תגובתו של שמעון שמיר למאמרי מרתקת ודורשת ניתוח בפני עצמה. שמיר מתריע בפני עמיתיו על איום משותף, במיטב המסורת של "אנחנו והם". הוא כותב על "חוקרים מסוג מסוים" המסתערים בראש חץ דמיוני, בראשם צועד גיל אייל (כבר לא אדוארד סעיד), והם מכנים מזרחנים ישראלים בביטויי גנאי מכלילים ומתנשאים כמו "פוזיטיביסטים" או "בעלי מיקום חברתי".
הבחירה באייל אומרת דרשני. אין חולק על תרומתו הכמעט חלוצית של אייל לדיון במזרחנות בישראל כמומחיות וכתופעה חברתית, אך הוא בכל זאת פרסם עליה ספר אחד בלבד, לפני יותר מעשור, ועוסק מאז בנושאים אחרים. אחרים תרמו לדיון זה לא פחות, ובהם חוקרים מוכרים למזרחנות הישראלית, כמו יונתן מנדל, דן רבינוביץ, דורון מצא, זק לוקמן ורבים נוספים. עבודות נוספות תראינה אור בקרוב. עבודתי הצנועה חבה את תובנותיה המרכזיות למזרחנים שעימם שוחחתי, ובפרט למי שפתחו את עיניי לשינויים באופני הייצור האקדמיים בישראל ובעולם.
שמיר מזכיר את אייל דווקא משום ששמו נושא ערך מיוחד בשיח. גיל אייל וספרו היחיד סומנו כסדין אדום שבגינו מתבקשים המזרחנים בישראל "לצופף שורות" לנוכח ה"מתקפה". עתה הוא מגויס לסיבוב נוסף. כדי להמחיש את האיום השמיט שמיר את שמו של אייל כאשר התייחס לזהירות שלי מקביעתו המרכזית של אייל, שלפיה במשך הזמן המזרחנות הישראלית "התנתקה מעברה הרומנטי ונעשתה מקצוענית ורציונלית".
ההתייחסויות לספרו של אייל במזרחנות הישראלית מלמדות עליה לא פחות מהספר עצמו, ולחלקן הקדשתי מקום בתת־פרק בספרי. שם אכן הראיתי שביקורותיהם של אהוד טולידאנו, אלי פודה ויואב דה־קפואה התמקדו בשאלות של דיוק או ייצוג הוגן (להבדיל מביקורתם של שרה חינסקי ושי לביא, למשל), ולכן נקודת המוצא שלהן היא פוסט־פוזיטיבית, חרף הסתייגותם מהמושג. יחסי המשיכה־דחייה האלה מהדהדים גם ברשימה של שמיר, שמחברהּ מגן על הפוזיטיביזם בגרסתו המעודנת, זאת המאמינה במודעות ובשליטה בהטיות, ובד בבד מתרעם על השימוש שלי במושג ומתייחס אליו לגנאי.
שמיר גם שולף קובלנה מעידן הביקורת על סעיד, וטוען שלא שיבחתי את הישגיהם, מצוינותם, מורכבותם וכוונותיהם הטובות של החוקרים. אני מואשם בהגחכת המזרחנים הישראלים לכדי עדת רודפי בצע חסרי הישגים, הבולטת לרעה ביחס לדיסציפלינות אקדמיות אחרות. על כך אשיב, ראשית, כי כוונותיהם של חוקרים (שלעולם אינן נגישות לחוקר), תרומתם ומידת ההכרה שהם זוכים לה אינן רלוונטיות לדיון. שנית, במקומות לא מעטים בספרי היו התייחסויות כאלה, אולם הן חמקו מעיניו של שמיר.
בספרי אני מדגיש שוב ושוב שההקשר החברתי והפוליטי הוא הקובע ולא השחקנים, ולכן אין לייחס להם זדון בהכרח. האשליה שהפרט יכול להינתק מרוח הזמן והמקום ולגבור על אילוצים מבניים היא עצמה תולדה של שיח, הקשר ואידיאולוגיה, וזאת בלי כל קשר למזרחנות. האם ניתוח של הפסיכולוגיה, של מקומה בתרבות המערבית, של מגמותיה ושל האינטרסים שהיא משרתת, יהיה חסר ללא פירוט הישגי הדיסציפלינה וכוונותיהם הטובות של החוקרים והחוקרות בתחום? האם ניתוח הכלכלה כמקצוע וניתוח מעמדה מוכרח להכיר בתרומתה של ה"דיסציפלינה"? האין מקום להתמקד בשאלות של יחסי כוח ובהקשרים חברתיים ופוליטיים? ב"תת־מודע הפוליטי"?
היש חולק על כך שישנה הגמוניה יהודית־ציונית בישראל ובמזרחנות הישראלית? היש חולק על כך שהאקדמיה בת־זמננו מושפעת מהתחרות הגוברת על תורמים, תלמידים, פרסומים ומשרות? היש חולק על הכוח והדומיננטיות של מערכת הביטחון בישראל, ועל הקשרים ויחסי הגומלין בינה לבין האקדמיה? גם אם ההשפעות אלו אינן מודעות או מתוכננות, הן מתקיימות, ואין בהצבעה עליהן כדי לטעון שהמומחים הם סוכני זדון בהכרח, אלא שהם שחקנים במבנה נתון.
* * *
בתגובתו נסמך שמיר כביכול על ציטוטים מספרי, אולם לצערי הוא לא הקפיד על דיוק ועל הגינות בסיסית, אלא בחר במניפולציה שיטתית ששיבשה את דבריי.
למשל, בניגוד זועק לטענתו של שמיר, לא "דחיתי בביטול" את יחסו של מרואיין ליצירה והפצה של ידע על המזרח התיכון כאל שליחות. לאמיתו של דבר, מושג ה"שליחות" כלל לא הופיע בראיונות שערכתי אלא בצורות סתומות ומורכבות, ולכן דרש ניתוח. יתר על כן, בפסקה הקודמת לקטע ששמיר בחר לצטט דווקא צוין בפירוש שה"שליחות" מבטאת מודעות מוצהרת של הדובר להשפעתו החברתית, ואילו הקטע המצוטט עוסק במתח שבין דחיפות וחשיבות לאומיות לבין ענווה ורצון בהכרה אצל הדובר. יתר על כן, התרגום שמספק שמיר לציטוט שהביא הוא יצירתי ביותר. מה שאני כתבתי הוא: "השליחות עצמה היא בעלת אינטרס. יש בה החזרים ברורים של מגוון סוגי הון, והיא מניחה ומחזקת את סמכותו ומעמדו של המומחה והמומחיות". המילים "קשורה בהכרח", "באה לרכוש", ו"נכסים שונים" הן תוספות של שמיר, לא מילים שלי.
במקרה אחר כתב שמיר שהמזרחנים בספרִי "מחזרים על פתחיהם של גורמי הכוח במדינה, מציעים להם את מרכולתם ומקווים לתגמולים נאים". ההכללה כאן אינה שלי ומעולם לא ניסחתי כך את טענותיי, אף שהיו דברים מעולם. לכך הוא הדביק ציטוט מספרי, שלפיו שיטות השיווק של מזרחנים "מעמידות בסכנה את הלגיטימיות ואת המעלות של ההפרדה" בין האקדמי לבין הלא־אקדמי. מסמיכות המשפטים ברור ש"שיטות השיווק" מתייחסות לחיזור אחרי סוכני המדינה. כאמור, כלל לא טענתי זאת. למעשה, המשפט השני הותק מדיון אחר לגמרי בספרי, דיון שבו אני מנתח את דבריו של מרואיין שטען ששימוש בדמויות לא־אקדמיות בהוראה, כגון צבי יחזקאלי, כדי "למשוך" סטודנטים, הוא הפעלה של שיקול לא־אקדמי. כלומר, לא היה לציטוט זה שום קשר לגורמי הכוח במדינה.
בדוגמה שלישית ביקש שמיר להביא ראיה לזלזול ולהכללה בספרי, ולצורך זה שָלָה מהערת שוליים את המשפט: "המזרחנים האקדמיים אינם מקבלים הכשרה מתודית כלשהי, ורוב המזרחנים פועלים בעיקר לספֵּר חומרים ארכיוניים". חבל שהמילים "ובאשר למתודות, שואלים רבים" קופדו מראש המשפט הזה, מפני שהמרואיינים – מזרחנים ממוסדות שונים ומשלבים מגוונים מאוד בקריירה – הם שהעלו את דבר היעדרן של הכשרות מתודיות ומתודולוגיות.
שמיר ציטט גם קטע מספרו של גיל אייל כדי "להוכיח" שסילפתי את דבריו של אייל, ושהאחרון דווקא כתב שהכניסה למרכז דיין הייתה כרוכה בהפקת אישורי כניסה של ממש. אלא שגם במקרה הזה קופד הציטוט ומשמעותו שונתה. חסרות בו מילות הפתיחה המתארות נביעה לוגית ומקשרות את הקטע המצוטט לפסקה קודמת שבה פירט אייל מגעים מורכבים ולא־רשמיים עם מערכת הביטחון. בהקשר המלא ברור שאייל אינו מתאר מוסד סגור באמת, ולכן הוא גם מכנה זאת "מין 'מוסד ביטחוני סגור'" (עמ' 165), ואף שם את הביטוי במירכאות. במושג "קבלת אישור" הוא מתייחס לנגישותם המוגבלת של אזרחי ישראל הפלסטינים למידע ולקשרים, כפי שהוא גם מבהיר בפסקה שאחרי הציטוט. ישפטו הקוראים מי "מעד באופן מביך" בהבנת הנקרא, שמיר או אני, ואם מדובר בעניין זניח או בשיטה של ציטוטים מגמתיים.
ביקורות ספרים הן דבר מבורך, גם אם הן קשות לא אחת למחבר. בתוך כך, עבור חוקרים עסוקים מדי, או חוקרים המבקשים לראות לאן נושבות הרוחות, הן גם כלי לגיבוש דעה לפני קריאת הספר או במקומה, ולכן השפעתן רבה. אין לי אלא לקוות שהקוראים יתרשמו מספרי, או לכל הפחות מרשימותיי באתר זה, ולא מהפחדות פשטניות הלוקות גם בחוסר הגינות בסיסית.
