מאז השיגה את עצמאותה בשנת 1943 לא ידעה לבנון שקט. דרכה הייתה רצופת משברים ורוויית סכסוכים אתניים שהגיעו עד כדי מלחמת אזרחים (1990-1975). עם קבלת עצמאותה, מנהיגי העדות בלבנון הגיעו להסכם לא־כתוב שנקרא ״האמנה הלאומית״ אשר הניח את היסודות להתנהלות השלטון בלבנון הרב־עדתית, והוא ממשיך להתקיים ולהשפיע עד היום. בהתבסס על מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1932 שתוצאותיו הראו כי הנוצרים הם בעלי רוב זעיר במדינה של 54.7% לעומת 45.3% מוסלמים, הסכימו הנשיא המרוני דאז בשארה אל־ח׳ורי וראש הממשלה המוסלמי ריאד א־סולח כי נשיא לבנון יהיה תמיד מרוני; ראש הממשלה יהיה תמיד סוני, וראש הפרלמנט יהיה שיעי. אולם במרוצת השנים חלו שינויים משמעותיים בהרכב הדמוגרפי של לבנון. שיעור הנוצרים באוכלוסייה ירד לשליש, ושני השלישים הנותרים היו מוסלמים, בעיקר שיעים. הסכם טאיף שנחתם בתום 15 שנות מלחמה ניסה לתקן את ייצוג העדות בשלטון, כאשר סעיפים בודדים מההסכם התממשו, אך היתר נשארו על הנייר.
המשטר בלבנון קם מלכתחילה על מפתח עדתי שלפיו חולקו התפקידים בהתאם לגודל העדה. לכן התפקידים הבכירים ביותר – הנשיא וראש הממשלה – נתפסו על ידי העדה המרונית ועל ידי העדה הסונית. אף שעברו עשרות רבות של שנים, יש עדיין מי שרואה במפתח העדתי פרה קדושה שאסור לגעת בה.
לעומת זאת, בלבנון כיום מתרבים הקולות הקוראים לבחון מחדש משטר זה ולהחליפו במשטר אחר. אולם סלע המחלוקת סביב שאלה זו נוגע לטיבו של המשטר שאליו הלבנונים שואפים. המעקב אחר השיח הציבורי הלבנוני מראה כי ישנם שלושה זרמים חלוקים בדעותיהם לגבי אופיו של המשטר הרצוי. הראשון הוא הזרם המסורתי שנוטה לשמור מכל משמר על המשטר הקיים על כל מגרעותיו. הזרם השני קורא לחולל תמורות מרחיקות לכת ולכונן משטר דמוקרטי שיתבסס על עקרון השוויון בין כל האזרחים ללא קשר לדת או לעדה. הזרם השלישי דוגל בתפיסות כגון ביזוריות מנהלית וכספית. חלקים מזרם זה אף תומכים בפדרליזם – הן באופן מוצהר והן בסתר ליבם.
על רקע זה מתנהלים ויכוחים בציבור הלבנוני ובין פוליטיקאים ואינטלקטואלים שלעיתים קרובות הופכים סוערים יותר ככל שהמשברים התכופים בלבנון הולכים ומחריפים. בשני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון הלבנוני אל־אח׳באר המזוהה עם חיזבאללה, עסקו הכותבים בסוגיות תיאורטיות הנוגעות לבעיות מוחשיות הקיימות בלבנון והקשורות במארג העדתי הסבוך שם ובמשטר הפוליטי הקיים.
המאמר הראשון הוא פרי עטו של סרקיס אבו זיד. אבו זיד עסק בנושא ההטרוגניות מתוך פרספקטיבה היסטורית והוא מדגיש כי מאפיין זה אינו ייחודי ללבנון וכי הקריאות לביזוריות ולפדרליזם אינן אלא מסווה לחלוקה בפועל של לבנון. באותה נשימה הוא חולק על האקדמאית והכותבת ספייה סעאדה שמסבירה במאמרה כי הביזוריות תוביל להתפרקות המדינה. ובכן, שני הכותבים רואים עין בעין את הפתרון לבעיה הלבנונית: ביטול המפתח העדתי שעל פיו עוצבו רשויות המדינה ועל פיו הוענקו התפקידים והמשרות לנציגי העדות השונות.
אבו זיד מתפלמס עם הוגי הדעות הבדלנים בלבנון הטוענים כי בעיית ההטרוגניות נוצרה כתוצאה מהמפגש בין שתי הציוויליזציות – הנוצרית והאסלאמית, בעקבות הכיבוש האסלאמי. אחד התיאורטיקנים המזוהים עם גישה זו הוא וליד פארס אשר טוען כי ההטרוגניות היא תכונה ייחודית של לבנון וכי בעקבות הכיבוש האסלאמי התאספו בלבנון נוצרים ממדינות שונות כגון סוריה, עיראק, פלסטין, שם הם עברו תהליך של היטמעות ויצרו עם הנוצרים הלבנונים אומה אחת.
הכותב מנסה להפריך את התיאוריה של ווליד פארס באמצעות סקירה נרחבת של התהוות החברה הלבנונית המגוונת והמכילה עדות שונות. עוד בתקופות קדומות התגוררו בלבנון קהילות שונות שהאמינו באלילים שונים. אם הקבוצות השונות נלחמו זו בזו, המנצחת הייתה מצרפת את האלילים של העם המנוצח לאליליה שלה. אבו זיד מצטט את ד״ר אדמון רבאט שכותב: ״הפוליתאיזם של העמים הקדמונים שיווה צביון של פייסנות לאליליו. כך הם חיו בדו־קיום מבלי שיסתכסכו זה עם זה. לכן לא התלקחו מלחמות דת בתקופות קדומות״. המצב השתנה עם הופעת המונותאיזם, אשר בניגוד לפוליתאיזם כפה על העם הגמוניה וחייבו להאמין באל אחד. היהדות הייתה הדת המונותאיסטית הראשונה. היא לא שאפה להפיץ את אמונתה והרחיקה לכת בהסתגרותה. היא אינה מכירה בפלורליזם דתי ואינה יכולה לחיות לצד דתות אחרות.
הנצרות התאפיינה באובססיביות לגבי סוגיית האחדות בכל המישורים. מתוך אמונתה המונותאיסטית היא ניסתה לשמר את האחדות בין הכנסייה (השלטון הרוחני) לממשלה (השלטון הזמני), אך במהלך השנים התגלעו סכסוכים בין השתיים. הנצרות שאפה לאחדות גלובלית על ידי היאחזות באחדות האימפריה ובסירוב להכיר בכך שהעמים החיים בממלכות אחרות הם שונים. היא רצתה לכפות קונספציה אחת ויחידה לאמונה הדתית. לכן היא נלחמה בכל מי שהתנגד לה והאשימה אותם בכפירה. אולם לאחר סכסוכים ממושכים הקונספציה של האחדות נחלה תבוסה. נוצרה הפרדה בין המדינה לכנסייה; עמי האימפריה השתחררו והשיגו את עצמאותם הלאומית; האמונה הדתית נהיתה מגוונת ללא כפייה.
בעוד הגיוון הדתי הוא עובדה מוגמרת בלבנון, יש הרואים בו בסיס לבניית מולדת ומשטר דמוקרטי, ואילו הגישה השנייה מנצלת גיוון זה ומתסיסה סביבנו במטרה לבסס בדלנות ולהביא לחלוקת לבנון
לגבי הופעת האסלאם, הכותב מביא שוב את דבריו של ד״ר אדמון רבאט ״המדינה האסלאמית הייתה ללא ספק מדינה דתית. אולם הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שדת מונותאיסטית בעלת אופי בלעדי השואפת להתפשט, דרשה ממאמיניה לדבוק בעיקרון שלפיו ״אין כפייה בדת״ ולהכיר בזכותם של אלה שאינם מאמינים בדת האסלאם לחופש פולחן ולנהוג כמנהגם על פי אמונתם הדתית במלוא החופש״. כך, על אף שהאסלאם ידע גם גילויי פונדמנטליזם קנאי וגזעני, הוא היה ברובו סלחני וסבלני לדתות מונותאיסטיות שונות לדברי אבו זיד. הגיוון הדתי בלבנון לא נולד כתוצאה מהמפגש בין הנצרות והאסלאם לאחר הכיבוש האסלאמי, כי אם היה תופעה היסטורית שלבשה צורות שונות ומשתנות. האסלאם טיפח את הפלורליזם ושמר עליו כסגולה מיוחדת של העולם הערבי בכלל ושל המזרח הערבי בפרט.
בעוד הגיוון הדתי הוא עובדה מוגמרת בלבנון, יש הרואים בו בסיס לבניית מולדת ומשטר דמוקרטי, ואילו הגישה השנייה מנצלת גיוון זה ומתסיסה סביבנו במטרה לבסס בדלנות ולהביא לחלוקת לבנון.
במאמר השני מאת ספייה סעאדה (היא בתו של אנטון סעאדה, מייסד המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית ומנהיגה האגדי שהוצא להורג בלבנון בשנת 1949), סעאדה עוסקת בעיקר בסוגיית האמנה הלאומית ומפריכה את הטענה שלפיה התרופה לחוליי השלטון היא יישום דצנטרליזציה מנהלית. היא אף מותחת ביקורת נוקבת על פוליטיקאים לבנונים הקוראים לאמץ שיטת שלטון זו. כיצד ניתן ליישם שיטה זו בשעה שאין בלבנון שלטון מרכזי והמשטר שם מבוסס על מפתח עדתי?
לדעתה די ברור שאין די בחלופה זו כדי לפתור את הבעיות של לבנון. נהפוך הוא. היא תעמיק את הפילוג ותהיה בה משום סכנה לאחדות הטריטוריאלית של לבנון המחולקת גיאוגרפית בין העדות השונות בלאו הכי. האזורים בלבנון מסומנים כאילו הם שייכים לעדה זו או אחרת, והדומיננטיות בהם היא לבני העדה השוכנים שם ומנהלים את חייהם על פי דרכם. במצב זה, דצנטרליזציה פירושה הפיכת קווי ההפרדה לגבולות קבע בין העדות.
הכותבת סבורה כי מקור הצרות כולו טמון באמנה הלאומית הבלתי-כתובה שהתבססה על מפקד האוכלוסין משנת 1932, ושלאחריו לא נערך מפקד אוכלוסין מעודכן אף שחלו שינויים רבים בהרכב הדמוגרפי במדינה. החשש הוא שמפקד כזה יקעקע את היסודות של נוסחה מקובעת זו.
הכותבת דוחה את ההגדרה של אמנה זו כאמנה לאומית ומתארת אותה כגזענית וכבלתי-דמוקרטית המבדילה בין האזרחים על פי השתייכותם העדתית. לדבריה האמנה שמה דגש על ההבדלים בין האזרחים בכל התחומים: הפסיכולוגיים, הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והמשפטיים. עילת קיומה של אמנה זו נעוצה בהטעמת ההבדלים ולא באיתור הגורמים המלכדים והמאחדים.
שלטון מרכזי של מדינה צריך להתייחס לכל האזרחים בצורה שווה ללא קשר לדתם, למוצאם האתני ולאמונתם. הוא צריך להתבסס על העיקרון שהעם הוא מקור כל הסמכויות. במקום לדרוש להקים שלטון מרכזי שיסיר מחסומים אלה, יש קולות הקוראים ליישם דצנטרליזציה מנהלית שתוביל לפירוק של כל מוסדות הניהול של המדינה ושתגרום לחדלונם הסופי. סעאדה טוענת גם כי הדצנטרליזציה לא תביא לחיסול השחיתות ומסבירה כי: ״הצגת הדצנטרליזציה כאילו היא פתרון קסם שימחק את השחיתות היא אשליה גדולה. כי שורשי השחיתות מקורם באמנה הלאומית העדתית, שהרי הנאמנות במוסדות השלטון היא לעדה ולא למדינה. הנאמנות של הפקיד, של השופט ושל השר היא לא לממונים עליהם כי אם להנהגת העדה שהעלתה אותם לתפקידים שהם ממלאים״.
הדצנטרליזציה היא בעיני סעאדה ביטוי נוסף לחוסר הנכונות להתעמת עם המציאות המעוותת שהאמנה הלאומית יצרה. הכותבת מסבירה כי מצדדי האמנה הלאומית מתנגדים להקמת שלטון מרכזי המייצג את כל האזרחים שכן האליטות הדתיות מפחדות להפסיד את הפריווילגיות ואת ההשפעה בחוגי השלטון. לכן, הם דוחים את הדרישה להקמת משטר דמוקרטי שייצג את כל האזרחים על בסיס שוויוניות וללא אפליה.
בשורה התחתונה, סעאדה ממליצה ללבנונים הנוצרים שלא להתייחס לאמנה הלאומית כאילו היא קרש הצלה עבורם. אותם אנשים שמתייחסים אליה כמפתח להציל ולשמר את הנוצרים בלבנון, הם עצמם עוזבים את לבנון כדי לברוח משלטון המבוסס על נפוטיזם ולא על כישורים, על ערכים ישנים ובלויים ולא על התחדשות והתפתחות. היא מוסיפה ואומרת כי נוצרי מלומד הוא הראשון שצריך לדחות שלטון מסוג זה כי כל התמורות שהתרחשו במאה האחרונה הוכיחו שמשטר זה אינו פועל לטובת הנוצרים. גאולת הנוצרים נעוצה בביטול משטר זה ובהקמת מדינת כל אזרחיה במקום לקרוא להקמת משטר מבוסס דצנטרליזציה שלא יפתור את בעיות השורש שלבנון סובלת מהן.
שני הכותבים מביעים התנגדות נחרצת לדצנטרליזציה ואינם מסתירים את חששם שהיא תביא לפירוק לבנון ולחלוקתה לקנטונים קטנים או למדינונת מלאכותית וחשוכת מרפא.
