השלמת שחרורם של האזורים שהיו בשליטת דאע"ש בעיראק הביאה לשיפור המצב הביטחוני במדינה ואפשרה את חזרתם של מרבית העקורים לבתיהם – פלישת דאע"ש לעיראק באמצע 2014 והלחימה נגד הארגון הביאה לעקירתם של כשישה מיליון איש, וכיום, כ־1.8 מיליון מהם נותרו עקורים. לצד הנזק הפיזי שדאע"ש והלחימה נגדו חוללו בעיראק, השתתפותם של עיראקים במעשי הטבח ובשלטון הדיכוי של דאע"ש יצרה שסעים חברתיים עמוקים בין העדות בעיראק, וגם בקרב הסונים בעיראק, שמיעוט זעיר מהם הצטרף לארגון דאע"ש ולחם בשורותיו.
מראיונות שערכתי עם עיראקים במהלך שלושה ביקורים בעיראק בחודשים האחרונים עולה כי הקבוצה השנואה ביותר על העיראקים הם, כצפוי, אנשי דאע"ש עצמם – הלוחמים והאזרחים שפעלו בשורותיהם, ורבים, ללא הבדל עדה, מגדר וגיל, תומכים בהוצאה המונית להורג של עשרות אלפי העצורים החשודים בהשתייכות לארגון. עם זאת, הסטיגמה והשנאה אינן מוגבלות לאנשי דאע"ש עצמם, אלא גם לבני משפחותיהם.
רבים מ־1.8 מיליון העיראקים שעדיין עקורים אינם יכולים לשוב לבתיהם בשל ההרס הנרחב, השיקום האיטי ונוכחותן של מיליציות שונות בעיירותיהם. לצד זאת, קבוצה גדולה של עקורים שאינה מורשית לחזור לביתה, היא של משפחות החשודות בקשר לאנשי דאע"ש. להערכת הממשלה העיראקית, ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים הפועלים בעיראק, מספר העקורים השייכים לקטגוריה זו הוא 280,000 איש לפחות, וייתכן שאף כחצי מיליון איש, כולם ערבים סונים. ככלל, משפחות אלו אינן יכולות לשוב לבתיהן משום שחופש התנועה שלהן מוגבל, ואם ישובו לבתיהן הן עלולות לסבול ממתקפות אלימות מצד שכנים, קרובי משפחה, או כוחות הביטחון והמיליציות הנמצאים באזור.
השנאה של האוכלוסייה העיראקית כלפי משפחות אלו והפחד מהן, ניכרו בכל שיחה שניהלתי עם עיראקים בנושא במהלך ביקוריי במדינה. אליאס, פעיל יזידי המתגורר בעיר סינג'אר, ששרד את רצח העם אך איבד עשרות מבני משפחתו, הסביר: "הבעיה היא שדאע"ש לא ביצעו מתקפה אחת, אלא זו הייתה מדיניות מתמשכת של הרג שבני משפחותיהם לא מנעו מהם לבצע". אליאס, כמו רבים אחרים בעיראק, תומך בהמשך בידודם של בני המשפחות האלה, הרחק מריכוזי אוכלוסייה. "אם אחד מהם יחזור למוסול, אני אהרוג אותו מיד", אמר לי מוניר, עובד בבית קפה שפגשתי בעיר העתיקה של מוסול, לאחר ששרד את כל שנות שלטון דאע"ש בעיר. הגברים שהתגודדו סביבנו הנהנו למשמע דבריו.
משפחות אלו סובלות מדמוניזציה, אף שלעיתים יש להן רק קשרים רופפים עם דאע"ש. אין כללים ברורים הקובעים מיהן בדיוק אותן "משפחות דאע"ש". ככל הנראה, יש לפחות שלוש רשימות שונות של אנשים החשודים בשייכות לארגון, ושמות מתווספים לרשימות אלו על בסיס מידע שמספקים בני קהילות מקומיות וקרובי משפחה. כמה פעמים נעצרו גברים, נשותיהם וילדיהם והושמו במחנות העקורים הסגורים, משום ששמם דומה או זהה לשמו של לוחם דאע"ש. היו שנעצרו על סמך הלשנות שווא של אנשים שרצו לנקום בהם מסיבות אישיות, שמות אחרים נמצאים ברשימה משום שיש להם קרוב משפחה רחוק, כמו גיס, שהיה לוחם או איש מנהלה בדאע"ש, והיו מי שנעצרו או גורשו מבתיהם פשוט משום שהמשיכו לחיות תחת שלטון דאע"ש תקופה ממושכת.
המשפחות האלה, המורכבות ברובן מנשים וילדים (שכן רוב הגברים והנערים נעצרו או נהרגו) חיות כעת במחנות עקורים ובמרכזי ערים. במחנות אלו הם חיים בתנאים קשים וחשופים להתעללות של מיליציות "הגיוס העממי" (אל־חשד אל־שעבי) הנאמנות באופן רשמי לשלטון בבגדאד, לאונס ולניצול מיני. חלק מעובדי העמותות במחנות מפלים לרעה את המשפחות או מסרבים לספק להן סיוע, אלא אם כן ישלמו שוחד כספי או מיני. רבים ממחנות אלו מנוהלים כמחנות מעצר, והנמצאים בהם אינם יכולים לנוע במחסומים או לשוב למקום מושבם ללא אישור ביטחוני, שאי אפשר להשיגו ללא שוחד.
מעבר לקשיים אלו, לרבים מהילדים במחנות אין כל מסמכים, משום שהשלטון העיראקי אינו מכיר במסמכים שהנפיקה "המדינה האסלאמית". במקרים אחרים החרימו הרשויות העיראקיות את התעודות של בני המשפחות האלה. בהיעדר תעודות, הילדים האלה, 45,000 ילדה וילד לכל הפחות, אינם זכאים לשלל שירותים, ובכלל זה שירותי רווחה, בריאות וחינוך. בלי מסמכים, קטינים אלו, אינם יכולים לנוע במחסומים המפוזרים ברחבי עיראק, ונשללת מהם, למעשה, גם הזכות הבסיסית ללמוד בבתי ספר. בעת ביקורי במחנה א־סלמיה במחוז נינוא, שבו מוחזקות משפחות אלו, הביעו רבים דאגה מכך שילדיהם אינם הולכים לבית הספר ויהפכו לדור הבא של הקיצונים שיתגייסו לשורות הגלגול הבא של דאע"ש. שרה, פעילה ממוסול המבקרת במחנות עקורים אלו, סיפרה כי ילד שפגשה באחד המחנות אמר לה: " אני כשאהיה גדול, החלום שלי הוא להרוג את כל המורים שלא נתנו לי ללמוד כי אבא שלי הוא דאע"ש".
אלפי משפחות ברחבי עיראק נענשות אפוא על פשעיהן של גברים ממשפחתן הקרובה או הרחוקה. אפילו אם ישכיל השלטון בבגדאד להפסיק את מדיניות ההגבלות על תנועתן של משפחות אלו ויעניק מסמכים לילדים חסרי האזרחות, לא יוכלו משפחות רבות לחזור למקום מושבן בשל השנאה של האוכלוסייה המקומית וסכנת האלימות שתופנה כלפיהם. במקרים מסוימים אלימות זו, ובכלל זה מעשי רצח ושרפת בתים, הם שהביאו את המשפחות האלה לברוח למחנות מלכתחילה. אם כך, כדי להתמודד עם סוגיה זו על הממשל העיראקי לאתגר את התפיסה המקובלת הרואה בבני משפחותיהם של לוחמי דאע"ש, בילדיהם, בהוריהם ובנשותיהם, אחראיים לפשעיהם.
