השיח הציבורי בישראל, בייחוד זה שבחדשות, נוטה לתפוס בצורה חד־ממדית למדי את התגובות העולמיות ל־7 באוקטובר ולמלחמה בעזה. ישראלים רבים מתקשים לקבל בהבנה ביקורת (מוצדקת יותר או פחות) על המדיניות הישראלית ועל המלחמה בעזה, וכל דיון ב־7 באוקטובר או בהשלכותיו נראה להם כמעט כופרני. בייחוד אינטלקטואלים או פוליטיקאים המבקרים את ישראל, או אפילו מציגים נקודת מבט שונה מזו המקובלת בישראל, זוכים פעמים רבות לתווית ה"אנטישמי".
לפוליטיקאים שאינם ישראלים ישנה נקודת מבט שונה מאשר לישראלים. רבים מהם אינם תופסים את ישראל כפי שישראל (או לפחות הנרטיב ההגמוני שלה) תופסת את עצמה, והדבר נכון לפוליטיקאים עולמיים על פני קשת הדעות כולה – מימין או משמאל.
כך למשל, לפוליטיקאים אירופאים שיקולים פנימיים משלהם כאשר הם מנסחים את יחסם לאירועים שמחוץ לאירופה, אך אלו גם משתלבים בתוך תפיסת עולם רחבה יותר, שגם היא קשורה לנרטיבים השונים מאלו המקובלים בישראל. המשבר בעזה משמש במידה מסוימת נייר לקמוס עבור פוליטיקאים ותנועות אירופיות. פוליטיקאים בימין, במרכז, בשמאל המתון ובשמאל הקיצוני התייחסו אליו, וגם הציבור של המפלגות האלו לא נותר אדיש. המשבר המדמם והכאוב, עבור ישראלים ופלסטינים, במידה מסוימת מגלם בתוכו מעין "דו־צדדיות" הנוגעת לקווי שבר שנבקעים בתוך הפוליטיקה האירופית. בניגוד למשברים עולמיים אחרים (אך אולי פחות ממשברים כמו המלחמה באוקראינה), הוא מעורר הדים ותגובות ברחבי העולם המערבי מפני שהמערב רואה את ישראל כקשורה אליו מבחינה היסטורית ועל ידי אינטרסים. תופעות אלו סוקרת סדרת הכתבות של חסאם אבו חאמד באתר הגדה השלישית (דפה ת'אלת'ה), אתר תרבות ערבי מבית אל־ערבי אל־ג'דיד, כלי תקשורת ערבי שבסיסו בלונדון.
בחלק הראשון אבו חאמד מתמקד בעיקר בצרפת כדי לנסות לשרטט את קווי השבר של התגובה האירופית לישראל, בייחוד בשמאל. היסטורית, אבו חאמד מזכיר לנו, השמאל האירופי תמך בישראל מאז 1948, וראה ביהודים "מיעוט מדוכא" (בעיקר כמובן בעקבות השואה). בישראל שלטו אז ממשלות שמאל, והשיתופיות האוטופיסטית של הקיבוץ משכה אליה מעריצים מרחבי השמאל העולמי. ב־1967 החל המצב להשתנות – בייחוד הפכה ישראל ממדינה שקיומה מאוים לכוח אזורי וכובש. גם העלייה של ממשלת הימין בישראל בשנת 1977 הובילה להתרחקות של השמאל האירופי מישראל. זה האחרון החל לחשוב על ישראל יותר ככוח קולוניאלי כובש ולא כמדינה המממשת שחרור עבור המיעוט היהודי שגורש ונרדף ברחבי העולם. גם האוכלוסייה המוסלמית, ההולכת וגדלה במדינות אירופה, השפיעה על שינוי היחס לישראל.
תנועת נגד התרחשה בימין האירופי. זה שזהותו המסורתית הוגדרה על ידי אנטישמיות חריפה החל להתרחק (לפחות באופן פומבי) מן האנטישמיות מצד אחד ולהביע תמיכה בישראל – מה שנודע לפעמים כ"פילו־שמיות החדשה". הימין החל לדבר על "ציוויליזציה יהודו־נוצרית" ולהגדיר את ישראל כמעין מגדלור של חירות במזרח התיכון החשוך. אבו חאמד מציע אפשרות לנתח תופעה זו, שהתגברה לאחרונה בתוך התנועות הפופוליסטיות הימניות באירופה, כהתאמה לשיח החדש של פוליטיקת הזהויות – כך, במקום גזענות ישירה, אפשר לדבר על "זכויות המיעוט" של התרבות המערבית לשמור על עצמה מפני זרים. מה שמאפשר זאת עבור הימין האירופי הוא כמובן העובדה שבעקבות השואה והקמת מדינת ישראל עבר מרכז הנוכחות היהודית בעולם מאירופה לישראל (ולארה"ב) – והיהודים באירופה כבר אינם "בעיה" שאפשר לגייס כנגדה את העם. ספציפית, עליית הימין הקיצוני בישראל בראשות נתניהו מאפשרת לימין החדש העולמי לראות בישראל בעלת ברית ושותפה של ממש.
ומה לגבי המאורעות האחרונים? בצרפת בייחוד, התגובה למאורעות הדגישה את קווי השבר בתוך השמאל עצמו. בתוך השמאל, בלטה מפלגת השמאל הרדיקלי של ז'אן לוק מלאנשון "La France Insoumise" ("צרפת המסרבת") בסירובה לגנות את חמאס באופן בלתי־מסויג ובאופן העקבי שבו הקפידה לגנות בעיקר את ישראל ולהתנגד למעשיה. המפלגה וחבריה סירבו להגדיר את חמאס כארגון טרור, ואחד מחבריה הגדיר את מעשי חמאס "התקפה צבאית" שהגיעה בתגובה להעמקת הכיבוש והדיכוי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. זאת כמובן כנגד עמדת צרפת הרשמית – המגדירה את חמאס כארגון טרור. חברים נוספים במפלגה התעקשו להגדיר את חמאס כ"תנועת שחרור", ולציין שממשלת צרפת בתמיכתה בישראל משתפת פעולה עם קולוניאליזם ואימפריאליזם. מלאנשון עצמו היה מתון מעט יותר, וציין ש"כל פעולות האלימות, אלו שכנגד ישראל ואלו שבעזה, מעידות על דבר אחד בלבד – אלימות מולידה אלימות". הוא גם קרא להפסקת אש מיידית.
שאר מחנה השמאל וגם חלק מנבחרי מפלגתו של מלאנשון קיבלו בכעס עמדה זו וביקשו לגנות את חמאס ואת מעשיו בתקיפות יתר. בייחוד, חברים במפלגה הסוציאליסטית היו סבורים שהחשוב ביותר הוא לגנות את פעילויות הטרור של חמאס. אליהם הצטרפו גם מפלגת הירוקים, שגינו את מלאנשון ואת מפלגתו ותיארו אותם כמועילים לטרוריסטים של חמאס, שאותם הם פוטרים מאשמה.
האירועים לא הביאו לפילוג רק בקרב השמאל. צרפת סובלת כבר מספר שנים מבעיות פנימיות קשות הקשורות לזהות – בייחוד היחס כלפי האסלאם והתרבות המוסלמית של המהגרים המוסלמים הרבים החיים בה הוא סוגיה כאובה ובוערת עבור הצרפתים. עלי ספר, פובליציסט סורי המתגורר בצרפת, שהתראיין לכתבה, הסביר שהאירועים בעזה רק שופכים שמן למדורה של הבעיות הפנימיות של צרפת. באופן כללי, הסביר ספר, העמדה המסורתית של הימין הגוליסטי (על שמו של שארל דה גול) הייתה לכבד את הדין הבין־לאומי – מה שכלל גם תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. התגובה האלימה והפראית של ישראל הרשמית, המפירה שוב ושוב את החוק הבין־לאומי במלחמה ומתעקשת לסכל כל אפשרות לתמיכה במדינה פלסטינית מקשה אם כן גם על המיינסטרים של הפוליטיקה הצרפתית להמשיך ולתמוך בישראל. כך, בתחילת המלחמה הטיל שר הפנים של צרפת איסור לקיים הפגנות אנטי־ישראליות בצרפת – אך מועצת החוקה הצרפתית ביטלה את ההחלטה והעבירה אותה אל הרשויות המקומיות. מפלגת הימין הרפובליקנית מבקשת לנצל את הבלבול הזה של מפלגת המרכז השלטת, ו"לעקוף אותה מימין" בתמיכה בישראל כדי להשיג רווח פוליטי. גם הימין הקיצוני של לה פן מנצל את המלחמה כדי להביע תמיכה קיצונית יותר ויותר בישראל, וכך להתרחק מן התדמית האנטישמית המסורתית של המפלגה. למרות זאת, ציין ספר, כל התומכים בישראל במרכז ניצבים בפני בעיה, מפני שתמיכה זו מנכרת יותר ויותר מן הרחוב הצרפתי – שחלקו הגדול מפגין לטובת הפסקת אש. מנגד, עמדות כמו זו של מלאנשון נועדו כנראה למשוך מצביעים צעירים ומהגרים ממדינות ערביות, התומכים בעניין הפלסטיני.
בסופו של דבר, נראה לכאורה שהמלחמה אף הצליחה לפרק את האיחוד של מפלגות השמאל – המפלגה הסוציאליסטית הקפיאה את חברותה ב"איחוד העממי הסביבתי והחברתי החדש", צעד שלמעשה פירק את השותפות שהוקמה לצורך הבחירות ב־2022, ושבה היו חברים גם "צרפת המסרבת" של מלאנשון, הירוקים והקומוניסטים. למרות זאת, החוקר הסורי עזאם אמין סבור כי 7 באוקטובר לא היה הגורם העיקרי שתרם לפירוק – מפני שהירוקים כבר הכריזו לפני כן שהם ישתתפו בבחירות לפרלמנט האירופי באופן עצמאי, דבר שהראה כי השותפות הייתה רופפת מראש. גם סוגיית נאט"ו פילגה את השותפות – מפלגתו של מלאנשון, בניגוד לשאר החברות באיחוד, תמכה ביציאה מנאט"ו. ואכן, גם הקומוניסטים וגם הירוקים הסכימו לגנות את ישראל ולקרוא להפסקת אש. הסוציאליסטים לעומתם תומכים היסטורית בציונות ובישראל, וגם כאן סירבו להצטרף לשאר מפלגות השמאל, וגינו בחריפות את עמדתה של "צרפת המסרבת" מאז 7 באוקטובר.
כבר ב־12 באוקטובר הכיר עמנואל מקרון בהשפעה של אירועי 7 באוקטובר על מדינתו. בנאום שנשא בארמון האליזה, הוא קרא לעמו לשמור על אחדות בפני המאורעות בעזה. עלי ספר, שגם מתגורר בצרפת, סיפר ש"כל אחד כאן מרגיש שהעניינים הולכים להתלקח". לדעתו של ספר, מה שמרגיע את העניינים הוא שורה של החלטות של הפרלמנט הצרפתי בנוגע למצב, המראות שהזרוע המבצעת איננה מנהלת את העניינים לבד.
היסטורית, צרפת תמכה בישראל מאז הקמתה, ואף סיפקה לה את הכור הגרעיני שלה בדימונה. למרות זאת, כבר ב־1967 ביקר דה גול את הכיבוש הישראלי ואסר מכירת נשק צרפתי לישראל – עמדה שנשארה עקבית גם תוך כדי חילופי השלטון בצרפת, והיא ייחודית יחסית בנוף המערבי. דווקא התמיכה הבלתי־מסתייגת של השלטון הצרפתי בישראל בהקשרי המלחמה הנוכחית בעזה מציינת תפנית מעמדה זו, שלדעת אבו חאמד מבטאת תלות גוברת בהגמוניה האמריקאית. דיפלומטים צרפתים שונים חשו בשינוי זה והתמרדו כנגדו – כמה שגרירים של צרפת במזרח התיכון ובצפון אפריקה אף חתמו על מכתב שבו הכריזו שהם "מורדים" כנגד שינוי מדיניות זה, וציינו שהוא עומד כנגד האינטרסים של צרפת במזרח התיכון. הן ההתנגדות הפנימית בצרפת והן מכתב זה הביאו את צרפת לחזור בה במידת מה מעמדה זו, ולתפוס עמדה "מאוזנת" יותר – מאקרון דרש מישראל להפסיק "להרוג נשים וילדים בעזה", והביע תקווה שארה"ב ובריטניה יצטרפו לדרישה להפסקת אש. מאקרון אף חזר ואישר את תמיכתו בזכויות העם הפלסטיני ובפתרון שתי המדינות.
בכתבתו השנייה, אבו חאמד מבקש להרחיב את התמונה למדינות אירופיות נוספות. הוא מדגיש כי ברמה האירופית הכללית, המלחמה מספקת הזדמנויות מצד אחד לימין הקיצוני להתקיף את האיחוד על כך שהוא איננו תומך מספיק בישראל או אפילו על כך שהוא מוכן לשמש גורם מתווך בין ישראל לפלסטינים. מן הצד השני, התמיכה הבלתי־מסויגת של ממשלות מסוימות באיחוד בישראל הפכה למושא לביקורת חריפה על כך שממשלות אלו עושות זאת באופן בלתי־דמוקרטי ובניגוד לעמדת העם. כך בבריטניה, נאלץ ראש הממשלה רישי סונאק לפטר את שרת הפנים שלו לאחר שזו תקפה את המשטרה על כך שלדעתה נקטה יד קלה כלפי הפגנות פרו־פלסטיניות. השרה אף תיארה את ההפגנות כ"תהלוכות שנאה תומכות טרור", ואת המפגינים כ"מפיצי שנאה". היא אף השוותה אותן לתהלוכות הבדלניות בצפון אירלנד בסוף שנות התשעים של המאה שעברה בזמן מלחמת האזרחים האירית.
גם במפלגת האופוזיציה – מפלגת הלייבור הבריטית – התעורר סכסוך פנימי. העמדה הרשמית של המפלגה, שהוביל מנהיגה קייר סטארמר, נטתה בבירור לצד הישראלי, וגם היא, כמו מפלגות שמאל אחרות, התנודדה בין תמיכה בישראל בראשיתה לבין התנגדות הולכת וגוברת למדיניות ישראל מאז 1967 עם תחילת הכיבוש הישראלי מצד אחד ועליית ה"שמאל החדש" האנטי־קולוניאלי מצד שני.
ב־2015 עלה לראשות הלייבור ג'רמי קורבין, סוציאליסט ושמאלן אידאולוגי, שנודע בביקורת החריפה שלו כלפי ישראל ובתמיכה שלו בסוגיה הפלסטינית. קורבין ביקש לקחת את המפלגה לכיוון שמאלי-אידאולוגי לאחר שנים ארוכות שבהן היא למעשה הייתה מפלגת מרכז נאו־ליברלית. קורבין נתקל בקשיים רבים, וקמפיין ציבורי נגדו בהשתתפות הלובי הישראלי בבריטניה ביקש לתארו כאנטישמי על סמך אמירות עבר שלו. לאחר שהפסיד בבחירות ב־2020, סולק קורבין מראשות המפלגה, וסטארמר, מועמד מרכז זכה בבחירות לראשות המפלגה. סטארמר ביקש "לטהר" את המפלגה מתומכיו של קורבין וממורשתו. לדעתו של נוואף א־תמימי, אקדמאי ויועץ תקשורת, סטארמר היה סבור שהוא הצליח בכך, ועל כן לא חשש לתמוך בצורה בלתי־מסויגת בישראל בקונפליקט הנוכחי. הוא אף אמר באוקטובר, שלישראל יש זכות קולקטיבית להעניש את תושבי עזה על ידי ניתוקם ממים זורמים ומחשמל.
סטארמר נאלץ לחזור בו מאמירה זו – אך בכירים בלייבור המשיכו להאשים אותו בתמיכה מופרזת בישראל. קונפליקט חריף התעורר בתוך המפלגה כשראש הלייבור בסקוטלנד וראש עיריית לונדון מטעם הלייבור קראו להפסקת אש בין ישראל לעזה. עשרות נציגים של המפלגה אמרו בתקשורת שהם ערכו כנסים עם מצביעים זועמים, בתוכם מוסלמים, ועם גורמי מפלגה, ואלו סבורים שישראל עוברת על החוק הבין־לאומי בתגובתה. א־תמימי הדגיש שהעמדה של סטארמר השליכה את המפלגה אל תוך מערבולת של קונפליקט פנימי, שאף הובילה להתפטרות של כמה חברי פרלמנט ושל נציגים מקומיים של המפלגה. 56 חברי פרלמנט אף הצביעו, כנגד עמדת המפלגה, בעד ההצעה של המפלגה הלאומית הסקוטית להפסקת אש. סקרים פנימיים של המפלגה מראים שהתמיכה שלה בישראל גורמת לה לנזק אלקטורלי משמעותי – קרוב ל־2 מיליון קולות – בייחוד מפני שחלק גדול מהבייס שלה מורכב ממהגרים ממדינות ערביות ומוסלמיות. א־תמימי מדגיש שמה שתורם למבוכה הוא תמיכת הלייבור בישראל אפילו יותר מן המפלגה השמרנית השלטת – בייחוד מאז שדיוויד קאמרון נעשה שר החוץ והביע תמיכה פומבית של בריטניה במדינה פלסטינית.
בגרמניה, כך על פי סאמי חסן, פובליציסט פלסטיני המתגורר שם, יש להבחין, כבאירופה כולה, בין שמאל רדיקלי, המדבר על מאבק מעמדי ועל מאבק בקפיטליזם, לבין שמאל רפורמיסטי, מיינסטרימי יותר, שאיננו מתנגד לליברליזם או לקפיטליזם. בגרמניה מדובר בסוציאל־דמוקרטים – מקביליהם של הסוציאליסטים בצרפת ושל הלייבור באנגליה, שדנו בהם עד כה. לדעת חסן, השמאל הרדיקלי גם בגרמניה מתייחד בכך שהוא קושר בין מה שהתרחש ל־7 באוקטובר לבין המדיניות הדכאנית והגזענית של ישראל כנגד הפלסטינים, המתבטאת בכיבוש ובהתנגדות הישראלית למדינה פלסטינית. בניגוד לעמדה זו, השמאל המתון, הרפורמיסטי, תומך באופן כללי בישראל, כמו הימין.
בגרמניה, התמיכה בישראל מחוץ לשמאל הרדיקלי היא מוחלטת בעקבות מה שאולאף שולץ, הקנצלר הגרמני, הגדיר כ"אחריות ההיסטורית של גרמניה להגן על ישראל'", הנובעת כמובן מן השואה. גרמניה דוחה כל קריאה להפסקת אש. שרת החוץ שלה נימקה זאת בכך ש"יש להילחם בטרור" וש"עדיין יורים רקטות על תל אביב". לתמיכה המוחלטת הזו נוספו דיכוי של כל צעד המביע תמיכה בפלסטינים וצמצום הסיוע הגרמני לפלסטינים למינימום, ובכלל זה הפסקת המימון הגרמני של אונר"א. אפילו המפלגה הימנית הקיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה" תמכה בישראל ללא סייג. לדעת חסן, אין בכך הפתעה מפני שהמפלגה יודעת עד כמה עניין ישראל חשוב ורגיש בגרמניה, ומפני שהתמיכה בישראל מאפשרת למפלגה לדחות את ההאשמות באנטישמיות המופנות כלפיה, וכך להסיר את אחד החסמים האחרונים העומדים בינה לבין המיינסטרים הגרמני. המפלגה אף משתמשת באירועים כדי להפנות את ההאשמות באנטישמיות הרחק ממנה – אל עבר הערבים והמוסלמים המפגינים כנגד ישראל, ובכך היא מרוויחה שני ציפורים במכה אחת ומצדיקה את תמיכתה בגירוש המהגרים המוסלמים והערבים, שלדעתה הם סכנה לגרמניה. חסן מזכיר ש"אלטרנטיבה לגרמניה" שורשה בימין הנאצי הגרמני, ועל כן היא "אוהבת את ישראל ושונאת את היהודים", כלומר אנשיה מעדיפים שליהודים תהיה אפשרות לצאת מגרמניה לישראל, מה שדורש שישראל תהיה יציבה וחזקה. אפשר להזכיר בהקשר זה שבשנים שעד הפתרון הסופי, גורמים במפלגה הנאצית גם שיתפו פעולה עם גורמים בתנועה הציונית כדי להביא להגירה של גרמנים מישראל לגרמניה. עם זאת, צריך להוסיף על כך ולציין שכמו כל מפלגות הימין הקיצוני באירופה, ישנה שותפות אידאולוגית אמיתית בין הימין הקיצוני הגרמני לימין הקיצוני הישראלי – שניהם מציגים חזון של מדינה עם עליונות אתנית ברורה, העוינת כלפי מיעוטים וזכויות דמוקרטיות.
לדעת חסן, התמיכה בישראל של מפלגות מהשמאל, כמו מפלגת הירוקים והסוציאל־דמוקרטים, איננה מפתיעה – אך מה שיש לשים לב אליו הוא שגם המפלגה "השמאל" (die Linke), בתמיכתה בישראל מצטרפת אל המפלגות הללו ואל הימין. לדעת חסן, הדבר מוכיח שהיא מפלגת שמאל מתונה-רפורמיסטית, בשונה למשל ממפלגת השמאל השוודית או ממפלגת פודמוס הספרדית (וכן ממפלגות שצוינו לעיל, כמו מפלגתו של מלאנשון בצרפת). השמאל הרדיקלי בגרמניה, למשל הטרוצקיסטים, המתנגדים למלחמה בישראל, אינם פופולריים במיוחד ברחוב הגרמני, ולדעת חסן התנגדותם למלחמה בישראל עשויה להגביר את הפופולריות שלהם בקרב מהגרים ערבים ומוסלמים. למרות זאת, חסן איננו סבור שהדבר יביא להפיכת השמאל הרדיקלי לאחת המפלגות הגדולות בגרמניה. השמאל הרפורמיסטי לדעתו כנראה ישמור על רוב כוחו – אך הוא עשוי לאבד מן הפופולריות שלו בעקבות "יישור הקו" עם הימין – בסוגיה זו כמו בסוגיות כלכליות-חברתיות.
בספרד, שבה השמאל המתון נמצא בשלטון, מתגלים קווי שבר דומים למדינות אירופיות אחרות, אך בצורות אחרות. ראש הממשלה הסוציאליסטי של ספרד פדרו סאנצ'ז הכריז שיפעל להקמת מדינה פלסטינית מצד אחד, אך מצד שני נאלץ לפעול כנגד יונה בלארה, מנהיגת המפלגה השמאלית-רדיקלית פודמוס, שהאשימה את ישראל בג'נוסייד וקראה להעמיד למשפט את בנימין נתניהו בפני בית המשפט הבין־לאומי ולהפסיק את היחסים הדיפלומטיים בין ספרד לישראל. ספרד גינתה באופן רשמי את בלארה, וסאנצ'ז הרכיב את הקואליציה החדשה שלו בלי פודמוס.
מוחמד אחמד בניס, חוקר מרוקאי המתגורר בספרד, רואה את עמדתו של סאנצ'ז כעמדה הנובעת מהאילוצים שהוא נתון בהם בפוליטיקה הספרדית, האירופית והעולמית. לדעתו של בניס, סאנצ'ז לא חרג מהעמדה הרשמית של האיחוד האירופי, שגינה את התקפת חמאס ותיאר אותה כטרור, קרא להגנה על חפים מפשע וליישום פתרון שתי המדינות, והדגיש את זכותה של ישראל להגן על עצמה על פי החוק הבין־לאומי. למרות זאת, המפלגה הסוציאליסטית בראשות סאנצ'ז נקטה עמדה פחות פרו־ישראלית מדומותיה במדינות אחרות, בכך שהפרידה בין הגינוי של פעולות חמאס לבין הצורך לעמוד לצד הפלסטינים ולגנות את האלימות חסרת התקדים של התגובה הישראלית. בניס מזהה גם שמפלגת השמאל הקטלונית נקטה עמדה דומה יחסית לזו של פודמוס: על אף שהמפלגה גינתה את ההתקפה של חמאס, היא תיארה את תגובת הנגד של ישראל כ"השמדת המונים" וכבלתי־פרופורציונלית למעשים של חמאס. מפלגת השמאל סומאר הייתה רדיקלית פחות – היא הביעה סולידריות עם כל הנפגעים מן האלימות. גם בספרד, נטה הימין לצד הישראלי. גורמים מן הימין תקפו את השמאל השולט על כך שהוא כביכול מזדהה עם חמאס. מפלגת הימין הקיצון תמכה באופן הקיצוני ביותר בישראל, בהתאמה.
הפובליציסט מאליכ ואנוס מתאר שהיסטורית, קיבלה הסוגיה הפלסטינית אמפתיה באיטליה יותר מאשר בכל מדינה אירופית אחרת. השמאל האיטלקי, שלו באופן מסורתי מעמד חזק, היה מגדולי התומכים בסוגיה הפלסטינית. למרות זאת, כעת שולט באיטליה הימין בראשות ג'ורג'יה מלוני. אף שבזמן מלחמת 2014 הביעה מלוני בפומבי (אז עדיין רחוקה ממעמדה הנוכחי) התנגדות לפעולות הישראליות, כעת המצב הוא אחר – מלוני נזעקה לתמוך מיידית בישראל לאחר 7 באוקטובר. הדבר קשור בין השאר לאינטרסים אלקטורליים, אך גם לקשר החזק בין ישראל לאיטליה בתחום ייצור הנשק וסחר בו. גם מפלגות ימין קיצוני אחרות מביעות תמיכה פומבית בישראל – גם הן מחפשות ככל הנראה רווח אלקטורלי מתמיכה זו. הימין המתון באיטליה אף הוא הביע תמיכה בישראל. השמאל האיטלקי לעומת זאת תמך בפלסטינים, ואף ארגן הפגנות תמיכה בהם. השמאל המתון לא הביע אף עמדה אחידה כלפי הקונפליקט.
מה קורה כשהשמאל האירופאי חוזר לתמונה?
בכתבה השלישית, אבו חאמד מבקש להסתכל על התמונה מלמעלה ולהעריך את ההשפעה האפשרית של הקונפליקט הנוכחי על הפוליטיקה האירופית. זאת מצד אחד על רקע פערים הולכים וגוברים בין הפוליטיקה האירופית לדרישות העממיות ועל רקע חזרה, גם אם מוגבלת, של השמאל האירופי לתמונה. לדעת סמיר א־זבן, פובליציסט פלסטיני המתגורר בשוודיה, הקונפליקט לא ייצר בהכרח מצב של קיטוב פנים־אירופי, אלא מפלגות וגורמים שונים ביקשו לנצלו לצרכים של פוליטיקה ומדיניות פנימית. הימין הפופוליסטי והגזעני הגואה הסתייע בו כדי להתנגח בפליטים ולזהותם עם ה"טרור הערבי", עניין העומד הן במרכז המדיניות שלו והן במרכזה של הפוליטיקה האירופית כולה בשנים האחרונות. א־זבן מדגיש שאם נחשף קיטוב בעקבות הקונפליקט, זהו איננו קיטוב בין שמאל לימין אלא בין הפליטים והמהגרים לבין האוכלוסייה המקומית – רוב התומכים בפלסטינים הם מהגרים ובני מהגרים מצד אחד, והימין האירופי, שמרכז מדיניותו הוא ההתנגדות הגזענית להגירה, הוא התומך הגדול ביותר בישראל.
לדעת א־זבן, אין בנמצא באירופה פיצול ברור על הציר של שמאל-ימין מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, שהובילה להתפוררות המפלגות המסורתיות הגדולות ולעלייה של מפלגות ימין-פופוליסטי המתנגדות לפליטים. לדעתו, המלחמה בעזה מדגישה בדיוק קווי מתאר אלו. הסיסמאות האנטישמיות הישנות כבר אינן משרתות את הימין האירופי – במקום זאת, הוא יכול "לשווק" את עצמו על ידי תמיכה בישראל ולהפנות את האש כנגד המוסלמים. לכן עזה לדעתו היא "הסוגיה של המדוכאים" במדינות אירופה.
לדעת החוקר הירדני סאמר ח'יר אחמד, המלחמה הציבה את השמאל בפני סיטואציה שלא אפשרה לשמאל הקיצוני שלא לגנות את ישראל – מפני שאילו היה תומך בה, היה יוצא שהוא תומך בכוחות הימין הדכאניים. במפלגות השמאל-מרכז הביא הדבר לפיצול בין התומכים בפלסטינים לבין התומכים בישראל אם כי תוך רצון למתן את מדיניותה. לדעת ח'יר אחמד, מבחינת הפלסטינים אין בהכרח רע בכך שהימין הקיצוני האירופי תומך בישראל – מבחינה פוליטית, הכרחי כמעט שהדבר יהיה שנוי במחלוקת, והתמיכה בישראל מטעם הימין הקיצוני מציגה אותה באור שלילי בעיני שאר המחנות הפוליטיים.
לבסוף, הפובליציסט הסורי המתגורר בצרפת עומר קדור הדגיש שהמחלוקת באירופה בין ימין לשמאל הופיעה רק זמן מה לאחר 7 באוקטובר כשהתבררו מאפייני התגובה של ישראל. ברגע של הטבח, כולם תמכו בישראל, מה שמעיד על כך שיש כמעט קונצנזוס באירופה על זכותה של ישראל להתקיים, והשמאל האירופי מתנגד לא לכך אלא לכיבוש מפני שהוא רואה בו המשך של הקולוניאליזם. קדור מדגיש שמבחינת המנהיגים האירופאים, המלחמה מייצרת מבוכה מפני שהם מתחילים להיות מואשמים בדו־פרצופיות: הם תומכים הן באוקראינה, הנתפסת כמדוכאת והן בישראל, הנתפסת כמדכאת. למרות זאת, לדעת קדור לא תהיה השפעה משמעותית לקונפליקט בעזה על דפוסי ההצבעה באירופה, בעיקר אם המלחמה תסתיים ללא תנועות אוכלוסין משמעותיות ולא תיצור משבר פליטים חדש. קדור מדגיש שבדרך כלל הבחירות באירופה מוכרעות לפי סוגיות פנים, וקשה לתאר מצב שבו סוגיית חוץ מובהקת מכריעה את הבחירות.
אבו חאמד מסכם בכך שעבור אירופה, אך לא רק עבורה, עזה היא מעין נייר לקמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – מעין מבחן מוסרי החושף בסופו של דבר היכן השחקנים השונים עומדים בהתייחס אליו. האירועים בעזה, הוא מדגיש, החזירו את הסוגיה הפלסטינית לראש הכותרות בעולם כולו לאחר שהיא כמעט נשכחה – אך באופן הכאוב ביותר שיכול להיות.
