במאמר שהתפרסם בספטמבר 2019 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד משווה העיתונאית הלבנונית רנדה חיידר, המתמחה בענייני ישראל, בין הגירה של פלסטינים מרצועת עזה ומלבנון. למרות ההבדלים ביניהן, חיידר סבורה כי מאחורי שתי תופעות ההגירה עומדות סיבות דומות. לדבריה, הן ברצועת עזה והן בלבנון חיים הצעירים הפלסטינים בתנאי מחיה קשים, ללא תקווה לעתיד טוב יותר ובתחושת ייאוש ואכזבה ממנהיגיהם.
ברצועת עזה הסיבות העיקריות להגירה הן המצור הישראלי, משבר כלכלי המאיים להפוך למשבר הומניטרי של ממש, והיעדר אופק פוליטי שיכול להעניק תקווה לשינוי. במשך תקופות ארוכות לא הייתה לתושבי רצועת עזה אפשרות להגר משום שמעבר רפיח, הפתח היחיד המאפשר יציאת פלסטינים מהרצועה, היה סגור בפניהם. אולם בשנה האחרונה פתחו השלטונות המצריים את המעבר באופן סדיר למדי לתנועת פלסטינים. על פי נתונים של האו"ם, בשנת 2018 יצאו ממעבר רפיח כ־61 אלף פלסטינים, ורק כ־37 אלף חזרו. לפי הערכות ישראליות, מספר העוזבים את עזה ב־2018 הגיע ל־35 אלף. כדי לצאת מהרצועה נדרשים המהגרים, שרובם מקווים להגיע לגרמניה או לשווייץ, לשלם סכום של 4,000 דולר.
"אילו היה" – צעירים בעזה על המשמעות של חופש תנועה עבורם", בהפקת עמותת "גישה"
בלבנון, רבים מהפלסטינים נמצאים במעמד של פליטים ואינם נחשבים לאזרחים לבנוניים. חיידר מציינת כי הם אמנם אינם חיים תחת מצור וכיבוש ישראלי, אולם החוק הלבנוני מגביל את אפשרויות התנועה שלהם, את אפשרויות התעסוקה שלהם ואת זכויותיהם להחזקת רכוש. לדבריה, תנאי החיים במחנות הפליטים שהם חיים בהם אינן עולים בהרבה על תנאי החיים ברצועת עזה. לכן אין פלא שצעירים רבים מתייאשים מהחיים בלבנון ומנסים להגר לאירופה. לפי דוח של ועדת הדיאלוג הפלסטיני־לבנוני, במחצית השנייה של 2018 עזבו את לבנון כ־1500 פלסטינים בעזרת רשתות מבריחים הגובות 8–12 אלף דולר לאדם.
חיידר מצביעה על נקודת דמיון מעניינת נוספת בין ההגירה מעזה ובין ההגירה מלבנון: הן בישראל והן בלבנון נשמעת לאחרונה הטענה כי השלטון מעוניין לעודד עזיבה של פלסטינים לארצות אחרות. בישראל נשמעים דיבורים על "תוכנית סודית" לעידוד הגירה ולתמיכה כספית בפלסטינים המעוניינים לעזוב את עזה. חיידר מסבירה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מפיץ את הרעיונות הללו משיקולי בחירות, בתקווה לשפר את תדמיתו בעיני בוחרים מהימין הקיצוני, אך מציינת כי לדברי פרשן ישראלי אלו הן מילים ריקות ובפועל מדיניות כזאת אינה יכולה ליצור שינוי של ממש במצב הדמוגרפי.
בלבנון מדברים על "קנוניה מאורגנת" שנועדה לעודד פלסטינים להגר. חשדות אלו מתעוררים על רקע שילוב נסיבות מקומיות ובינלאומיות. ברמה הבינלאומית הולך וקרב מועד פרסום החלק המדיני ב"עסקת המאה" של ממשל טראמפ, והוא צפוי לכלול הצעה לאזרוח או הגירה מרצון של הפליטים הפלסטינים בלבנון. ברמה המקומית, משרד העבודה הלבנוני נוקט בחודשים האחרונים אמצעים נוקשים כלפי העובדים הפלסטינים. חיידר רומזת כי ייתכן שצעד זה, אשר עורר גל של מחאות עממיות במחנות הפליטים, נועד להקשות על חיי הפלסטינים ולהניע אותם להגר מלבנון.
בסיום המאמר, חיידר מדגישה כי למצוקת הצעירים הפלסטינים בעזה ובלבנון יש בסיס משותף: מצבם של הפלסטינים בעזה, היא סבורה, "אינו שונה מאוד מזה של אלפי הצעירים הלבנונים המסיימים את הלימודים באוניברסיטה, אינם מוצאים עבודה בארצם וחולמים על הגירה אל כל מקום שהוא. צעירים אלו חשים אכזבה עמוקה מההנהגה הפוליטית ומהמנהיגים הבכירים של המדינה, העסוקים בסכסוכים פוליטיים ועדתיים ובמאבקים על השלטון על חשבון העם, ובפרט על חשבון הצעירים".
