ישראלים רבים מופתעים לשמוע שאחת ממדינות המזרח התיכון הבולטות בתחום הקולנוע היא איראן, ואינם מודעים לעובדות הבאות: באיראן יש קולנוע, ולא רק הפקות קולנוע אלא גם בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע; הקולנוע האיראני משגשג ביותר ובעל הצלחה עולמית; יש באיראן גם נשים במאיות קולנוע; יש קולנוע איראני המפנה ביקורת אל המשטר ובעיקר אל החברה האיראנית.
עם זאת, ובאופן לא־מפתיע, מדובר במציאות מורכבת: מחד גיסא, בניגוד למשטרים אסלאמיסטיים אחרים כמו סעודיה, המשטר האיראני רואה בייצוג הקולנועי המיוצא למערב הזדמנות להעמיד את עצמו באור חיובי; מאידך גיסא, הוא מטיל צנזורה כבדה על תוכני הסרטים ועל עיצובם, ומחרים סרטים שאינם תואמים אותה.
באופן מכליל מאוד, התגובה של הבמאים ושל הבמאיות האיראנים למציאות זו התחלקה עד התקופה האחרונה לשתי קטגוריות גדולות: אלה שנשארו לעבוד באיראן, ואלה שעזבו. מהנשארים, יש שהמשיכו ליצור תוך תמרונים והתאמות שמטרתם לעקוף את הצנזורה הפוליטית-דתית (בולטים במיוחד: עבאס קיארוסטמי ואשגר פרהדי), ויש שהסתבכו, נעצרו, נכלאו, ולעיתים נמנעה יציאתם מהמדינה גם כשכבר רצו לעזוב (בולטים במיוחד: ג'עפר פנהי ומוחמד רסולוף).
מהעוזבים, יש שבחרו לחיות מחוץ למדינה תוך שהם נכנסים ויוצאים ממנה כדי ליצור את סרטיהם (דוגמה מעניינת: ספידה פארסי), ויש שעזבו ללא אפשרות לחזור (בולטים במיוחד: מוחסאן מחמלבאף ובנות משפחתו). בעקבות נסיבות השנים האחרונות באיראן, ובמיוחד מאז "מהפכת החיג'אב", קבוצה אחרונה זו של במאים איראנים גולים במלוא מובן המילה מתרחבת על חשבון הקבוצות האחרות. רבים נוספים עוזבים, והעוזבים אינם חוזרים.
לפיכך, פלח ניכר מסרטיהם של יוצרים איראנים המוקרנים במערב מצולמים מחוץ לאיראן אם כסיפורים המתרחשים במדינות אחרות ואם תוך ניסיון לשחזר את נופי איראן באתרי צילום אירופאיים בעיקר. הסרטים "טאטאמי", שמוקרן כעת בישראל, ו"עכביש קדוש", שהוקרן בשנה שעברה ונמצא בשירותי ה־VOD, מדגימים את שתי האפשרויות הללו.
מתוך הוויית הגלות שנמצאת מאחורי הקלעים של הסרט, מומחש הרעיון שחיים תחת משטר דכאני אינם מתרחשים רק בתוך גבולותיו הפיזיים, אלא ממשיכים למסגר את הקיום גם מחוץ להם
טאטאמי: הדיכוי שנשאר בפנים
הסרט "טאטאמי" (2023) בוים במשותף על ידי הבמאי הישראלי גיא נתיב, שחי בלוס אנג'לס, והבמאית-שחקנית האיראנית זאר אמיר, שחיה בפריז (ומשחקת גם ב"עכביש קדוש" תחת השם זאר אמיר אברהימי). הסרט צולם בגיאורגיה, לא רק כי נתיב ואמיר אינם יכולים להיכנס לאיראן, אלא מכיוון שרובו של הסרט מתרחש בטביליסי במהלך אליפות העולם בג'ודו שממנה ספורטאית איראנית נדרשת לפרוש כדי לא לפגוש ספורטאית ישראלית. עם זאת, השפה, השחקניות והמציאות הפוליטית שבה הסרט עוסק – כולם איראנים למהדרין. ובעיקר, המסגרת הצורנית יוצרת תחושה של דיכוי, מחנק וחוסר מוצא, שאותם הסרט שואף להמחיש כהוויה של המשטר שנשאר כביכול מאחור, אולם ממשיך להיות נוכח מאוד.
הצילום בשחור-לבן מצטרף למסך המרובע ולמיקום של רוב הסרט בתוך מבוך של אולמות ומסדרונות שבו האליפות מתקיימת, כולל זירת הקרבות המרובעת הכלואה בתוך מעגל של קהל וחסומה בקירות אטומים, וכן לתחושת הזמן ההמשכי שבו הגיבורה מסתחררת (תחושה בלבד, היות שהסרט מתרחש לאורך יום שלם).
בזמן שלילא, הספורטאית גיבורת הסרט, עוברת משלב לשלב במהלך התחרות (ולא נגלה לאיזה שלב היא מגיעה…), דווקא תחושת החזרתיוּת מתגברת, היותה כלואה ב"לוּפּ" שאליו היא חוזרת בסיום כל שלב כדי להתמודד שוב עם אותו לחץ פוליטי ועם אותה דילמה שנדמית בלתי־אפשרית. מתוך הוויית הגלות שנמצאת מאחורי הקלעים של הסרט, מומחש הרעיון שחיים תחת משטר דכאני אינם מתרחשים רק בתוך גבולותיו הפיזיים, אלא ממשיכים למסגר את הקיום גם מחוץ להם. הדיכוי נישא אל מחוץ לגבולות הן באמצעות ידו הארוכה של המשטר והן על ידי האדם עצמו שתמיד נושא אותו בתוכו.
עכביש קדוש: אלימות במבנה העומק החברתי
על אף שעל פניו שני הסרטים נדמים שונים מאוד, ניתן למצוא בסרט "עכביש קדוש" (2022; שימו לב: תמונות קשות לצפייה) אלמנטים משותפים עם "טאטאמי", כמו גיבורה אישה החורגת מהמוסכמות המקובלות מבחינת מקצועה, התנהגותה ואורח חייה (ספורטאית ב"טאטאמי" ועיתונאית ב"עכביש קדוש", מבלי להיכנס כאן לאופן הייצוג של עובדות המין, הקורבנות ב"עכביש קדוש" בגלל קוצר היריעה) או המאפיינים הז'אנריים המובהקים של דרמת המתח ב"טאטאמי" וסרט הפשע-אימה ב"עכביש קדוש".
אך אלמנט מעניין במיוחד הוא המסר הדומה המשתקף מאופן העיצוב של סביבת ההתרחשות: בניגוד לחללים הסגורים של "טאטאמי", הנוף המרכזי של "עכביש קדוש" הוא הרחובות הפתוחים של העיר מָשׁהָד, שנחשבת קדושה באסלאם השיעי מאחר שמקום קבורתו של האימאם עלי רידא שוכן בה. אך הצגת העיר כבר בשוט הפתיחה כ"עכביש קדוש" שזרועותיו המפותלות נחשפות בתאורה הלילית, מבהירה לנו שכמו ב"טאטאמי" גם ב"עכביש קדוש" זרועות הדת והפוליטיקה הארוכות סוגרות על תושביה, ובעיקר על מי שמעז ומעיזה לחרוג מציווייה.
"לקראת הסוף לא יכולתי להירדם אם לא הרגתי", מתוודה הרוצח, "התמכרתי לזה". ההתמכרות לאלימות מוצגת בסרט כתופעה חברתית-תרבותית רב־דורית, כפי שניתן להבין מסיומו
הבמאי עלי עבאסי, שחי בדנמרק, מציג בסרטו תמונה מורכבת: מחד גיסא, רוצח שקורבנותיו הן עובדות מין טוען שהוא פועל למען קדושת העיר משהד, והופך לגיבור תרבות; מאידך גיסא, השופט המקומי טוען נגד מעשיו ואף מביע אמפתיה למצוקת הנשים: "בעיני האל, כל חיים הם קדושים. […] זנות היא בעיה חברתית. אישה אינה מוכרת את גופה ברחוב אלא אם היא ענייה ונואשת. הממשלה אמורה לדאוג לאזרחים שלה". בהיבט זה, נדמה שהשופט נציג המדינה הוא שמשמיע את האמירה המוסרית של הבמאי.
אך לכך יש רובד נוסף. בניגוד לאידיאל שהשופט מציג, תוקפי הנשים בסרט הם אלה שאמורים להגן עליהן מטעם המדינה: חייל לשעבר שבתסכולו מחייו האזרחיים הופך לרוצח סדרתי של נשים, או שוטר שמטריד מינית את העיתונאית החוקרת. עבאסי מדגיש את היחס הרשמי לאלימות ככסות דקה על פני עומק תרבותי שונה בתכלית: "לקראת הסוף לא יכולתי להירדם אם לא הרגתי", מתוודה הרוצח, "התמכרתי לזה". ההתמכרות לאלימות מוצגת בסרט כתופעה חברתית-תרבותית רב־דורית, כפי שניתן להבין מסיומו.
עבאסי מדגיש בראיונות עימו את המאמצים העליונים שהשקיע כדי לשחזר בדיוק מקסימלי את איראן בכלל ואת משהד בפרט. הוא רואה שליחות בשיקוף איראן "האמיתית", שלטענתו אינה מופיעה בסרטים איראניים רבים שמצולמים בה, ובוודאי לא בסרטים הוליוודיים שעלילתם מתרחשת באיראן.
"בחרתי לעזוב את איראן כדי שאוכל לעבוד כמו שאני רוצה לעבוד", הוא מצהיר; "כמובן, האמת העצובה היא שגישתי לאיראן מוגבלת. אך האם זה אומר שאסתכל על איראן מבעד לעדשה גלותית? לא. אני לא חש נוסטלגיה; אני לא רוצה למצוא את עצמי במלכודת הזו".
בפתח ספרה "בלוז לצבר האבוד" מגדירה מירי טלמון נוסטלגיה כ"כאב הכמיהה לשוב הביתה". זו כנראה המלכודת שממנה עבאסי שואף להתרחק: יצירה הנובעת מכאב ומכמיהה ולא מתוך פיכחון. נראה שלשיטתו של עבאסי כפי שהיא משתקפת מדבריו ומסרטו "עכביש קדוש", הוא בוחר במודע ב"עדשת הגלות" כדי לחזק את הראייה המפוכחת.
