מסיבות מובנות, מדינות המפרץ מככבות לאחרונה בתקשורת הישראלית בהקשר מסוים מאוד – חלקן מתפקדות כמתווכות במשא ומתן מול חמאס בעזה ובמקביל בסוגיית נרמול היחסים עם מדינות כגון סעודיה, שעומדת בבסיס האינטרס האמריקאי באזור, סוגיה שגם לה נודעת השפעה רבה על עתיד המלחמה. בהסתכלות מנקודת מבט רחבה יותר, מדינות המפרץ אינן שחקן משנה בדרמה הישראלית, אלא כוכבות בעלות השפעה עולמית הולכת וגדלה, והתנהלותן העתידית אל מול ישראל נדמית קטנה וזניחה לעומת מיקומן ברמה הגלובלית ככוח כלכלי וביטחוני מול מדינות כגון סין, הודו, ארצות הברית והאיחוד האירופי.
במאמר שפרסמה דאליה גאנם במסגרת תפקידה כעמיתה בכירה וכחוקרת ב־Middle East Council on Global Affairs, היא בוחנת את יחסי האיחוד האירופי עם מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ה־Gulf Cooperation Council – GCC), אשר מהדקת בשנים האחרונות את קשריה עם סין ועם מדינות נוספות באסיה.
מועצת ה־GCC היא גוף פוליטי וכלכלי המאגד את כווית, סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, עומאן, בחריין וקטר. מטרת גוף זה היא לאגד את מדינות המפרץ הקטנות ולחזק אותן אל מול איומים ביטחוניים (למשל מצד איראן), וכן למנף את כוחן הכלכלי לצורך הרחבת המסחר עם גורמים שונים בעולם.
בשנים האחרונות, הפכו מדינות אסיאתיות, ובראשן סין, לשותפות הכלכליות המובילות של חברות ה־GCC, נתון שמדאיג רבים באיחוד האירופי. האם האיחוד יצליח לייצר מדיניות שתשאיר אותו כגוף רלוונטי באזור המפרץ? היחסים הרעועים מלכתחילה עם חלק מהמפרציוֹת, העוינוּת מול סין והמחלוקות הפנימיות באיחוד האירופי מרמזים על כך שללא נקיטת צעדים משמעותיים, ההשפעה של האירופאים באזור עשויה להמשיך ולדעוך.
הפעם האחרונה שבה עמדה מדינה אירופית בראש טבלת הסוחרות עם מדינות ה־GCC הייתה בשנת 2020, ולאחר מכן לקחה סין את הבכורה. למגמה זו השלכות גלובליות
יחסי המסחר של מדינות ה־GCC עם אסיה החלו כסחר חליפין פשוט של נפט בתמורה לכוח עבודה זול, אך בשנים האחרונות הולכת ומתהווה בין הצדדים רשת מסחר ענפה. בשנת 2022, נסק המסחר בין GCC למדינות אסיאתיות להיקף של 516 מיליארד דולר, זינוק של 34.7% מהשנה הקודמת. התחזיות צופות שמגמה זו תמשיך, ושהסכום אף עשוי להאמיר ל־757 מיליארד דולר עד 2030.
אומנם גם המסחר עם פרטנרים מערביים – ארה"ב, אנגליה והאיחוד האירופי – גדל בהיקפו, אלא שגידול זה היה בשיעור נמוך יותר, מה שמעיד על שינוי מגמה. מבין מדינות ה־GCC, איחוד האמירויות, שמקיימת מסחר ענף עם תאילנד, וייטנאם וסינגפור, מובילה את הטרנד. הפעם האחרונה שבה עמדה מדינה אירופית בראש טבלת הסוחרות עם מדינות ה־GCC הייתה בשנת 2020, ולאחר מכן לקחה סין את הבכורה. למגמה זו השלכות גלובליות, והיא מצביעה על הפיכת הזירה הכלכלית העולמית לרב־קוטבית.
בניתוח של גאנם הכותבת עומדת על שלוש סיבות מרכזיות לקושי של האיחוד האירופי לייצר קשרי מסחר עם מדינות ה־GCC: המתיחות המובנית ביחסי אירופה עם מדינות המפרץ; חוסר הסכמה בנושא בין מדינות האיחוד עצמן; והעוינות כלפי סין לצד החשש ממנה. אך האם המצב בלתי־הפיך? לא בטוח, כפי שתַראה גאנם בהמשך.
בין האיחוד האירופי ל-GCC: הסכם שלא מומש
על פי הכותבת, מערכת יחסים חלשה עם מדינות המפרץ מלכתחילה היא הסיבה הראשונה שמונעת מהאיחוד האירופי לייצב את יחסיו הכלכליים עם מדינות אלה. לאירופה ולמדינות המפרץ יש אומנם אינטרסים משותפים בתחומי הביטחון, האנרגיה והכלכלה, אלא שהיחסים ביניהן תמיד היו מתוחים.
בשנת 1988, למרות מתחים פוליטיים, חתמו האיחוד האירופי ומדינות ה־GCC על הסכם שיתוף פעולה כלכלי, שמטרתו העיקרית הייתה הסדרת הסכם סחר חופשי שיבטיח לאיחוד האירופי גישה לאנרגיה ול־GCC יעניק גישה משופרת ליצוא לצד הזרמת הון אירופי לשם גיוון כלכלי.
לאחר 37 שנות משא ומתן, עדיין לא יצא לפועל ההסכם, וייתכן שלעולם לא יגיע לכדי מימוש. בניגוד להתמהמהות האירופית, הצליחו בשנים האחרונות מדינות אסיאתיות כגון דרום קוריאה וסין להגיע להסכמי סחר חופשי עם ה־GCC, מה שמעיד מחד גיסא על כך שהדבר אפשרי, ומאידך גיסא מקטין את הסיכוי שמדינות ה־GCC יתגמשו לטובת הסכם עם האירופאים כאשר יש באמתחתם כבר שורת הסכמים עם מדינות בעלות עוצמה כלכלית לא־מבוטלת.
ההתעקשות של האיחוד האירופי על איחוד מכסים ועל הכנסת סעיף זכויות אדם הציבה קושי גדול מבחינת מדינות המפרץ
מסיפורו הכושל של הסכם הסחר החופשי המדובר ניתן ללמוד גם על אחד ההבדלים המהותיים בין ה־GCC לבין האיחוד האירופי, והוא מידת האוטונומיה שניתנת לכל אחת מהמדינות החברות בגופים אלה.
האיחוד האירופי פועל כגוף על־לאומי, שבמסגרתו לנציבות האירופית יש סמכויות נרחבות בנושא מסחר. בניגוד לכך, ב־GCC המדינות החברות שומרות על מידה רבה יותר של עצמאות, ולכל אחת מהן יש אוטונומיה רבה בנושא מדיניות חוץ. זאת עקב חשש של המדינות הקטנות והחלשות יותר מפני אובדן ריבונות לטובת סעודיה, המדינה החזקה ביותר באזור.
הבדל מבני זה נותן אפוא את אותותיו במשא ומתן התקוע על הסכם הסחר החופשי. גם ההתעקשות של האיחוד האירופי על איחוד מכסים ועל הכנסת סעיף זכויות אדם הציבה קושי גדול מבחינת מדינות המפרץ. בדיון שנערך בנושא בשנת 2022, ביקר נשיא ה־GCC דאז את האיחוד האירופי על התנהלות איטית מדי.
ראוי לציין בנקודה זו כי הדרישה האירופית לגבי זכויות אדם למעשה אינה קשורה לריכוזיות של האיחוד – כפי שגאנם רומזת – והיא מעלה שאלות לגבי מידת התחרותיות של אירופה בשוק של מדינות המפרץ: אם פרטנריות סחר אחרות כגון סין אינן מתעניינות כהוא זה בהפרה של זכויות אדם, ברור שיהיה כדאי יותר לסחור איתן, וכאן עולה השאלה האם אירופה אכן צריכה להתעקש על סחר במקומות שברור שהוא לא יהיה סחר הוגן.
חזית לא אחידה
עניין זה מתקשר ישירות לגורם השני שגאנם מציינת כמכשול בפני האיחוד האירופי ביחסיו עם ה־GCC, והוא חוסר האחידות בתוך האיחוד האירופי עצמו. לדבריה, מדיניות חוץ של גוף כמו האיחוד האירופי דורשת קול אחיד, אך מדינות האיחוד לעיתים קרובות מקדמות סדרי יום עצמאיים מול ה־GCC ושאר השותפים האסייתיים מתוך שיקולים לאומיים: למדינות החברות יש סדרי עדיפויות שונים ורמות נוחות משתנות בנוגע לזכויות אדם ולסכסוכים טריטוריאליים, במיוחד מול סין.
כתוצאה מכך, האיחוד מתקשה להציג חזית מאוחדת מול ה־GCC ומול שותפיו האסייתיים, מה שמחליש את עמדתו ויוצר בלבול בקרב שותפיו.
לאור כל זאת, ולאחר שנים ארוכות של דיון על הסכם סחר חופשי, לא נראה סביר שהוא בכלל ייחתם. נוסף על הגורמים שכבר צוינו, יש לזכור גם את עליית מעמדה העולמי של סין בשנים האלה – שהיא פרטנרית נוחה יותר (למשל לא אכפת לה מזכויות אדם); ושנית, בעקבות המלחמות באוקראינה ובעזה, הקשיחו מדינות המפרץ את מדיניות החוץ שלהן, והן כעת נוטות פחות להתגמש לטובת מסחר עם המערב.
בשנים האחרונות פרצה סין לשוק הרכב כאשר מספר כלי הרכב הסיניים הנמכרים בשוק הסעודי עלה בכמעט 300 אחוזים בין השנים 2023-2019
ההקשר הרחב לשיתופי הפעולה
המכשול המרכזי השלישי שעומד בפני המעורבות האירופית באזור הוא העובדה שהיא אינה מנסה לבסס קשרי מסחר עם מדינות המפרץ בריק – למדינות אלה יש כאמור שותפות עסקית נרחבת עם סין ועם מדינות אסיאתיות נוספות, ולפיכך יש להתייחס גם ליחסים בין האיחוד האירופי למדינות אלה. המעורבות הנרחבת של סין באזור, שמתקיימת בין היתר במסגרת "יוזמת החגורה והדרך" הכוללת השקעה בתשתיות כגון נמלים ומסילות ברזל, מחלישה את התלות של מדינות המפרץ באיחוד האירופי.
העמדה הנחרצת של האיחוד האירופי אל מול סין בתחומים כגון הפרה של זכויות אדם עשויה להרתיע מדינות שהקשר הכלכלי עם סין חשוב להן – מלשתף פעולה עם אירופה. יש לסייג ולומר כי הדבר האחרון נכון בעיקר למדינות בדרום־מזרח אסיה, ופחות למדינות המפרץ, שיש להן יותר מה להציע בעצמן (נפט), ושהקשרים הביטחוניים עם המערב חשובים להן.
כך לדוגמה, האיחוד האירופי יכול להדגיש את תרומתו הפעילה לביטחון הימי באזור, ובכלל זה יוזמות אשר מגינות על חופש השיט ומספקות הגנה לכלי שיט מסחריים בים האדום, באוקיינוס ההודי ובאזור המפרץ. שיתוף פעולה זה בתחום הביטחון הימי נותן מענה לחשש מרכזי של מדינות ה־GCC, ומחזק את האמון בין הצדדים מבלי למתוח ביקורת ישירה על סין. בכך, האיחוד האירופי מציג את עצמו כשותף חיוני לשמירה על היציבות האזורית.
לתוך היחסים המורכבים גם ככה נכנסים הקשרים בין האיחוד האירופי למדינות משפיעות אחרות באסיה, כגון יפן, דרום קוריאה והודו. למדינות אלה ולמדינות אירופה יש אינטרסים משותפים מחד גיסא, אך קיימת ביניהן תחרות כלכלית מאידך גיסא, שזירתה בין היתר בשווקים של מדינות ה־GCC.
עניין זה פותח פתח לשאלות נרחבות יותר בנוגע למעמדו של האיחוד האירופי בעולם במסגרת תהליכים שהופכים את העולם לפחות מרוכז סביב המערב
דוגמה טובה לכך היא תחום הרכב – באופן מסורתי, התחרו האירופאים עם היפנים, האמריקאים והדרום קוריאנים על נתח בשוק הרכב הסעודי (שכן סעודיה היא כאמור הכלכלה הגדולה ביותר ב־GCC). בשנים האחרונות פרצה סין לשוק זה כאשר מספר כלי הרכב הסיניים הנמכרים בשוק הסעודי עלה בכמעט 300 אחוזים בין השנים 2023-2019. במקרה זה, התחרות בין אירופה, ארה"ב, יפן וקוריאה נעשתה כמעט לא־משמעותית לאחר ההשתלטות הסינית על השוק.
דוגמה אחרת שבה דווקא שיתוף פעולה בין מדינות מנסה לבלום את ההשתלטות הסינית על פרויקטים בתחום התשתיות, היא יוזמת IMEC – Indian-Middle Eastern-Europe Economic Corridor, שנועדה להציב תגובת נגד ליוזמת החגורה והדרך הסינית. שיתוף פעולה זה מדגיש את יכולתו של האיחוד האירופי ליישר קו עם מעצמות אסייתיות משפיעות כמו הודו בנושאים גאו־אסטרטגיים תוך תחרות עם מעצמות אחרות כמו סין בענפי מפתח כלכליים.
עמדות ומגמות פוליטיות משתנות
לבסוף, העניינים הכלכליים אף פעם אינם מנותקים מאלו הפוליטיים, וגם בתחום זה צברה סין פופולריות בקרב מדינות המפרץ על ידי ביקורת שהשמיעה כנגד פעולות ישראל בעזה. זאת בזמן שהאיחוד האירופי נתפס בקרב המפרציות כבעל סטנדרט כפול בנושא. מובן שיש להסתייג ולומר כי לא ברורה מידת המחויבות האמיתית של מדינות אלה לסוגיה הפלסטינית, כפי שבא לידי ביטוי ברצון של סעודיה למשל לקבל ברית הגנה אמריקאית בתמורה לנורמליזציה עם ישראל.
בסיכומו של דבר, נראה שאירופה מתקשה לעמוד בתחרות מול סין ומול מדינות דרום־מזרח אסיה בשוק הכלכלי במדינות המפרץ. אולם עניין זה פותח פתח לשאלות נרחבות יותר בנוגע למעמדו של האיחוד האירופי בעולם במסגרת תהליכים שהופכים את העולם לפחות מרוכז סביב המערב. כך למשל, סקר שנערך בשנת 2023 על ידי המועצה האירופית ליחסי חוץ (ECFR) ואוניברסיטת אוקספורד, מצא כי האיחוד האירופי כבר אינו נתפס בעולם ככוח מרכזי ברמה הגלובלית.
מחוץ לאיחוד, רבים אינם מתרשמים מיכולתו "להפגין עוצמה", וחלקים גדולים מהציבור מחוץ למערב אף מפקפקים בחוסן ארוך הטווח של חברות ליברליות אירופיות. אותו סקר חשף גם שרוב המשיבים מחוץ לאיחוד מאמינים כי רוסיה תנצח במלחמה באוקראינה בתוך חמש שנים, מה שמעיד על ספקנותם בנוגע להשפעת האיחוד על תוצאות הסכסוך.
לבסוף, מעטים תיארו את האיחוד האירופי כ"כוח חזק" בהשוואה לארה"ב ולסין. ייתכן שביכולת האיחוד האירופי לנקוט צעדים שיאפשרו לו לבסס בחזרה יחסים כלכליים ופוליטיים משמעותיים עם מדינות המפרץ, אם יתמודד עם שלושת הקשיים שגאנם מציגה במאמרה. אך האם יהיה זה צעד נכון? והאם לא יהיה זה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי?
