עכשיו הגענו לדרום של הדרום, או לקצה הדרומי של רצועת עזה, לעיר הפלסטינית רפיח, מרוחקים לא יותר ממטרים בודדים מהגבול המצרי. הנדודים לרפיח היו תחנה אחרונה בדרך שעברנו לאחר שנעקרנו ממרכז העיר עזה ביום השביעי למלחמה. אני רואה סביבי את אנשי האוהלים, ומעליהם מרחפת תמונה ברורה ומחרידה שניתן לסכם אותה במילה: רעב.
שאלתי את האנשים שסביבי שאלות רבות ומגוונות ותמיד נעניתי בתשובות שליליות. למשל, כששאלתי "איזה יום היום?" התשובה הייתה "אני לא יודע", וכששאלתי "האם אתה פוחד מההפצצות סביב מה שמכונה 'אזור הביטחון'?" נעניתי כך: "ההפצצות אינן מעניינות אותי, אבל אני פוחד מהרעב".
גם בימים שבהם נותק האינטרנט או התקשורת הסלולרית ובכך הקשר שלנו עם העולם החיצוני, שאלתי על כך את האנשים שסביבי. ציפיתי להיתקל בתגובות כעוסות, אבל תמיד קיבלתי תשובה שלילית שאינה חפה מציניות, ברוח: "האם כשתחזור רשת האינטרנט היא תאכיל אותי או את ילדיי?"
תשובות כאלה גרמו לי לשקוע במחשבות. הרהרתי בעקורים האומללים שהפכו חסרי בית, ללא מזון או שתייה, מעבירים את ימיהם בריצה ממקום למקום בעקבות שמועות על כך שבמקום כלשהו יש קמח או מקור מים, ולא אכפת להם אם המים מלוחים, מזוהמים או טובים לשתייה. המראות המכאיבים האלה מזכירים את האמרה המופיעה בקוראן "אז תראה את האנשים מתנודדים כשיכורים, לא כי שיכורים המה". אבל הפסוק שעלה בראשי מופיע באחד הפרקים הקצרים בקוראן: "אשר האכילם לעת רעב, והבטיחם מסכנה".
הכיעור של הרעב מתגלה כאשר חלק ממשאיות הסיוע ההומניטרי נשדדות. יש אנשים שישנים בדרכן של המשאיות כדי לעצור אותן, ואז עשרות אנשים מטפסים עליהן, והמונים נדחקים וזורקים קופסאות קטנות שמכילות כמה קופסאות שימורים, אורז ופסטה
בזמן המלחמה ראיתי כמה מדויקים ואמיתיים הם דברי הקוראן הגלומים בשני פסוקים אלה: הצורך של בני האדם במזון קודם לצורך שלהם בביטחון ובשלום. לו זאת לא הייתה אמת לאמיתה, הרי שאנשים אלה לא היו יוצאים לחפש מזון כשהמוות אורב בכל פינה. והרי הם אינם מהססים להמשיך בחיפוש אחר שאריות מזון בבתים ההרוסים או הנטושים, גם אם הוא מוביל אותם לאזורים שהוכרזו כאזורי לחימה המסוכנים לאזרחים.
לו הרעב לא היה קטלני, והיצר לחיפוש אחר מזון לא היה צורך ראשוני, לא היו סוחרי מלחמה, אותם סוחרים שיהפכו לעשירים עד סוף הלחימה. כיתר בני דמותם בכל מקום ובכל תקופה, הם מנתחים את הנפש האנושית ומגיעים למסקנה שהאדם מוכן למכור גם את היקר לו ביותר כשהוא וילדיו מגיעים לחרפת רעב. התופעה הזאת מזכירה לי סיפורים כואבים על התקופה שאחרי הנכבה ב־1948. אחרי שסביי התיישבו באוהלים שאונר"א סיפקה לפליטים הפלסטינים בעזה, סבתא שלי אללה ירחמהא הציעה תכשיט זהב יקר לאחד הספסרים בתמורה לכמה קילוגרמים של קמח. ביגון ובכאב סיפרה סבתי שהיא לעולם לא תשכח את המבט תאב הבצע שהופיע בעיניו של הסוחר ולא את המהירות שבה הוא לקח את פיסת הזהב מידה המושטת, כשהוא מתעלם מהכאב ומהעצב ומכל קמטי העוול שהופיעו בפניה היפות.
הכיעור של הרעב מתגלה כאשר חלק ממשאיות הסיוע ההומניטרי נשדדות. יש אנשים שישנים בדרכן של המשאיות כדי לעצור אותן, ואז עשרות אנשים מטפסים עליהן, והמונים נדחקים וזורקים קופסאות קטנות שמכילות כמה קופסאות שימורים, אורז ופסטה. האנשים הרעבים האלה אינם נרתעים מההפצצות המתמשכות, ולא מכך שהתקהלותם מושכת את המל"טים. המל"טים האלה, שנועדו לאסוף מודיעין, יצליחו לגלות דבר אחד בלבד שאפשר לסכם במילה אחת בלבד: רעב.
גם אני עומדת בתור ארוך לקבל קופסת בשר משומר או דג שחמק מידיהם של הפושטים הרעבים על המשאית. אני יכולה לשלם את המחיר של הסחורה הזאת, אלא שהיא הפכה לנדירה בשוק, ואני פוחדת שמשפחתי תרעב אם אחזור בידיים ריקות.
מאז תחילת המלחמה קיבלנו רק תזונה מינימלית. אנו העקורים מתכנסים בשעות הערב ותופסים מחסה במזרנים המרופטים שלנו ובשמיכות שאינן מגינות על עצמותינו מפני הקור העז. הרעב שולט עלינו, ואנו מנסים לשכוח את המוות שמקיף אותנו ומרחף מעל ראשינו, מכה בכנפיו השחורות כדמותו של עורב, ומדמיינים שהוזמנו לארוחות מלכים או שהכנו כאלה. אנחנו עקרות הבית המנוסות מנצלות את הזמן הזה כדי ללמוד זו מזו איך למשל לתקן מנה שיצאה מלוחה מדי, או איך לקשט קינוח. אנחנו מלקקות את שפתינו היבשות ושוקעות בחלום שישביע את רעבוננו, גם אם זה רק בדמיון.
סמא חסן היא סופרת ועיתונאית עזתית. המאמר המקורי התפרסם ב־20 בדצמבר 2023 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: נטע תלמוד.
התרגומים מהקוראן מתוך אורי רובין, תרגום הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2016.
