה ברורה מאליה. ביומן המסע של רב החובל של ספינת עולי הרגל, הסַמַנוד, הוא מפרט את תלאות המסע ואת הנמלים שעגנו, או ניסו לעגון בהם, ושהיו נמלים שהסכימו לקבל רק את מי שהכירו. לצד אלו מתאר רב החובל את הדרכים לרמות את רשויות הנמל, ואיך בסופו של דבר, הנמל שהסכים לקבלם לתיקונים היה נמל לחופי אנגליה, מדינה שהייתה מחויבת לכללי הסגר.
בחקר המגפות במזרח התיכון היו שינויים דרמטיים בעשורים האחרונים, אם כי ההנחה שהמזרח פטליסטי במהותו נותרה עמדה רווחת בציבור. אם כך, האם היחס למגפות מעיד על פטליזם או על רציונליזם מהותיים? או שמא מדובר בהיבט נוסף של יחס המערב למזרח? גם כאן יכולה הקורונה יכולה ללמד אותנו משהו.
הוויכוחים סביב מודל ההתמודדות עם הקורונה בשוודיה, או בקוריאה, וגם בישראל, אינם עוסקים בפטליזם לעומת רציונליזם, או בהיקף הידע המדעי, אלא בבירור הנחות המוצא של מובילי המדיניות, בערכים ובתנאים הייחודיים בכל מדינה. ניתוח דומה צריך להדריך את הדיון בחוויות המגפה במדינות מוסלמיות בעבר ובהווה. החלטתו של אבן חג'ר אל־עסקלאני לא הייתה פטליסטית, כפי שאי אפשר לומר שעמדתו של אל־מנצור הייתה רציונליסטית במיוחד. גם זה וגם זה פעלו לנוכח הידע הרפואי של ימיהם, חוויתם וניתוחם את שראו עיניהם, ועל פי שיקולים פוליטיים וכלכליים (טהורים ואחרים), וכך גם החלטות של מדינות וראשי מדינות ברחבי הגלובוס כיום.
